נפגשנו במרפאה, בתור לרופא. באתי בגלל עליות לחץ הדם, והוא חיכה לתוצאות בדיקות. התחלנו לדבר. יגאל התברר כאדם רגוע, איטי.
שמונה שנים עברו מאז הגירושים. הבן כבר חי בנפרד מזמן. לחברות שלי חיים משלהן: למישהי נכדים, למישהי גינה, למישהי בדיקות אינסופיות ובתי חולים. ופתאום, לידי, הופיע גבר אמיתי. לא שותה, לא מתקוטט, לא מרים ידיים.
אז החלטתי: הנה הוא, מתנת הגורל.
מדהים איך אנחנו לפעמים מורידות את הרף. לא מרביץ – כבר טוב.
יגאל עבד במחסן. המשכורת הייתה נמוכה, אבל, כפי שאהב לומר, “יציבה”. המילה הזאת בכלל הייתה האהובה עליו.
הוא התייצב בעייפות.
התייצב בתלונות על הגב.
התייצב בחוסר היכולת לעזור בבית.
והתייצב בציפייה לארוחת ערב בדיוק בשבע בערב.
כשהוא עבר אליי, הוא הביא שתי תיקי נסיעה, מחשב נייד ישן, ואת אמא בטלפון.
אמא התקשרה כל יום.
בהתחלה זה אפילו ריכך אותי.
נו, דואגת לבן שלה.
אחר כך הבנתי שה”אתה אכלת?” התמידי שלה,
“לא הצטננת?”
“נינה, בטח פותחת חלונות, בגלל זה הוא משתעל…”
נשמע כאילו אני מרעיבה את בנה ברעב ומחזיקה אותו בטיוטות.
השנה הראשונה הכל נראה די נסבל.
בישלתי – הוא אכל.
כיבסתי – הוא לבש.
קניתי מצרכים – הוא התאונן:
“איך הכל התייקר.”
והוא אמר את זה כאילו אני בדיוק תיאמתי עם הסופרמרקטים את המחירים החדשים.
פעם בחודש הוא היה מוסר לי כסף.
חמשת אלפים שקל.
לפעמים שבעת אלפים.
והוא עשה את זה עם הבעת פנים כאילו הרגע שילם משכנתא על כל הבית.
“הנה, בשביל הבית. רק בלי הוצאות מיותרות.”
ואני שילמתי חשבונות, קניתי אוכל, חומרי ניקוי, תרופות לגב שלו, גרביים, בשר במבצע.
והכי נורא – עוד הרגשתי הכרת טובה על הכסף הזה.
זה מה שמפחיד אותי הכי הרבה עכשיו.
אחרי ארוחת הערב יגאל אהב להיאנח בכבדות.
“הכוסמת קצת יבשה. אצל אמא שלה היא יוצאת פירורית ובו זמנית רכה.”
עד היום אני לא מבינה איך זה אפשרי.
כנראה יש איזו קסם מיוחד, שזמין רק לאמהות של בנים מבוגרים.
או:
“מעט מלח.”
“אז תשים מלח.”
“כבר התיישבתי.”
אדם כבר הסתדר בשולחן.
אז כל העולם חייב להסתגל.
קמתי.
הבאתי מלח.
אחר כך לחם.
אחר כך תה.
אחר כך שלט רחוק שהיה ממש חצי מטר ממנו.
“נינה, לך יותר קרוב.”
הכל היה יותר קרוב אליי.
המטבח.
האמבטיה.
העבודה.
כנראה אפילו העולם הבא יהיה יותר קרוב אליי.
לאט לאט התחלתי להתעייף.
לא רק פיזית, אם כי גם זה.
חזרתי הביתה מהעבודה, חלצתי נעליים וחלמתי לפחות על חמש דקות של שקט.
רק חמש.
אבל מיד מהחדר נשמע:
“למה את כל כך מאוחרת? אני רוצה לאכול.”
לא:
“עייפת?”
לא:
“בואי, אני אשים קומקום.”
פשוט:
“אני רעב.”
תמיד אני שטפתי את הכלים.
ליגאל הייתה סוג מיוחד של אלרגיה – לכיור.
ברגע שהוא ראה צלחות מלוכלכות, מיד נזכר בגב הכואב.
“הייתי עוזר, אבל את יודעת…”
כן, ידעתי הכל.
אילו כדורים הוא לוקח בבוקר.
איזו נקניק הוא מעדיף.
שאמא שלו לא יכולה בצל.
שיגאל עצמו לא יכול במשקלים כבדים, בקימת בוקר מוקדמת, בשינה מאוחרת, בניקוי אמבטיה ובהוצאת האשפה בלי תזכורות.
אבל מה אני אוהבת – על זה אף פעם לא שאלו אותי.
יום אחד הצעתי לחלק את ההוצאות חצי חצי.
הוא התפלא:
“איך חצי חצי? המשכורת שלי פחות.”
“אני מבינה.”
“אז למה את לוחצת עליי?”
ככה זה.
לא ביקשתי יהלומים או מתנות יקרות.
