אני כבר לא אוהב אותך, שירז, הכריז איתי אורי בקול חמור. שקולתי הרבה, שקלתי את כל היתרונות והחסרונות, והבנתי שאין לי יותר אהבה.
אורי דיבר עם שירז במטבח, ישב על השולחן. שירז ענתה לו, עומדת ליד החלון.
הבנתי את זה מזמן, אוריק, אמרה שירז ונשפה בצער.
מזמן? תמה אורי. באמת?
זה מפתיע אותך? פתחה החלון, נשמה אוויר צח, חייכה וסגרה אותו שוב.
לא, אבל חשבתי שלא ידעת, חייך מריר אורי. אם כך, שירז, העניין פשוט. אנחנו צריכים להיפרד.
אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה באמת? שאלה שירז. זאת באמת הדרך הנכונה? אנחנו ביחד כבר שנים, יש לנו ילד.
אני מוכן לשלם מזונות וכל מה שצריך, אמר אורי. ועוד אשמח לעזור לכם במשהו. לא מצפה ממך לשום דבר, שירז.
איך זאת, אורי? למה לא צריך ממני דבר? לא הבינה שירז.
כוונתי שלא אתבע על הדירה או על הרכוש, המשיך אורי, מביט לשולחן הריק.
את מתכוונת לדירה ולבית קיבוץ שבראשון, שקנית לפני נישואינו? שאלה שירז. לא תחלק אותם?
כן, שירז, כן, ענה אורי, כי אני מעל זה. ואם הייתי אדם פחות נדיב, עם לב פחות פתוח, הייתי לוקח מכם כל דבר, שירז.
כל דבר? חזרה שירז.
כל דבר, שירז, כל דבר, המשיך אורי. הייתי משאיר אותך ואת הילדה ללא כלום. אבל אני לא. אשאיר לכם הכול. קחו. לי אין צורך במשהו. כך אני, נשמה צלולה.
תודה, אוריק, אמרה שירז. אתה גבר אמיתי, לא כמו אחרים.
אחרים? לא הבין אורי, הרים את ראשו והסתכל על המקרר.
אלו שדומם לבם אינו נקי כמוך, הבהירה שירז.
אה, אלה, קלט אורי, ויצפה בכיור המלא כלים לא שטופים. נכון, יש עוד הרבה כאלה, גברים שמבזהים את המעמד הגבוה הזה. תאמין לי, שירז, לפעמים נתקלים בדוגמאות שמזעזעות! איך ככה נולדים כאלה?
שירז חייכה, עדיין עומדת ליד החלון וצפתה בגשם שהחל רק עכשיו.
«אני אוהבת גשם, כשהבית שקט, חם, רגוע», חשבה.
האדמה, אוריק, היא שמביאה את כולם. והגברים משנים צורה, אמרה שירז.
מה, שירז, הם באמת שונים, קרא אורי בשמחה, מבטו חזר לשולחן. אספר לך סיפור. במשרד שלנו עובד בחור, זה אני, טיפוס של ממש. תדמיין, כשאשתו עזבה
בפעם אחרת, אוריק, תספר, אמרה שירז, אין לי זמן עכשיו. יש עוד משהו שאתה רוצה לומר עלינו? או זה הכל?
כן, כן, כמובן, השיב אורי. עלינו, עדיין לא הכל. יש לי דבר חשוב לומר.
אני שומעת, המשיכה שירז להביט בחלון.
שירז, אמר אורי, פונה לשולחן. אני עוזב, משאיר לך ולבתי הכל, אבל יש לי בקשה אחת.
בקשה?
האם תוכלי לתת לי חצי מיליון שקלים? אמר אורי. אשיב לך. מילה של כנות.
חצי מיליון? הפתיעה שירז. ואת בטוח שזה מספיק?
בטוח, שירזי, אמר אורי. חשבתי על זה הכל.
חשבת? חייכה שירז במרמור. אפילו כך!
את צוחקת, שירזי, אבל אין לך סיבה, המשיך. זה לא הרבה, אחרי שמונה השנים של נישואינו. ואין לי שום טענה נגדך.
לא, השיבה שירז. זה יותר מדי. לא אתן לך חצי מיליון.
איך לא תתני? לא הבין אורי. חצי מיליון לא תתני?
חצי מיליון לא אתן.
