כשפעם הופיע החתול המשוטט של הפרוות הקודמת בחצר הבית ברמת גן, אף אחד כבר לא זז מזכרונו. הוא חיי בשקט, כמעט בלתי נראה, כמו צל חמוד, אם כי עפרן וחסר משקל. הזיכרון היחידי היה שפורץ באביב.
נערה בשם צילה, כשהייתה עדיין בת שלוש עשרה, נאלצה להאכיל אותו ככל יכולתה ולדאוג לו: בחורף פתח לה את דלת המרתף שהייתה פתוחה, הניחה תחתיו שמלות ישנות, ואפילו מרחה על כף רגלו צבע ירוק כשראתה פצע.
כך חיי החתול בשקט, בזהירות, כמעט בלתי אפשרי להבחין בו
יום אחד ראה אותו צילה, לבושה בבגד לבן עם פרחים בקצפת על הראש, יוצאת ממעלת הקומה הראשונה בחבורה של גבר לבוש בחגיגת חתונה. סביבם צחוק, ברק, מחיאות כפיים. כולם נעלו ברכבות המודגמות בסרטי קונספט ונסעו. מאותו היום לא נראתה צילה עוד.
החתול נשאר לבד. רעב לילה אחרי לילה גרם לו להסתובב סביב האשפה בלילה היה חשוך יותר, והיה יותר סיכוי לתפוס משהו לפני שהכלבים המשוטטים חוזרים.
הדבר החשוב ביותר היה להימנע מהשבט הרע של השכנים. כך הוא שרד עד שהקפאות החורף החריפות הגיעו ובעל הבית החדש דחף אותו מחוץ למרתף, סוגר את הפתח בקבוע.
לאן ילך? נמס, ניסה לעלות למעלה במעלית, אבל גם שם לא קיבלו אותו: כמה דחפו אותו החוצה, אחרים קראו עליו וקורעים אותו. אף אחד לא רצה להכניס את החיה המתבכרת.
בייאוש, בערב אחד נקרע למעלה למעלת בניין בעל חמישה קומות. אין לו כוח יותר לפחד או לקוות. חשב רק על לא לקפוא לבקעה באותה ליל קרה.
הראשונה שהבחינה בו הייתה לאה כהן, שמכונה “לאה האמא”, שגרה בקומה השנייה. היא הייתה בדיוק בודקת את תיבת הדואר מחכה לחשבון החשמל. לאה הייתה אישה קשוחה, אבל הוגנת, מכובדת על ידי כל השכנים. היא ידעה לומר את האמת בלי רתיעה ולעיתים פעלה במועצה המקומית.
החתול, שנכנס יחד עם מישהו למעלת הבניין, נחת על אריח חם ליד הרדיאטור, מתרומם באיטיות. פרוותו הייתה קפואה, ועיניו שידרו תחינות ועייפות.
אני רואה אותך, אל תסתתר. מה הבאת למקום הזה? קפאת, רעב, נכון? קראה לאה בקול מרודף.
החיה הרימה את מבטה בחשש, הזיז בעדינות את רגליו שהקפיאו.
מה אעשה איתך חכה רגע
היא ידעה את תחושת הרעב. הרגליים שלו נראו כאילו הן מתכווצות תחת המשקל, אך היא הלכה למעלה לדירתה, חזרה עם קערת חלב, קערת מים ופרוסת לחם ישן.
קח, תאכל. אל תדאג, לא אחזיר לך מלחה, כשהחלה לראות את החתול חונק את לחם השיבולת.
היא הניחה לו את הלחם, והמשיכה ביום שלה, שוכחת אפילו את החשבון שצריך היה לשלם.
החתול, שבעבר היה חיי במקומות שונים, החליט: זה הבית שלי, ולאה האמא היא בעלת הבית.
כדי שלא יגררו אותו כמו בעבר, התנהג בשקט ובצורה מאופקת בדיוק כמו כשהיה חיית מחמד בבית. לאה קראה לו “מזה”.
לא כל השכנים אהבו את השכן החדש. משכן שליש, במשפחת פסטו, הגיע החבר אדוארד אלברטו ולפני לאה, הביט בחתול במבט מזדוים.
מה זה, פארק חיות כאן בבניין שלנו?
אשתו, עטופה בכתר זהב, הוציאה את האף בחובה.
אדו, לחתול הזה יש בעיות!
תוציאו אותו מִכאן! ציווה האדון.
לאה נעמדה זקופה:
למה? אין כאן שום הפרעה. הוא נשאר כאן.
טוב, אז ארשום את משטרת העיר, משמרת בריאות, ייקחו אותו ויענישו אותו. זה מקום משותף!
מצוין. אני אפנה לחברת הבריאות, שיבדקו איך חיית משק חיה יכולה לחיות כמו בעל אודם אמיתי. השכנים יתמכו. רק מישהו ינסה לפגוע בּוֹ והוא יחרוץ.
מאז השאירו את מזה בדרכם. אפילו גוגו, הינשוף הקטן שמפגש עם השכנים, עבר לידו כאילו לא ראה אף אחד.
לאחר כמה שבועות, כולם הסתגלו. אבל לאה ידעה שמזה עדיין לא בטוח. החתול נגע רק אליה, אבל המשיך להיות משוטט.
היא שקלה לאמץ אותו, אך מזה נמנע מהדלתות כאילו חשש משם. נראה שמשהו מזעזע קרה לעולם שלו.
לאה לא לחצה עליו, קיוותה שמזה יפנה לבדה כשירצה.
ואכן, בכל פעם שהדלת נסגרה, החתול עקב מאחורי הדלת, שקט, אך לא הלך רחוק
בפברואר, בע midst של סערות שלג בחיפה, לאה קמה בהקול לא יכלה לנשום. הכאב חדף בגופה, ולא נותר לה קול. כל סביבתה נראתה כמוסכמת בערפול.
שכניו התעוררו מצורחיו של מזה. הוא קפץ על הדלת, גרר בלבני הקיר.
האנשים ברחו, דפוקו, אך אין תגובה. אז הגיע נינה סילנטייבנה מהקומה השלישית:
יש לי מפתח. עם לאה נסדר
הם פתחו. קראו אמבולנס. מזה לא היה בתנועה נשאר תחת המיטה, מנמנם.
ללאה לא היה קרובי משפחה. החסימ
הן תפסו את כולם. היא נותרה לבד
אבל השכנים ביקרו אותה בבית החולים, הביאו לה מתנות קטנות. היא תמיד חיזקה:
שמרו על מזה. האכילו אותו, החזירו אותו הביתה. הוא הציל לי את החיים
שלושה שבועות אחרי, בבוקר מרץ, לאה חזרה הביתה. מזה כבר חיכה בפתח, כאילו ידע
היא שלפה את ידה:
בוא בית, מזה.
והם נכנסו יחד. בערב, לאה חיבקה אותו לראשונה. החתול פירק ונפח ברוך, נחת על בעלתיו.
אין בעיה, מזה שלי אנחנו עוד נמשיך לחיות קצת.
