שבו! אין לנו משׁת בחוץ! אמר לי בטון רגוע, יותם.
כן, יש מישהו בדלת! קפצה תמר מהספה, קפאה במקום.
תן לזה, השיב יותם.
ומה אם זה מישהו חשוב? שאלה תמר. אולי עניין דחוף?
שבת, שעשר ותשע, חיבר יותם. לא קראת, לא מחכה לאף אחד! מה המסקנה?
רק אפתח בעין! לחשה תמר, כמעט בחשאי.
שבו! קולם היה כמו פלדה. אנחנו לא בבית! מי שבדילג, שיחזור!
ואתה יודע מי שם? שאלה תמר.
אני מניח, ולכן אומר לך לשבת שלא תזזי את הוילון!
אם זה מה שאני חושבת, הם לא יעברו בקלות! אמרה תמר והזיזה את כתפיה.
זה תלוי כמה נסתכל על פתיחת הדלת, ענה יותם ברוגע. מוקדם או מאוחר הם יעזבו.
בכל מקרה, הם לא יישארו לילה במדרגות, ואין לנו מקום לשהות. אז שבו, קחו אוזניות, טלפון וצפו בסרט.
יותם, אמא מתקשרת, אמרה תמר והציגה לי את המסך.
אז מאחורי הדלת עומדת הדודה שלך עם הילד הקטן שלה, סיכם יותם.
מאיפה אתה יודע? התפלאה תמר.
אם היה עומד שם בן דוד שלי, יותם השמיע צליל עדין של האות “ה” במילה “בן דוד”, אז אמא שלי הייתה מתקשרת!
ואתה לא חושב על אפשרויות אחרות? שאלת תמר.
אם זה השכנים, אין לי רצון לדבר איתם. אם זה חברים, אחרי כמה חצירות הם היו כבר יורדים.
והכי סביר, אנשים מנומסים מתקשרים מראש ושואלים אם נוכל לארח, ולא מקישים חצי שעה!
רק קרובי המשפחה המתעלמים יכולים להקיש על השער שלנו כך!
יותם, זאת הדודה שלי, אמרה תמר בקול מתסכל. אמא שלחה הודעה. היא שואלת איפה אנחנו. דודה נטלי תשהה אצלנו כמה ימים, יש לה עניינים בעיר!
תגיד לה שיש בעיר המון בתי מלון, חייך יותם.
יותם! טענה תמר. לא אוכל לכתוב את זה!
אני יודע, יותם חשב לרגע. כתוב שלא בבית, שגרנו במלון כי בדירה זרמו נמלים!
בדיוק! כתבה תמר ושלחה.
היא רוצה שנזמין שני חדרים לדודה ולאבא שלה, אמרה תמר במבוכה.
כתוב שאין לנו כסף, ושתף שדירותינו במלון, ויש בחדר חמש עשר תיירים זרים, חייך יותם בגאוותו.
אמא שואלת מתי נחזור, התבוננה תמר בי.
כתוב בעוד שבוע, השיב יותם ונתן בגיחוך.
הקולות במרפסת נשתקו. הזוג נאנש ברווחה.
יותם, אמא הודיעה שהדודה תבוא בעוד שבוע, אמרה תמר בקול מותש.
אז שוב לא נהיה בבית, הוסיף יותם.
יותם, אתה מבין שזה לא פיתרון, אנחנו לא נוכל לברוח מהם לנצח? אם יגיעו באמצע שבוע? אם אחרי עבודה ימתינו בפתח? הדודה שלך או בן דודך לא יוכלו כך! קראה תמר בכעס.
כן, הסכים יותם. ואל תתפלא אם האיבה תגרום לנו לקנות שלושה חדרים?
אנחנו קנינו בשביל המשפחה העתידית שלנו, אמרה תמר.
צריך לנו طفل! אמר יותם ברצינות. ואף שניים!
ואני לא מתנגדת? נאנחה תמר. צריך לעשות בדיקות! זה לא פשוט!
אם נרגיע את הלחצים, הכול יהיה טוב, קימה יותם. אנחנו מתחלפים בלחצים, שלך, שלי! נגרש אותם מהבית!
תמר לא התנגדה. היא ידעה שהוא צודק.