«זה מוזר», חשב אורי. «איך כך? לא תתני? באמת לא התכוננתי לשינוי הזה. נדיה הייתה בטוחה ובטחה לי שחצי מיליון לשירז אינו סכום גדול אם אני נוותר על הכל. מוזר. האם היא לא מבינה את הסיכון?»
כמה תתני? שאל אורי בעיניים עצובות אל המקרר הישן והמזוקק.
אפס, ענתה שירז.
היא נעה מהחלון והתיישבה לשולחן.
«זהו, חדשות! לחשב אורי. אפס, לא תתני. מה עכשיו? אם היא לא תתן, מה אשאר? כלום? מה אומר לנדיה?»
שלוש מאות אלף, שירז?
אף שקל.
איך זה ייתכן? תהה אורי. פשוט לא תתני, וזהו?
בדיוק כך, אמרה שירז.
חשבתי שהסכום הזה לא גדול מדי… אם את מתעקשת שלוש מאות אלף זה הרבה בשבילך, אז אולי חמישים אלף?
נמאס לי, אורי, נענה שירז.
טוב, אמר אורי לאחר הפסקה קצרה. אם כך, אאבק על זכויותיי במקום אחר.
כמה שתרצי, ענתה שירז. תילחם, אוריק. זכויות נוהגות כשמתגוננים. במיוחד כשזה מתרחש במקום אחר.
מי יגיש את הדרישה לגירושין, אתה או אני? שאל באגרסיביות אורי.
איזו דרישה, אוריק? תתעורר! חייכה שירז. כבר שנים אנחנו נפרדים.
איך נפרדנו? קרא אורי. למה לא ידעתי?
שלוש שנים לפני זה יצאת מהבית והתקשרת רק שלוש פעמים. הראשונה כדי להרגיע אותי, השנייה כשאתה מתמודד עם בעיות רציניות, הפעם השלישית רק כדי לומר לי שלא אוהב אותי ולבקש חצי מיליון.
צריך היה לי זמן לחשוב, שירז, אמר אורי. ניסיתי לשמור על המשפחה. איך אפשר היה להתגרש בלי נוכחותי? אינני מבין.
שלחו לך קזבצים למקום המגורים שלך, אבל אתה לא בוא. נענה שירז.
בכוונה לא הלכתי, השיב אורי. חששתי שהגירוש יקרה. לא הייתי בטוח אם באמת איני אוהב אותך. חשבתי שאם לא אקום, לא יגרשו אותנו. אבל נגרשו?
כן, אורי.
איך זה ייתכן? זעף. ללקק אדם מבתיו וילדו בלי נוכחותו!
אם אינך רוצה להיות שם, אז מי האשם? חייכה שירז. רק אתה.
איך הייתי נוכח, שירז, כשאת יודעת שאני שונא את כל הוויכוחים? אמר אורי. אתה יודע, אני לא אוהב כשזרים מתערבים בבעיותינו. אין זרים, רק שלנו.
האמת, אין זרים, חייכה שירז. השופטים? קפדן? נזקה?
לא נזקה, אמרה. היא הייתה שקטה מאוד. כמה פעמים הזכרת אותה?
כמה פעמים? שאל אורי. היא שאלה איפה אני.
מה אמרת? שאלה שירז.
אמרתי שאין לי תשובה, הוא סבר.
והיא? המשיכה.
היא? חזרה שירז. האם כעסה על היעדרי?
לא כעסה, לא מודאגה, חייכה שירז. איך אפשר לכעוס עליך, אורי?
זה נכון, השיב אורי. איך היא אמרה? לא, לא צריך, היא אמרה שמבלי אותי אפשר. ולכן היא גרשה אותנו. למה חצי מיליון?
רציתי לשפץ את הדירה, הסביר אורי. חשבתי שהכל יציב עם נדיה ואנחנו אוהבים אחד את השני. לא סיפרתי לך על נדיה?
לא.
היא אישה נהדרת, התגרשה לא מזמן. לא אמרתי לך?
לא.
נפגשנו לפני שלוש שנים, המשיך. אז התקשרתי אלייך כדי להרגיע אותך, הכל בסדר.
זוכר, אבל לא סיפרת על נדיה.
