הי, מותק, תתכני, בואי אספר לך מה קורה אצל אריאל ובת-שירה, זה ממש סצנה של מציאות.
אני כבר לא מרגיש אהבה אלייך, שירה, אמר אריאל החלטית. חשבתי הרבה, שקלתי את כל ה”טוב” וה”רע”, ובסוף הבנתי שזה לא קיים.
הוא היה מדבר עם שירה במטבח של דירתם בתל אביב, כשישב לשולחן. שירה ענתה לו מהחלון, עומדת לצפות ברחוב.
זה כבר היה ברור לי מזמן, אריאל, אמרה שירה ונאנחה בצער.
מזמן? הפתיע אריאל. באמת?
זה מפתיע אותך? פתחה שירה את החלון, נשמה עמוק של אוויר צח, חייכה וסגרה אותו מיד.
לא, אבל חשבתי שלא ידעת, חייך אריאל ברמז מר. אם כך, שירה, הפירוש זה פשוט: אנחנו צריכים להיפרד.
אתה בטוח שזה מה שאתה באמת רוצה? שאלה שירה. אתה חושב שזה נכון? אחרי כל השנים שהיינו נשואים, אחרי שיש לנו בת.
אני אשלם מזונות, ואל תשכחי שהכסף לא תהיה בעיה, אמר אריאל. ואני לא צריך ממך שום דבר.
למה, אריאל? למה אתה אומר שאין לי צורך? נבהלה שירה.
זאת אומרת, אני לא מתכוון לתבוע את הדירה או לחלק את הנכסים, אמר אריאל והצביע אל השולחן הריק.
אתה מתכוון לדירה ולקוטג’ בקיבוץ גלויות, שקנית לפני שהגענו יחד? שאלה שירה. אתה לא מתכנן לחלק?
כן, שירה, בדיוק, חייך אריאל, כי אני מעל לזה. ואם הייתי אדם פחות רחמן, עם לב פחות נקי, הייתי מסחט אותך עד הטיפה האחרונה.
עד הטיפה? חזרה שירה.
עד הטיפה, שירה, עד הטיפה, חזר אריאל. הייתי משאיר אותך ואת הילדה בלי כלום. אבל לא אני. אני משאיר לכם הכל. קחו מה שנוח. לי אין צורך במשהו. כך אני, עם נשמה צלולה.
תודה, אריאל, אמרה שירה. אתה באמת גבר. לא כמו חלק מהגברים.
איזה “חלק”? תמה אריאל, הרים מבטו אל המקרר.
אלה שבאמת לא טהורים בלב, הסבירה שירה.
אה, הם, חשב אריאל, והנה כיור מלא בצלחות שלא נוקו. כן, יש הרבה גברים שמערערים את ה”תואר” הגבוה הזה. תאמיני לי, לפעמים פוגשים כאלה שגורמים לך להתרומם! איך הם מצליחים?
שירה חייכה, עדיין עומדת ליד החלון וצפתה בגשם שהחל רק עכשיו.
אני אוהבת גשם, כשבבית שקט, חם ונעים, חשבה לעצמה.
האדמה, אריאל, היא שמסחררת אותנו. והגברים הם שונים, הוספה שירה.
מה זאת אומרת, שונים? קרא אריאל בקול שמח, מבטו נמשך לשולחן. אספר לך סיפור קטן. במשרד שלנו עובד בחור, תאמיני לי, בחור של ממש. תדמייני, כשאשתו עוזבת
בפעם הבאה, אריאל, תספר, חייכה שירה, עכשיו אין לי זמן. עוד משהו לומר עלינו? או סיימת?
יש לי עוד, השיב אריאל. רק רוצה לסיים את העיקר.
קורה, המשיכה שירה מביטה בחלון.
שירה, אריאל אומר כשמסתכל על השולחן, אני הולך, משאיר לך ולבת הכל, אבל יש לי בקשה אחת.
בקשה?
אפשר לקבל ממך חצי מיליון שקלים? בקש אריאל. אני משלם, מילה של כבוד.
חצי מיליון? נדהמה שירה. ואת בטוח שזה מספיק?
בטוח, שירת שלי, חייך אריאל. כבר חישבתי.
חשבת? חייכה שירה במעט צחוק. אפילו לא!
אתה צוחקת, שירת שלי, אבל לא לשווא. זה לא כל כך הרבה אחרי שמונה שנים של נישואין. ואין לי שום דרישה אלייך.
לא, השיבה שירה. זה יותר מידי. לא אתן לך חצי מיליון.
איך לא תתני? תמה אריאל. חצי מיליון, את לא תתני?
חצי מיליון לא אתן.
“זה מוזר”, חשב אריאל, “איך זה אפשרי? היא לא תיתן? באמת לא חשבתי על זה. נטע הייתה בטוחה שהחצי מיליון לשירה זה לא סכום ענק, אם אני מוותר על הכל. היא לא מבינה מה הסיכון?”
כמה תנאי? שאל אריאל, מביט במקרר הישן והמקולקל.
שום דבר, ענתה שירה.
היא זזה מהחלון וישבה מול השולחן.
“זה חדשות,” חשב אריאל. “היא לא תיתן דבר. מה לעשות עכשיו? אם היא לא תיתן, מה אשאר? כלום? ומה אגיד לנתע?”
שלוש מאות אלף? ניסה אריאל.
לא אגיד שום שקל.
איך ככה? תוהה אריאל. אתה פשוט לא תתני?
בדיוק, לא אתן.
חשבתי שזה לא הסכום, אבל אם את מתעקשת שלוש מאות? אולי חמשים?
אתה מעייף אותי, אריאל, חייכה שירה.
