אמא שלך כאן, אספי את עצמך.
יש הרעיון הרווח שהילדים בבית היתומים מחכים למילים האלה כמו לחם יומי. אבל תזויה, צביה קפצה מהן כמו מהנפילה.
בואי, אספי, למה את יושבת שם?
רבקה בן-ארי הביטה בה, מורתעת מדוע הילדה אינה שמחה. החיים בבית היתומים אינם מתוקים, והרבה ילדים בורחים משם אל הרחוב. והיום הציגו לצביה את ביתה, והיא לא הייתה מרוצה.
אני לא רוצה, היא השיבה, פונה לחלון.
חברותיה, רות, הסתכלו עליה במבוכה, אף אחת לא יכלה להסביר את תגובתה. רות בעצמה הייתה שמחה לחזור הביתה, רק שלעולם לא היה לה מקום שם.
צביה, למה זה? שאלה רבקה. אמא מחכה לך.
אני לא רוצה לראות אותה. ולחזור אליה אפילו לא.
הנערות האחרות הקשיבו בקפדנות, ורבקה הבינה שהשיחה אינה מיועדת לאוזניים זרות.
בואי איתי.
המטפלת לקחה את צביה לאחת החדרים, והסתכלה עליה בחמלה.
האם אמא שלך בחרה בטעות? היא חטאה רבות, אבל נראה שהיא מנסה לתקן. לא סתם ניתן לה לאסוף אותך.
אתם חושבים שזה הפעם הראשונה? צביה ריספה, מזיזה את ראשה. כבר הפעם השנייה שאני בבית היתומים. בפעם הראשונה לקחו אותי, האמא נענה לשינוי, הסתירה בקבוקים, ניקתה את הבית, קנתה מצרכים וקיבלה עבודה. כשהבקרו לבקר אותה, הכל נראה יפה. ואז החזירו אותי, והיא חזרה לשגרה. היא צריכה אותי רק כדי לקבל תשלומים.
צביה, אני לא יכולה לשנות זאת. ובבית, אפילו אם קשה, זה כנראה טוב יותר, המשיכה לשכנע רבקה.
טוב יותר? האם ידעתן מה זה רעב? או ללכת לבית הספר בנעליים קרועות כשבחוץ חום של מינוס עשרים? או להסתתר בחדר ולדאוג שהחברים של אמא לא יכנסו? למה לא נשלול מהאמא שלה זכות ההורים?
דמעות גוללו בעיניה. כן, הבית היתומים לא היה מושלם, אבל היה בטוח: קיבלו לה אוכל, ביגוד והגנה. בבית, הכל היה אחרת.
אין לי מה להציע לך, נשמה רבקה.
היא הרגישה צער אמיתי כלפיה. הצעירה הייתה חיבה, חכמה תכונה נדירה בבית היתומים, אולי אמא שלה הייתה מעניינת לפני שהשתכחה. למרות שבקשתה שבע שנות עבודה במקום, רבקה נתקלה למرة הראשונה בילד שלא רוצה לחזור הביתה.
האם אוכל לחיות לבד? שאלתה צביה. הייתי עובדת, ומשכתי חדר משלי.
רק כשאת תהיי בוגרת, נענעה רבקה.
כמעט שש עשרה! אני כבר מבוגרת!
רבקה חשבה שגם בגילה היא מבוגרת מידי, אך לא יכלה לעשות דבר.
לצערי, עלייך להיות תחת משגיח בוגר. אולי יש מישהו שיכול לקבל על עצמו את המשגיח? שאלתה. ולהגיש לבקשה לביטול זכויות ההורים של אמך.
אין לי אף אחד כשהסבתא הייתה בחיים, היה משהו, ועכשיו זה בלתי נסבל.
והאב?
הוא נשתה מת.
צביה אמרה זאת כאילו זה נורמלי, כי כך היה במציאותה.
ואין לו קרובי משפחה?
צביה חשבה לרגע.
לפי מה ששמעתי, יש לו אם חיה, אבל לא מכירה אותה. היא לא מדברת עם בנה. ואני מבינה, היא קידמה בקול מתלהב. גם אני לא מדברת איתו.