הקשר איתה טוב, לפני שנה היא הלכה לאמה. יש לנו בת. חשבתי לשפץ את הבית, הילדה קטנה וצריך תנאים נאותים.
אז יש לך שתי בנות, אמרה שירז.
למה שתי? תמה אורי. אה, כן, יש לי שתיים. והדירה ישנה, צריך להחליף חשמל, חימום. שלושה חדרים ומטבח. את יודעת איך נבנו דירות השמונים.
יודע.
נדיה הציעה לך לבקש ממנה כסף לשיפוץ, אחרת נצטרך להוריד יותר משאבים ממך.
היא רצתה להבהיל אותי?
כן, אבל נדיה אישה טובה. המצב פשוט קשה ואין לנו מקורות למימון.
אל תמהר בתיקון, אוריק, ייעץ שירז.
למה למה? שאל אורי.
כי הדירה של שלושה חדרים ברחוב אלברט איינשטיין נרכשה בזמן נישואינו, ולחצי החצי שייך לי. בית המשפט קבע זאת.
אתה לא תעיז, שירז, חייך אורי. אחרי שאמרתי שאשאיר לך ולבתנו הכול זה לא סביר. באתי בנשמה צלולה, ואת מה משיבה לי?
אפשר לקנות את החלק שלך, למכור את שלי, או להציע לך דירת חדר קטן בקומת הראשון של שדרות רוטשילד עם שיפוץ טוב, הציעה שירז. תבחר.
וזה כל מה שיש? קרה אורי. זה כל מה שאת ונדיה מציעות? יש לנו ילד. חשבת על הילד? שירז, לא ידעתי שאת כזו
אם תמשיך להיות חצוף, אמכור את החלק למי שיבוא ראשון, נענה שירז. תצא לדירה משותפת עם נדיה והילד.
אורי הביט בכלים המלוכלכים בכיור, במקרר המשוגע, בתקרה המפוארת, ברצפה המודבק, בחלונות הישנים של שנות השמונים. נזכר בטלוויזיה השבורה, במקלחת ובשירותים, ורצונו לבכות התגבר.
אני מסכים, לחש שקט אמר אורי.
המחבר: יוסף ברק
(הסתמך על חומרי “איך להיות שמח”.)היום נחלף למעלה לאט, והאור הצבעוני של שחר ראשון הציף את החדר ברכות חמה שנראה שמצילה את כל הפצע. שירז קמה, פינתה את היד על גבו של אורי והביטה בו בעיניים שקטות, כמסעף של תקווה. היא שלפה קופסה ישנה מתחת למשטה, פתחה אותה לאט והוציאה ממנה חוברת רישומים של הילד שלהם, מלאת ציורים קטנים, קווי משפחה וקולי צחוק.
אורי, עם לב שבור אך פתוח, קרא בקול רועד את שם הילד על אחת מהדפים: “אורון”. הוא הרגיש שהשם מתפזר בתוכו, כזיכרון שמח שמחזיר אותו למעמקי המהות.
שירז חייכה, והפכה את הקול למנגינה עדינה: “הוא צריך בית, והבית הוא לא קירות או כסף, הוא מקום שבו הוא מרגיש אהבה”.
במקום לחלק את הרכוש בעקביות, הם החליטו ליצור מערכת משותפת חבילת תמיכה משותפת שתכלול משמרת שבועית של הילד, חיפוש אחרי בית חדש שבו שני ההורים יוכלו לשהות יחד עם הילדים במרחק שניתן לשמר את השקט הפנימי של כל אחד, וחשבון משותף שיקבל את כל ההכנסות מהשכירות של דירת הרוטשילד הקטנה.
פעם אחת, כשגשם שונה היה רק זיכרון רך, הם חיברו חתימה על נייר לבן שהציבו באותה פינה של המטבח, והניחו אותו בצד, כסימן של התחלה חדשה. האוויר בחדר הפך למלא ריח של קפה טרי, והצליל הראשון של קיץ קרוב נשמע מרחוק ציפורים שמזמינות את השחר.
אורי נשף נשימה עמוקה, והרגיש שבפנים שלו נפתחה חלון חסר סגירה. הוא הפנה מבט אל שירז, והצטרף לה בחיבוק שמסתיים לא רק במילים, אלא באהבה שמחזיקה אותם יחד, לא משנה כמה דרכים יפנו.
סוף.
