“אתן לך עשרים אלף שקלים אם תפתח את זה,”
הוא חייך חיוך זחוח.
הקהל התפוצץ בצחוק. טלפונים נשלפו במהרה. הילדבן שמונה, ז’קט טוויד חום, מבט שקט ומוזרלא השיב כלל. הוא פשוט ניגש לכספת. הצחוק נחלש. המצלמה זזה קרוב כשהניח את אצבעותיו הקטנות על המתכת הקרה והנוצצת, כמו מזהה אותה. הוא הטה את האוזן אל המנעול והקשיב, אחר כך הפנה ראש מעט לכיוון העשיר.
“אתה בטוח?”
לחשושים הסתובבו בין המוזמנים. העשיר צחק קצרות. “תפתח.”
הילד אחז בגלגל וסובב אותו באיטיות. קליק. החדר קפא. החיוך על פני העשיר נעלם. הוא צעד קדימה.
“מי לימד אותך את זה?”
הילד המשיך לסובב. עוד נקישה עמוקה הדהדה בפנים. בקול שקט ורגוע ענה:
“אבא שלי בנה את הכספת הזאת.”
הלם עבר ברחבת האירועים. שקט עטף את כולם. העשיר הסתער ותפס את זרועו של הילד.
“תפסיק.”
הילד הביט לעברו בעיניים בוטחות. “למה? השם שלך עדיין בפנים?”
הפנים של העשיר החווירו. המוזמנים החזיקו את נשימתם. ואז נשמעה נקישת נעילה כבדה אחרונה. המצלמה התמקדה בפניו המבוהלות של העשיר. אבל הילד לא עצר.
הוא משך לאט את הידית.
דלת הכספת נפתחה בסנטימטר. משב אוויר קר פרץ החוצה. הקהל נדחף קדימה, להוט לראות. העשיר אחז בו חזק יותר.
“תסגור את זה!” צעק.
הילד משך את זרועו ופתח את הדלת לרווחה. בפניםלא כסף. לא תכשיטים. רק תיק עור יחיד, תמונה דהויה, ושעון כיס כסף מתקתק בחושך.
הילד שלף ראשית את התמונה. תקריב: העשיר בצעירותו… לצד גבר אחר, עם עיניים בדיוק כמו של הילד.
“לא…” העשיר לחש בקול רועד.
הילד הפנה את התמונה מול כולם.
“אבא שלי,” מלמל חרישית.
הקהל התנשף.
הילד הרים את תיק העור הנושא את סמל החברה.
“אבא אמר שתסתיר את החוזים איפה שרק האשמה תשמע אותם מתקתקים.”
העשיר נסוג לאחור.
“אבטחה!” צרח בקול סדוק.
איש לא זז.
הילד פתח את התיק, עבר על דף אחד, הסתכל מעלה.
“גנבת הכל…” אמר בשקט.
הקטע נמשך.
“…כולל אותי.”
