תמיד חשבתי שהיכרויות אחרי גיל חמישים הן עניין של אנשים עם דעות מגובשות, ניסיון חיים ולפחות הבנה בסיסית בנימוס. חלמתי כבר מזמן לא על נסיכים על סוסים לבנים.
אני בת חמישים וחמש, עובדת, יש לי בת בוגרת, דירה נעימה משלי וחיים די הרמוניים. אבל לפעמים מתחשק קצת חום אנושי פשוט. ללכת לתיאטרון, לשתות קפה, לדבר על ספר שקראת.
עם מחשבות כאלה נרשמתי לאתר היכרויות. בין שלל הודעות מוזרות והצעות מגוחכות בעליל, הפרופיל של יואב בלט בנעימות ובשפיות.
היה בן חמישים ותשע. בתמונות – גבר חטוב בחליפה מסודרת, על רקע פארק קיץ. בהתכתבות היה מנומס, הרעיף מחמאות, סיפר על עבודתו כמהנדס ועל אהבתו למוזיקה קלאסית.
אחרי שבוע של שיחות נפגשנו בבית קפה. יואב היה בדיוק כמו בתמונות: מרשים, עם שיבה קלה, דיבור רהוט. הוא הזיז לי את הכיסא באדיבות, הזמין לנו כוס קפוצ’ינו (אם כי סירב לקינוח בטענה שהוא שומר על הסוכר) וכל הערב סיפר על כמה חשוב לשמור על ערכים מסורתיים בזמננו.
“אני אדם מהדור הישן, נועה,” אמר, מביט בי בעיניים נוגעות. “בעיניי אישה היא מוזה. וגבר צריך להיות מפרנס ומגן. אני לא סובל את האופנה המודרנית של חשבונות נפרדים. צריך לחזר יפה.”
זה נשמע כמו מוזיקה. נפגשנו עוד פעמיים, טיילנו לאורך הטיילת, דיברנו הרבה. ואז הגיע סוף השבוע, ומזג האוויר התקלקל סופית. ירד גשם נובמני מציק.
“נועה, אולי אבוא אליך לארוחת ערב?” הציע יואב בקול קטיפתי בטלפון. “נשב בחום, נשוחח. ברור שאני לא בא בידיים ריקות! אסדר הכל במיטב המיטב. ממך רק אווירה וחיוך.”
אני, כאישה ישראלית נורמלית, לא הסתפקתי ב”רק חיוך”. מהבוקר התחלתי בניקיון יסודי. אחר כך הלכתי לסופר: קניתי בשר בקר טוב, ירקות טריים, גבינות, בגט יקר. ביליתי כשלוש שעות ליד הכיריים.
אפיתי בשר עם שזיפים מיובשים – המתכון הסודי שלי שאף אחד לא נשאר אדיש אליו. הכנתי סלט קל, ערכתי שולחן יפה בסלון. הוצאתי כוסות קריסטל, הדלקתי נרות. לבשתי שמלת בית אלגנטית, איפרתי קלות.
בשעה היעודה דאגתי כמו נערה לפני דייט ראשון.
הצלצול בדלת נשמע בדיוק בשבע. סידרתי את השיער, שאפתי עמוק ופתחתי. על הסף עמד החבר שלי. המעיל היה מעט רטוב מהגשם, אבל המבט שלו היה גאה עד מאוד.
“ערב טוב, מארחת נהדרת!” יואב נכנס למסדרון, הוריד את הכובע והתחיל לפתוח את המעיל. מהמטבח נדפו ניחוחות משגעים של בשר אפוי. יואב מצץ את האוויר ברעש וחייך בסיפוק: “אוי, אני מרגיש שמחכה לי כאן חגיגה אמיתית!”
“תיכנס, יואב. תתפשט. תן לתלות לך את המעיל,” אמרתי בידידות, בציפייה שהוא יוציא את ה”מתנות” שהבטיח. למען האמת, לא ציפיתי לזר של מאה ואחת ורדים או יין אספנות. קופסת שוקולדים, עוגה רגילה או זר חרציות פשוט היו מספקים אותי לגמרי. העניין הוא בתשומת הלב.
יואב תלה את המעיל, סידר את החליפה. ואז הכניס יד לכיס הפנימי, בפנים חגיגיות של קוסם המוציא ארנב מהכובע, ואמר את המשפט המיוחל:
“כפי שאמרתי, נועה, אני לא בא בידיים ריקות. גבר תמיד צריך לתרום את חלקו.”
עם המילים האלה הושיט לי… חבילת תה.
לקחתי אותה אוטומטית והסתכלתי. זו הייתה קופסת קרטון של תה שחור הכי זול. אתם יודעים, אלה שנמכרות במדפים התחתונים של הסופר במבצע. אבל הדבר המעניין לא היה המותג. לא היה ניילון על הקופסה. הלשונית מקרטון הייתה קרועה ותחובה בפנים ברישול.