טוב, קראה לפניה רבקה, תנסי לחזור עם אמא, ואני אחפש מידע על הסבתא שלך. סיכמנו?
צביה הנהנה, מה נותר לה?
ובכן, האמא יצרה הצגה שלמה. היא קפצה אל בתה, בוכה בקול רם בכל הבית, ביקשה סליחה וחיבקה אותה.
צביה לא הגיבה. היא ידעה שאם יחזרו הביתה, האמא תחזור להיות אותה.
כך קרה. ביום הראשון האמא התעקשה, וביום השני חזרה מהחנות עם משקה אלכוהולי.
והכל חזר למקומו. האמא שתתה, איבדה את עבודתה, וצביה חזרה לחיות בלהבות.
כאשר כמה חודשים לאחר מכן, גבר שיכור נקטף לחדר שלה בלילה, והיא הצליחה להוציאו בחשיפה, הבינה שזה הסוף.
למזלה, רבקה נתנה לה את מספר הטלפון שלה. צביה חייגה, סיפרה שהיא או תלך לרחוב או תחזור לבית היתומים.
מצאתי את הסבתא שלך, אמרה האישה. אנסה לדבר איתה. אם היא מסכימה והמצב מאפשר, יינתן לה תפקיד המשגיח.
צביה ביקשה להצטרף לנסיעה. למרות שהיא לא הכירה את הסבתא, היא קיוותה שלא תדחוף אותה. היא רק צריכה כמה שנים לחכות, ואז תוכל להיות חופשייה.
הדלת נפתחה על ידי אישה בת שישים, יפה ואלגנטית.
מה רצונכן? שאלה.
אנטוניה מיכאלובנה? חישבה רבקה.
כן, זאת אני.
את הסבתא שלי, נרמזה הילדה. למה לשוטט סביב?
מה?
אני בתו של בנך.
מובן. איך אוכל לעזור? אנטוניה שמרה על קור רוח.
אפשר לשוחח? הרגעה רבקה לפני שהצליחה לקטוע את צביה.
נו, אבל לא הרבה. אני צריכה להתכונן לעבודה.
אנטוניה מזגה לה תה. לפעמים היא הסתכלה עליה כאילו הייתה חייזרית, אך לא אמרה דבר.
בינתיים, רבקה תיארה את כל המצב.
את מבינה, נכדתך כנראה תחזור לבית היתומים, אך את יכולה לקבל משגיח.
למה לי זה? שאלתה אנטוניה.
היא… רבקה התבלבלה. היא נכדתך.
אני לא מכירה אותה, ובז honesty, אינני רוצה לדעת. בני יצר לי הרבה כאב. רציתי לשכוח הכל שקשור אליו.
תביני, צביה חיה בתנאים נוראים, את יכולה…
צביה פסעה לפני שסיימה.
אנטוניה מיכאלובנה, אני לא מכירה אותך, ואת לא מכירה אותי. אני לא רוצה לדעת אף אחד מכם. זה כמו חלום רע שאני רוצה לשכוח. לפי החוק אני קטנה, אבל אני יכולה להבטיח שלא אבקש ממך דבר חוץ ממספר ניירות והיתר לשהות אצלך עד שאהיה בוגרת. מסיימת כיתה ט’ ואז אשקיע בעבודה, אולי אמשיך ללמוד כשאעלה על הרגליים. אבל צריך כסף. אני אתן לך את התשלומים שתקבלי על המשגיח, זה יוסיף לפנסיה שלך. אין לי צורך במזכרת.
אנטוניה הראתה צביה את הפאזה, כאילו הייתה מזילה.
יש עוד כמה תנאים: לא תקרא לי סבתא, אל תיגע בדברים שלי, אל תזמין חברים לביתך. הובן?
ברור.
רבקה שוחחה עם גורמים שונים, והאמא של צביה חזרה עם ביקורת. הפעם פנו לבית המשפט והגישו בקשה לביטול זכויות ההורים. אנטוניה מילאה את הטפסים והפכה למשגיחה של צביה.
למרות שהציגה שמחה, צביה עדיין חשה פחד. נותרו שני חודשים לביה”ס, והיא לא מחזיקה בכסף. ואם הסבתא לא תדאג למזון?