רק הצעתי לשלם יחד על האוכל והחשבונות.
ופתאום הפכתי לאישה שלוחצת.
באותו ערב הוא התקשר לאמא שלו.
בכוונה שם על רמקול.
אחרי ששמעה, חנה (אמא) אמרה בקור:
“נינה, את רוצה להפוך את הבן שלי לשוכר?”
עמדתי ליד הכיריים וערבבתי פסטה.
מאוד רציתי לענות:
“שוכרים לפחות משלמים על המגורים שלהם.”
אבל שתקתי.
בינתיים.
אחר כך יגאל מצא עבודה חדשה.
המשכורת עלתה.
במקום זה הופיעו חולצות יומיות.
לבנות.
תכולות.
מפוספסות.
וכולן היו צריכות גיהוץ.
בשבועות הראשונים טיפלתי בזה אחרי העבודה.
אחרי ארוחת הערב.
אחרי הניקיון.
עמדתי ליד קרש הגיהוץ, בזמן שבחדר פעל הטלוויזיה ויגאל שכב על הספה.
“השרוול גוהץ רע.”
“יגאל, אני כבר שעה עושה את זה.”
“נו, אני לא מבקש בשבילי. אני צריך לעבודה.”
למחרת, בלי הודעה מוקדמת, הופיעה חנה.
היא הביאה לבן שלה לביבות גבינה והניחה אותן בהפגנתיות על השולחן, כאילו אומרת:
“ככה נראה אוכל נורמלי.”
ואני באותו רגע חתכתי סלט.
אחר כך הגיע אותו יום חמישי.
הקשה ביותר בכל התקופה.
חזרתי הביתה כמעט בתשע בערב.
בשקית היו תפוחים ויוגורט – לעצמי.
אני פותחת את הדלת ורואה את חנה במטבח שלי.
בחלוק שלי.
בדיוק החלוק הכחול, הרך, עם כיס שבו תמיד שמתי את המשקפיים.
לידה היו חמש חולצות מקומטות ומגהץ.
מהחדר יצא יגאל.
“אנחנו צריכים לדבר על עניין אחד.”
לאט לאט חלצתי את המגפיים.
כי אם עושים את זה מהר, אחד מהם יכול בהחלט לעוף למישהו בראש.
אבל אני אישה מנומסת.
לפעמים זה מפריע ברצינות לחיים.
“מחר שמונה בבוקר אני במשרד,” אמר יגאל. “אין לי זמן לגהץ.”
“אז גהץ עכשיו.”
“אני עייף.”
הסתכלתי על הספה.
על הצלחת עם פירורים.
על אמא שלו בחלוק שלי.
על המגהץ.
ואז הוא אמר לגמרי בשלווה:
“אם את לא מספיקה בערב, תקומי בחמש בבוקר ותגהצי לי חולצות. זאת חובתה של אישה.”
ופתאום ראיתי את כל התמונה מבחוץ.
אישה בת חמישים וארבע עומדת בדירה שלה אחרי יום עבודה קשה.
לפניה גבר שגר כאן כמעט בחינם ואוכל על חשבונה.
ולידו אמא שלו, לבושה בחלוק שלה, מסבירה איך צריכה להיראות אישה אמיתית.
שתקתי, הלכתי לחדר.
הוצאתי מהארון את אותם שני תיקים שאיתם הוא הגיע אליי לפני ארבע שנים.
הנחתי אותם במסדרון.
ואמרתי בשלווה:
“תתארגן.”
הוא היה בטוח שאבכה.
שאפחד.
בכנות, גם אני חשבתי ככה.
בארבע שנים אדם צומח לתוך החיים שלך.
גם אם הוא נראה כמו עשב שוטה, לעקור אותו עדיין כואב.
אבל עמדתי בשקט.
אחר כך היה לא קל.
היד אוטומטית נשלחה לשים צלחת שנייה.
בחנות קניתי אוטומטית את הגבינה האהובה עליו, ואז החזרתי אותה למדף.
הכי קשה היה לא להתגעגע אליו, אלא להפסיק להאשים את עצמי.
מי צריך אותי עם הצנצנות שלי במרפסת, ההרגל לראות סדרות מתחת לשמיכה, והגיל מעל חמישים?
אבל יום אחד חזרתי הביתה, הדלקתי אור, ופתאום הבנתי:
אני צריכה את עצמי.
קלישאה?
כנראה.
אבל דווקא אז זה הגיע אליי.
לא כמנהלת משק הבית.
לא כצוות תחזוקה.
לא כנספח לגבר.
אלא פשוט כנינה.
חודש אחר כך יגאל חזר.
עם שלושה ורדים קצת נבולים.
כנראה הם נראו עייפים כמונו שנינו.
פתחתי את הדלת, אבל לא הורדתי את השרשרת.
“נינה, רע לי בלעדייך.”
“אני לא רוצה להחזיר הכל,” עניתי בשלווה.
“לגמרי?”
“לגמרי.”
הוא עוד עמד קצת במסדרון.
ואז הלך בשקט.
