אף אחד לא הזמין אותו.
זה היה הדבר הראשון שכולם שמו לב אליו.
והשני
שהוא בכלל לא שם לב.
נער בבגדים דהויים צעד על רצפת השיש כאילו המקום שייך לו יותר מלכל אחד אחר.
עיניים ליוו אותו.
לחישות התפשטו.
אבל הוא התעלם מהכול.
עד שעצר מולה.
הנערה בשמלה הכחולה.
יושבת דוממת.
צופה.
“תני לי לרקוד איתה.”
האב צחק קצרות.
חורף.
קר.
“זה לא מצחיק.”
אבל הנער לא הגיב.
הוא אפילו לא הביט בו.
רק בה.
“אני יודע שהיא רוצה לרקוד.”
החדר השתנה.
משהו דקיק.
אבל אמיתי.
המבט של הילדה השתנה.
תקווה.
קטנה. שברירית.
מסוכנת.
הקול של האב התקשה.
“למה שארשה לך להתקרב אליה?”
ואז הנער אמר את זה.
בשקט.
בביטחון.
“כי היא יודעת לרקוד.”
אף אחד לא נע.
אף אחד לא דיבר.
כי משהו בצורה שבה הוא אמר את זה
הרגיש אמת.
וכשהושיט לה יד
הנערה לא נראתה מפוחדת.
היא נראתה כאילו זכרה משהו.
משהו שלא אמורה לזכור.
משהו שאין לה יכולת לזכור.
וכשידיה החלו לעלות
נברשת האולם הבהבה לרגע.
לא מספיק כדי להחשיך את האולם.
אבל די כדי לגרום לרגע להרגיש לא מציאותי.
האב שלה הבחין ביד שמתחילה לזוז קודם.
תנועה קטנה.
כמעט לא נראית שמתרוממת ממשענת כיסא הגלגלים.
אבל מספיקה.
מספיקה כדי שהפנים שלו יתקשחו מיד.
“נעמה.”
הזהרה בקולו הייתה חדה עכשיו.
מגוננת.
מפוחדת.
הנערה בשמלה הכחולה לא הביטה בו.
המבט שלה נשאר נעוץ בנער שמולָה.
הוא נראה לא שייך מתחת לאור הזהב והתקרה הקריסטלית.
נעליים שחוקות.
ז’קט דהוי.
שרוולים קצרים מהמפרק.
אבל איכשהו
הוא היה האדם הכי רגוע באולם.
“אני יודע שאת זוכרת,” אמר בשקט.
לחש קל עבר בין האורחים.
הנשימות של נעמה השתנו.
לא פחד.
הכרה.
ידיה רעדו שוב לפני שהתרוממו אל ידו.
האב נעמד מייד.
“די.”
כמה שוטרים באולם הזדקפו פתאום.
התזמורת הפסיקה לנגן לגמרי עכשיו.
לאף אחד לא היה אכפת מהנשף יותר.
כי נעמה לוי לא שלחה אצבע לאף אחד כבר שלוש שנים.
מאז התאונה.
מאז שהרופאים אמרו לכל המדינה שהנזק לעמוד השדרה בלתי הפיך.
הנער סופסוף הסתכל לאב שלה.
ובפעם הראשונה, משהו תקיף ניצת בעיניו.
“אתה לימדת אותה להפסיק לנסות.”
המשפט החריד את החדר כמו זכוכית מתנפצת.
פניו של האב הושחרו מיד.
“אין לך מושג על מה אתה מדבר.”
הנער הביט שוב בנעמה.
“כן,” אמר בקול חריש. “יודע.”
השפתיים של נעמה נפתחו קלות.
דמעות הצטברו בעיניה לפני שהבינה שהן שם.
כי איפשהו, מתחת לשנות אשפוזים, פיזיותרפיה ואכזבות
משהו בתוכה התעורר עכשיו.
האב התקרב עוד.
“מי הכניס אותך לפה?”
ועדיין
הנער התעלם ממנו.
הוא כרע קלות, לעמוד בגובה העיניים של נעמה.
ואז לחש משהו.
אף אחד לא שמע בבירור.
לא האורחים.
לא המאבטחים.
רק נעמה.
אבל מה שזה לא היה
זה שבר אותה.
נשימתה נעתקה.
יבבה יצאה ממנה לפני שהספיקה לעצור.
ופתאום
ידה אחזה בידו.
האולם כולו התנשף בבת אחת.
אביה קפא.
כי נעמה שנאה שיגעו בה היום.
אפילו משפחה.
אבל היא נאחזה ביד הנער כאילו היא אוחזת בגלגל הצלה.
“לא…” לחשה בקושי.
אביה הביט בה.
זה היה המשפט המלא הראשון שדיברה חודשים.
הנער לחץ את ידה בעדינות.
“את זוכרת את האגם.”
נעמה החלה לבכות באופן גלוי.
“כן.”
אנשים הביטו בהשתאות.
הבעת האב החלה להשתנות.
לא כעס.
פחד.
כי היה מקום אחד בלבד בו רקדה נעמה לפני התאונה.
רציף עץ קטן על שפת בית הנופש המשפחתי ליד הכינרת.
אותו רציף שקרס בלילה של הסערה.
בדיוק הלילה שבו ילד אחר נעלם במים.
באופן רשמי
אותו ילד טבע.
נעמה שרדה.
זו הייתה הגרסה שכל המדינה ידעה.
הנער הביט באב לאט.
ואמר בשקט:
“היא עוד שומעת אותו צועק מתחת למים.”
הפנים של האב החווירו מיד.
כי אף אחד מחוץ למשפחה לא ידע שהיה שם ילד נוסף בלילה ההוא.
נעמה לפתה את ידו של הנער בחוזקה.
ואז
נגד כל ציפיות האולם
היא דחפה את עצמה כנגד משענות כיסא הגלגלים.
פעם אחת.
חלשה.
ואז חזק יותר.
האב התקדם אינסטינקטיבית.
“נעמה”
אבל היא כבר התרוממה.
רועדת.
חסרת יציבות.
מפחדת.
עומדת.
כל אולם הנשפים עצר את נשימתו.
דמעות זלגו במורד פניה של נעמה כשרגליה רעדו תחתיה.
והנער לא שחרר את ידה לרגע.
אז פנתה ישירות אל אביה
ולחשה את המילים שהוא התפלל שלעולם לא יחזרו.
“למה עזבת את יהונתן במים?”