קפאתי, מנסה להבין מה קורה.
“יואב, היא… פתוחה?” שאלתי בשקט, חוששת שזו איזו בדיחה מוזרה.
הוא לא התבלבל בכלל. להיפך, פניו האירו בחיוך מתנשא של אדם שמסביר לילד מושגים פשוטים.
“ברור! קניתי השבוע, חלטתי ממש כמה שקיות. תה מצוין יצא, חזק, תלול מהר. החלטתי לחלוק איתך. לא להביא חפיסה שלמה, אנחנו לא נשתה ככה כל הערב. למה לבזבז? ולתה בטוח יש לך משהו, את הרי מארחת.”
עמדתי במסדרון של ביתי הנקי והנעים. מאחוריי הבהבו נרות והבשר עם השזיפים התקרר, שעליו בזבזתי חצי יום וסכום נכבד.
ולפני עמד גבר מבוגר, עובד, לבוש היטב, בן חמישים ותשע, שמדבר על ערכים מסורתיים, והביא לאישה לארוחת ערב רומנטית חפיסת תה פתוחה של אגורות. בלי עשרים שקיות בפנים.
בראש עברו מאות אפשרויות תגובה. יכולתי לצחוק לו בפרצוף. יכולתי לעשות סקנדל ולהגיד כל מה שאני חושבת על הקמצנות שלו. יכולתי לשתוק, לבלוע את העלבון, להושיב אותו לשולחן ולהאכיל אותו בבשר, להרגיש כמו משרתת מושפלת.
אבל בחרתי בדרך אחרת. הרוגע שירד עליי באותו רגע הפתיע אותי בעצמי.
הנחתי בזהירות את הקופסה המרוטה על השידה ליד המראה. הבטתי ביואב ישר בעיניים. חייכתי – לא מזויף, אלא בכנות גמורה, בתחושה של הקלה עצומה על כך שהאיש הזה נחשף ממש עכשיו, על הסף, ולא אחרי חודשים או שנים.
“יואב,” הקול שלי נשמע רגוע ורך. “אני נרגשת עד מאוד מהנדיבות שלך. אבל, חוששתני, התה הזה לא יצטרך לנו.”
גבותיו התרוממו: “למה? את לא אוהבת שחור? אפשר בפעם הבאה להביא ירוק, נשארה לי בדיוק חצי חפיסה בעבודה…”
“לא תהיה פעם הבאה,” קטעתי אותו באותו רוגע. “אתה יודע, צדקת. גבר צריך לתרום את חלקו. והתרומה שלך הייתה כל כך… מרשימה, שאני פשוט לא יכולה להחזיר לך באותה מידה. הארוחה שלי לא מגיעה לזה.”
הורדתי מהקולב את המעיל הרטוב שלו והושטתי לו.
“מה קורה? נועה, את נעלבת מהתה? איזו חומרנות!” הקול הקטיפתי שלו נסדק, פניו האדימו. “אני בא אליה עם כל הלב, אחרי שבוע קשה, והיא עושה מהומה על זוטות! אתן, הנשים המודרניות, רק כסף ומסעדות אתן צריכות!”
“אני צריכה כבוד, יואב. קודם כל – לעצמי. תלבש את המעיל, קר בחוץ. ואל תשכח את התה שלך. שלא תתקרר ולא יהיה לך במה להתרפא.”
הנחתי בידיו את החפיסה הפתוחה, דחפתי אותו בעדינות אך בנחישות החוצה, וסגרתי אחריו את הדלת.
המנעול ננקר. בדירה שררה דממה מושלמת, רק תקתוק השעון נשמע. הלכתי למטבח, מזגתי לעצמי כוס יין אדום טוב, חתכתי חתיכה מהבשר הריחני והתיישבתי ליד השולחן הערוך יפה. לבד.
ויודעים מה? הארוחה הזו הייתה נהדרת. הבשר נמס בפה, היין נצץ בקריסטל. לא הרגשתי שום אכזבה, שום בדידות. הרגשתי גאה על כך שלא נתתי לאף אחד לנגב בי את הרגליים.
גברים מרבים להאשים אותנו בחומרנות. אומרים שאנחנו מחפשות ספונסרים. אבל בואו נהיה כנים: העניין בכלל לא במחיר המתנה. העניין ביחס. גבר שמביא לאישה אוכל פתוח – לא חוסך כסף.
הוא חוסך עליה את הרגשות שלו, את הכבוד שלו. הוא מראה שהיא לא שווה אפילו את המאמץ המינימלי. ולבזבז את הזמן, האנרגיה והחיים שלי על “מפרנסים מסורתיים” כאלה – אני לא מתכוונת יותר.
ואתן, קוראות יקרות? נתקלתן בביטויים כאלה של “נדיבות” גברית? או אולי אני באמת הגבתי בחומרה יתרה והייתי צריכה לתת לאדם הזדמנות?
