“תשמע, מה שקרה איתי בעבודה – פשוט לא ייאמן. יוסי כהן, המנהל החדש שלנו בלשכת התעסוקה האזורית, קרא לי לשיחה ואמר: ‘אנחנו מחדשים את הצוות. תפנה את המשרד שלך עד מחר בצהריים. לארה ממשאבי אנוש תסדר לך את כל הניירת’. הייתי עם כוס תה ביד – לבנה עם פס כחול, שהבאתי מהבית לפני עשרים שנה. עשרים שנה היא עמדה על אדן החלון, ועכשיו הייתי צריכה לקחת אותה ולהסתלק.
‘מחר?’ שאלתי.
‘מחר,’ הוא אישר וחייך. ‘תביני, ניצה לוי, הזמן עובר. אנחנו צריכים דם חדש – מומחים צעירים, אנרגיה, מבט מודרני’. הוא דיבר ודיבר, ואני הסתכלתי על הכוס וחשבתי רק על דבר אחד: הוא לא יודע על השיחה ההיא.
יוסי כהן התמנה למנהל לפני שמונה חודשים. הגיע עם תיק, חפתים יקרים ורשימה של אנשים שהוא רצה לפטר. הייתי שנייה ברשימה.
‘אל תדאגי,’ הוא הוסיף וקם. ‘נסדר את זה כמו שצריך – הסכם הדדי, פיצויים קטנים’.
קטנים. חייכתי לעצמי.
‘בסדר, יוסי,’ אמרתי. ‘שמעתי אותך’. הוא הנהן, מופתע שלא בכיתי או התחננתי, הסתובב ויצא.
שמתי את הכוס על השולחן ולקחתי טלפון.
שלושים ושתיים שנה – ככה עבדתי במערכת התעסוקה. התחלתי כמפקחת במחלקה קטנה כשהייתי בת עשרים וחמש, בלי מחשבים – רק תיקיות ומכונות כתיבה. עליתי עד לסגנית מנהל לעבודה מתודית. כתבתי שלושה נהלים אזוריים שארבעה מחוזות שכנים העתיקו. הכשרתי ארבעים ושבעה מומחים, מתוכם שנים עשר בתפקידי ניהול.
יוסי כהן בא על מוכן – על מערכת מסודרת, על אמון הציבור, על הנהלים שלי. ועכשיו רצה להוציא אותי בדלת עם ‘פיצויים קטנים’.
פתחתי את אנשי הקשר ומצאתי את המספר.
שיחה ממשרד העבודה הגיעה אליי לפני שלושה ימים. לא למנהל – אליי אישית. אילנה רוזן, ראש מחלקת מדיניות כוח אדם, אמרה בקצרה: ‘ניצה, אנחנו מרכיבים צוות עבודה לרפורמה במתודולוגיה. השתתפותך הכרחית. תתכונני לנסיעת עבודה לירושלים בשבוע הבא’. הודיתי ולא סיפרתי למנהל. פשוט לא הספקתי – ואז הבנתי שעדיף לחכות.
וככה, חיכיתי.
למחרת בבוקר הגעתי למשרד משאבי אנוש בדיוק בתשע. ליאורה, אישה צעירה עם עיניים מבוהלות, כבר חיכתה לי עם תיק ניירת.
‘ניצה,’ היא התחילה בשקט, ‘הנה הסכם הפיטורים… יוסי אמר שהפיצויים הם שני משכורות’.
שני משכורות. המשכורת שלי היא חמישה עשר אלף שקל. סה”כ שלושים אלף – על שלושים ושתיים שנות עבודה.
‘ליאורה,’ אמרתי ברוגע, ‘תני לי לראות את המסמכים’. היא הושיטה לי את התיק. פתחתי, דפדפתי. ההסכם היה כתוב נכון – שום דבר לא חוקי, פשוט הצעה יבשה להיפרד בהסכמה הדדית תמורת כסף עלוב. יכולתי לסרב. הייתה לי זכות מלאה. אבל המנהל כנראה סמך על לחץ – שאפחד ואחתום.
‘אני לא חותמת היום,’ אמרתי והחזרתי לתיק.
‘אבל יוסי אמר…’
‘ליאורה, את מכירה את חוקי העבודה. הסכם הדדי זה מרצון. יש לי זכות לקחת זמן לחשוב. תגידי למנהל שאני אהיה אצלו באחת עשרה’.