לפני החתונה עברו בדיקות התאמה גנטית ופריון.
היום אחרי החתונה נאלצו לדחות נושא הילדים כדי לשלם על דירה.
לא היה מה להסתמך על ירושה. לפני החתונה, שנינו גרים עם אמהותינו בדירות חדר אחת. שום עזרה חיצונית.
חמש שנים של עבודה קשה וחיסכון קפדני אפשרו לרכוש דירה גדולה, ישנה, שעדכן שיפוצים, ריהוט כמעט מאפס, והאושר היה עצום.
לפני שהשלמנו את הבית, פתאום עלתה לדלת דודה נטלי עם בנה. ועם חמותה של נטלי.
אין כאן חוסר מקום, יש מקום לכולם! קיבלה נטלי בחיוך. נציב חדר עבורה ועבור קוֹסטי נפרדים!
אנחנו לא משכיבים בחדר האור, אמר יותם. זה חדר מנוחה!
ואני כאן לא עובדת! חייכה נטלי. תמר, תסבירי לבעל שלך שהבן שלי חורק! והקימו שולחן!
לא חיכינו לכם, נבכשה תמר.
והמקרר ריק, הוסיף יותם.
אז כך יהיה, חייכה נטלי. יותם, תבוא לחנות, ותמר למטבח!
למה את עומדת, קראה החמות. אתם מקבלים אורחים!
אז למה אתם לא מציגים? קרעה יותם, ותמר המשיכה אותו לחדר אחר.
כשהצליח יותם להוציא את פיה של תמר, שאל:
תמר, מישהו פה טעה? אני אשחרר אותם עד לבית אמא שלך! אם תבואי, תביאי איתך את האמא!
יותם, היא פשוט מהכפר! השיבה תמר. זה בא לידי ביטוי!
אני מכיר את הכפר, אבל חוסר נימוס לא מקובל! התערב יותם.
חביבי, בואו לא נריב עם האמא והדודה! ניסתה תמר. הם יגרמו לנו למתח!
לי זה חסר משמעות, אם הם מתייחסים אלי כך, לא אשים לב להם, אולי יאבדו, לא אבכה! קרא יותם.
יותם, רחם עלי! אם נפטרה את הדודה נטלי, אמא תאסור לי! ואין לי מי אחר! ברכה תמר.
הטיעון השפיע. יותם סגר שיניים והלך לחנות.
נטלי נשארה שלושה שבועות, וביום השני יותם רגיש על ולטרינה עד הערב.
יציאת נטלי ובנה נחגגה בברכה, עם מטאטא ומגב, שלושה ימים של ריקוי הדירה.
ואז חזרה אותה בעיה, הפעם מהצד השני.
אחי, אני כאן כמה דקות, חיבק אחי, דן, את אחי עד שהעצמות נקרעו. נפתור את העניין, ואז נחזור!
אתה לא יכול לפתור לבד? שאל יותם.
מה אתה מדבר? יש לי משפחה! איך אשאיר אותם בכפר כשאני בעיר? תחשוב! צחק דן. ואם אוכל למצוא הרפתקאות? האישה שלי תשלוט בי!
אז למה הבאת את הילדים? שאל יותם.
עם מי אחזיק אותם? דן דחף את אחיו בגב. הם יכולים לשעשוע! בואו נפרוץ את העיר כמו בילדות!
דן! קראה זוהר בקול רם. אני אסביר לך כך שאחרי זה לא תוכל לזוז!
חצי שעה אחרי שהגיע אחיו של יותם עם משפחתו, תמר קיבלה כאב ראש כבד.
הילדים רצו ברחבי הדירה, צועקים ללא הפסקה. זוהר ידעה רק לצרוח, אחרת לא ידעה לדבר.
דן רץ לשם להדליק נרות, וזוהר צועקת יותר.
יותם, אני חושבת שאתה הוא הבן היחיד של אמא, לחצה תמר ראש על הכרית.
הוא בן של אם, גרגר יותם. אני קורא לו בן דוד.
לא משנה איך אתה קורא לו, אפשר לבקש ממנו לצאת? שאלת תמר.