טוב, אמר אריאל אחרי הפסקה קצרה. אם את שם את השאלה כך אשמח לטעון את זכותי במקום אחר.
כמה שתרצי, ענתה שירה. טען, אריאל. הזכויות אוהבות שמישהו יגן עליהן, במיוחד במקום אחר.
מי יתבע אותנו, את או אני? שאל אריאל בחומרה.
על איזה תביעת גירושין מדובר? תתעורר, קראה שירה, אנחנו כבר גרשנו את עצמנו לפני זמן רב.
איך גרשנו? קרא אריאל בתדהמה. למה אני לא יודע?
שלוש שנים לפני נסעת מהבית, ובכל תקופה הזאת חייגת שלוש פעמים בלבד. הראשונה, אמרת לי לא לדאוג. השנייה, בעיה רצינית. הפעם השלישית, רק כדי לומר לי שלא אוהב אותי ושאתה רוצה חצי מיליון.
צריך היה לי זמן לחשוב, שירה, אמר אריאל. ניסיתי לשמור על המשפחה. איך את מצליחה לגירש בלי שנוכח? לא מבין.
שלחו לך משימות, אריאל, למקום מגוריך ולרישום, אבל לא הגעת.
אני בכוונה לא הגעתי, הסביר אריאל. חשבתי שאם לא אקח חלק, לא יגרשו אותנו. אז למה?
גרשו, אריאל.
איך זה ייתכן? הקנא אריאל. לכבוש מישהו מאשתו וילדו בלי נוכחותו!
אם אתה לא רוצה להגיע, אריאל, אז מי האשמה? השיבה שירה. רק אתה עצמך.
איך יכולתי להגיע, כשאת יודעת שאני שונא הליכים משפטיים, כל הריבים, הוויכוחים? אמר אריאל. כל זה בא לידי ביטוי רק עם זרים. לא, שירה, לא, לא, ולא.
ובזה היא הבינה וגירשה אותנו.
מי היא?
מי, אריאל? את קטן, חייכה שירה. השופטת, בטח.
אה, נכון, אריאל הבין. השופטת.
הגיע הזמן שאתה מבין שאנחנו כבר לא זוג?
הבנתי, נשף אריאל בניסיון. אז זה הכל.
הכל.
אז כן, זה הכל, אחי. אמר אריאל. העבר כבר נעלם, מה קורה עכשיו?
מה?
איך היה המשפט?
הכל היה טוב, אריאל.
טוב, אומרת?
כן, אנשים רק שלנו היו שם.
זה טוב. כי אתה יודע כמה אני לא אוהב שהזרים ידעו על הבעיות שלנו. אם כולם הם שלנו, זה בסדר. איך הייתה השופטת? קפדנית?
לא קרה לה, היא רגועה, אישה שליווה. היא שאלת לעתים עליך.
באמת?
כן.
מה היא אמרה?
שאלה איפה אתה.
ואני?
מה אתה? אומרת שאין לי מושג.
והיא?
היא?
מתחרטת שלא אני כאן?
לא, לא, היא לא כעסה בכלל.
אפשר לכעוס עליך?
לא, אריאל, בלי כעס.
אז מה היא אמרה?
לא, היא אמרה שאין צורך בו. בינתיים אפשר בלי.
למה היית רוצה חצי מיליון?
הייתי רוצה לשפץ את הדירה שלי, אמר אריאל. חשבתי שהכל טוב, שבין אנו אוהבים. לא סיפרתי לך על נטע?
לא.
היא… היא בחורה מדהימה. נטע התגרשה לפני כמה זמן, זכיתי להכיר אותה שלוש שנים לפני.
לא.
היא קיבלה ילדה לפני שנה, בת, ואני רוצה לשפץ כדי שתגדל בבית נעים.
אז יש לך שתי בנות?
איך שניים? תמה אריאל. אה, אז כן, יש לי שתי בנות. והדירה מאוד ישנה, צריך לשדרג, חשמל, חימום, שלוש חדרים ומטבח. אתה יודע איך בנינו בתים בתקופת ברזלב?
אני יודע.
נטע עצה לי להתקשר אליה ולבקש ממנה כסף לשיפוץ. אחרת נצטרך לחסוך יותר.
היא רק רצתה להבהיר?
כן, נטע בחורה טובה. עכשיו אנחנו במצב שבו אין לנו כסף.
אל תמהר לשפץ, אריאל, הציעה שירה.
למה לא למהר? שאל אריאל.
כי הדירה בת שלוש חדרים על רחוב א. לוי נרכשה כשנישאנו, ולכן חצי מהדירה בשבילי, כך קבע השופט.
לא תעזוב, שירה, קרא אריאל. אחרי שמסרתי לך את הכול, זה לא אפשרי. אני בא עם לב פתוח, ואת?
אפשר לקנות ממך את החלק שלי, או למכור לך את שלי. או להציע דירת חד-חדר במגדל בן חמש בקומת קרקע, עם שיפוץ נאה, ברחוב קיבוצים, הציעה שירה. בחרי.
וזה הכל? קרא אריאל בקול רם. זה כל מה שאת והנה נטע מציעים? יש לנו ילדה, חשבת על זה?
אם תמשיך כך, אני מוכרת את חלקי למישהו שמחכה, חייכה שירה. תסתיים בחדר משותף עם נטע והילדה.
אריאל הביט בצלחות שלא נוקו, במקרר הישן, בתקרה שסדקה, ברצפה המלאה באבק ובחלונות הישנים של תקופת השלטון. הוא נזכר בטלוויזיה השבורה, במקלחת ובבבית, ורצף לבו התחיל לבכות.
אני מסכים, לחש אריאל ברצינות.
הסיפור נגמר, והחיים ממשיכים.