בערב הראשון, אנטוניה קראה לצביה לשולחן. היא לא אכלה מזון טעים מזה זמן רב אוכל ביתי אמיתי. אמא לא הייתה מסוגלת לבשל, והצדק היה שציבה לא ידעה איך.
למחרת, אנטוניה, כשראתה את נעלי הספורט הקרועות של צביה, גרעה נשיפה כבדה.
היום אפגש איתך אחרי הלימודים. נקנה לך נעליים ובגדים נאותים, אמרה בטון שאין בו ויכוח.
אין לי כסף, גרגרה צביה.
אני אחזיק בתשלום. עדיף לי להוציא כסף מאשר לבזבז מבוכה.
צביה רק הנהנה.
אנטוניה קנתה לה ערימת בגדים. צביה הרגישה מבוכה, אך האישה גם שאלתה את דעתה, למרות שהיא הרגישה שאין לה בחירה.
כח שבוע לאחר מכן, אנטוניה קראה לצביה לשיחה.
איך הלימודים?
בסדר, השיבה צביה בכתף.
תראי לי את היומן.
הוא דיגיטלי, חייכה צביה במתח.
אלוהים… במדינה שלנו אין מחסור בנייר, טוב, תראי לי את האפליקציה.
צביה לא התביישה להראות את הציונים. היא למדה טוב, והבינה מוקדם שמי שיקבל על עצמו את הלימודים לא יהיה האחראי על התשלום. היא תצטרך להסתמך על אינטליגנציה ומאמץ.
יפה מאוד, אמרה אנטוניה. צביה חפזה. עם ציונים כאלה, תלכי לכיתה י’ ואז לאוניברסיטה.
אם יש הורים שיתמכו, חייכה צביה במרירות. המצב שלי שונה.
אז כך, אנטוניה גרפה קולה לפני שיחה רצינית, תלכי לכיתה י’, תחיי איתי עד שתגיעי לאוניברסיטה. ברור?
ברור
צביה לא האמינה למזל שלה. היא רצתה להמשיך ללמוד, אבל לא היה לה אפשרות. עכשיו הוא היה קיים.
לאט, הקיר בין אנטוניה לצביה נמס. הסבתא התעניינה בחייה של נכדתה, לעיתים שאלתה גם על בנה. אך היא נדהמה שהסבתא חשה מבוכה להודות שהיא רוצה לדעת עליו.
צביה סיימה תיכון, נרשמה לאוניברסיטה. אנטוניה שכמה מורים פרטיים, ובשנים שלפני האוניברסיטה צביה השלימה את הידע שלה.
בקיץ שלפני תחילת הלימודים מצאה עבודה. למרות שהמגורים במעונות ניתנו, היא ידעה שהיא צריכה לפרנס את עצמה. זה היה חלק מההסכם עם אנטוניה, שתצא מהבית כשסיים את הלימודים.
בסוף אוגוסט, אנטוניה נחשפה למקרי לב התקף לב.
צביה חזרה הביתה וגילתה אותה על הרצפה ללא הכרה. היא נבהלה לחשוב שהיא נפטרה.
במזלה, היא נחלצה, וכשקיבלה רשות לביקור, רצה למען.
סבתא, היא נחתה בחדר. איך את?
סליחה אנטוניה מיכאלובנה, איך את מרגישה?
היא חייכה, ומרקדת את שיערה של נכדתה.
קראי לי סבתא, זה מרגיש נעים. אני טוב, רק אחזיר את כוחי לאט.
אשמור עליך! עד שתתאוששי, אשאר איתך!
אל אהיה משא, לחשה האישה.
הייתי משא של שנתיים. נכדה שגזרה עליי פתאום. ואת נתת לי יותר ממה שאמי נתנה לי כל חיי. אדאג לך, תרצי זה או שלא.
אנטוניה נשמה עמוק, מנסה למנוע דמעות.
טוב, אבל תנאי אחד.
איזה? חייכה צביה.
לא תלכי למעונות. שם כל הלילה קורה שדונים. תישארי איתי.
מוסכם, קיבלה צביה, וחיבקה את סבתה. היא לבסוף מרגישה שהגיעה לתקופה שבה היא יכולה לחבק את האישה שהצילה אותה.