אתה יודע, הייתי שמח, אמר יותם, משים יד על הלב, אבל כאן בדיוק כמו עם הדודה שלך. אמא אחרי זה תוציא לי את המוח בכף קפה ותכריח לאכול!
הקול של דודה נטלי ובנה תפסו את הדלת שוב ושוב, בעוד דן עם משפחתו מגיעים מדי פעם לפתור עניינים.
החמות מוציאה מוח לחתן, החמות של האמא מוציאה מוח לחותנת.
המתח המתמיד שוחק את בריאות הנפש של הזוג הצעיר.
אין מקום לילדים במרתף של האורחים האינסופי, הבריאות נפגעת, ושאלות כמו:
נחליף דירה? הציעה תמר.
לחדרים רכים? חייך יותם. בקרוב תקבלו אותם!
לא, חייכה תמר קלות. נחליף את הדירה באותה! יש אנשים שרוצים לשנות שכונה! נזוז ונשאיר את הכתובת בסוד!
זאת דחייה, גרגר יותם. בן דודי והדודה שלך ימצאו שוכרים חדשים שיגידו איפה הייתה הדירה. נמצאנו! ואז ינתן לנו בעונש!
אולי יהיה לנו זמן להביא ילד? קיוותה תמר.
צריך לא רק לעשות, אלא להביא לעולם. זה יהיה תירוץ כלשהו, חייך יותם.
אפילו אם תעזבי את הדירה, חוותה תמר במרירות. נבקש מחברים? אולי נשתכן!
אתה מתכוון לוולרי וקטיה? שאל יותם.
כן, יש להם חדר! הנהנה תמר.
יש שם טארה, חייך יותם. שכחתי?
אני מעדיפה לגור עם כלב רועה מקומי, ולא עם המשפחה! קראה תמר והורידה ראש.
חכו! קרא יותם ותפס את הטלפון. וולרי, תן לי כלב!
אוי, חבר! אני חייב לך! אנחנו עם קתרין רוצים לצאת לחופשה, והילדה שלנו לא רוצת להיות עם זרים! היא לא אוהבת אחרים, מכירה ומכבדה אתכם! צעק ולרי. אספק מזון, מצעים, צעצועים, קערות! ושלם גם!
מובטח! קרא יותם בהתלהבות.
חזר אל אשתו, מבטיח כקרן שמש:
תתקשרי לאמא, תזמיני את הדודה מחר! ואני אתקשר לאחי שאמור לבוא שבוע הבא!
בטוח? שאלה תמר.
אנחנו שמחים לארח! חייך יותם. מי יטען שמגורים שלנו לא יאהבו?
דוד דן ומשפחתו קיבלו תשלום קטן כדי לשהות במלון נוח.
והדודה נטלי נלחמה לשמור על זכותה לשהות אצלנו.
תחזיקו את החיה הזאת איפשהו! קראה, מסתתרת מאחורי גבו של בנה.
נטלי, תצחקי? חייך יותם. ארבעים וחמישה קילוגרמים של שרירים טהורים! זאת לא פולי, זו רועה גרמנית! היא תעוף כל דלת!
למה היא מתקרבת אליי? נבכה קולה של נטלי.
היא לא אוהבת זרים, חייכה תמר.
תוציאו אותה! לא אוכל לחיות עם חיה כזאת בחדר!
איך אפשר? תמה יותם. הכלב חמוד, הוא שלנו! אין לנו ילדים, אבל צריך לאהוב מישהו! אנחנו מדבקים אותו!
ולא ניפטר ממנו! הוסיפה תמר.
לאחר מכן שתי האמהות חייגו ושאלו מדוע דחינו את המשפחה.
לא גרשנו אותם, ענו שניהם, הם פשוט לא רצו להישאר! בואו, נזמין, נשמח!
והכלב?
אמא, אנחנו לא מסרבים למי שמבקש!
אבל האמהות הפסיקו לבקר.
בעוד חודש טארה חזרה לבעליה, מוכנה לחזור כשמתקשר הראשון.
לא נדרש. תמר חיכתה למבצע.
—
אם נהניתם מהסיפור, כתבו תגובות והקישו לייק. זה נותן לנו מוטיבציה להמשיך לכתוב!