עד אחת עשרה התכוננתי.
על השולחן שלי היו כמה דפים. הדפסה מהאתר הרשמי של המשרד – הרכב צוות העבודה, עם השם שלי. המכתב מאילנה רוזן עם אישור נסיעת העבודה. עותק של תיק העובד שלי – שלושים ושתיים שנות ותק רצוף. ועוד מסמך אחד – סעיף בחוקי העבודה, עם שורות מודגשות.
לקחתי את הדפים, את הכוס שלי, והלכתי למנהל.
‘ניצה,’ יוסי ישב מאחורי שולחן רחב, ‘קיוויתי שכבר חתמת’.
‘לא חתמתי,’ אמרתי והנחתי לפניו את הדף הראשון. ‘תראה’. הוא לקח אותו. קרא. הרים עיניים.
‘מה זה?’
‘צוות עבודה של משרד העבודה. נסיעת העבודה שלי – ביום שלישי הבא’.
הוא שתק שלוש שניות. אחר כך הניח את הדף על השולחן.
‘אז מה? צוותי עבודה זה בהתנדבות’.
‘בהתנדבות,’ הסכמתי. ‘בדיוק כמו הסכם הדדי’. הנחתי לפניו את הדף הבא. ‘זה המכתב מאילנה רוזן – אישי אליי. היא העתיקה את הממונה שלה – סגנית השר’.
השתיקה התארכה.
‘את מבינה,’ המשכתי בקול אחיד, ‘שאם מחר אני מגישה תלונה לפיקוח על העבודה על לחץ בפיטורים, ומחרתיים אני בירושלים בצוות משרדי – זה יהיה סיפור מעניין? לכולם’.
‘אף אחד לא לוחץ עלייך,’ הוא אמר, אבל הקול התקרר.
‘נכון. אף אחד. אז אני לא חותמת. אמשיך לעבוד כרגיל. אם יש לך עילות חוקיות לסיום העסקה – בבקשה, תסדר. צמצום תקן עם הודעה מוקדמת חודשיים ותשלום של שלושה משכורות. או שתחכה עד שאחליט בעצמי. אבל על שני משכורות – לא’.
קמתי.
‘ניצה,’ הוא ניסה לחזור לטון הקודם, ‘אל תעשי מזה… סכסוך’.
‘אני לא עושה סכסוך,’ אמרתי כבר בפתח. ‘רק קראתי את חוקי העבודה. מזמן, עוד כנראה שאתה למדת בבית ספר’.
באותו ערב ליאורה התקשרה.
‘ניצה,’ היא לחשה, ‘הוא אומר שימצא עילה. שיזמין ביקורת על המחלקה שלך’.
‘שיזמין,’ עניתי. ‘כל מה שעשיתי מתועד משלושים ושתיים שנה. הביקורת האחרונה הייתה לפני ארבע שנים, בלי הערה אחת’.
‘הוא מאוד כועס’.
‘ליאורה, אל תפחדי. תעשי את התפקיד שלך לפי החוק. תחתמי רק על מסמכים שתואמים את חוקי העבודה. אם יש ספק – מותר לך להתייעץ. זו גם זכותך’.
היא שתקה.
‘תודה לך,’ אמרה בשקט.
ניתקתי והלכתי להכין ארוחת ערב.
יוסי כהן אכן הזמין ביקורת. אחרי שבוע הגיעו שניים – גבר מבוגר עם תיק ואשה צעירה עם לפטופ. הם ישבו במחלקה שלושה ימים. עברו על תיקים, נהלים, דוחות של תוכניות תעסוקה.
ביום השלישי הגבר ניגש אליי בלי הקדמות: ‘יש לך ארכיון מאוד מסודר. נדיר בימינו’.
‘תודה,’ עניתי. ‘תמיד אמרתי לעובדים שלי: אם אתה מפחד מביקורת – כנראה שאתה עושה משהו לא בסדר’. הוא חייך ורשם משהו.
את תוצאות הביקורת ראיתי כעבור עשרה ימים – דרך השרת המשותף, שהמנהל העלה בטעות גם טיוטה עם הערות. בטיוטה ליד המחלקה שלנו היה כתוב: ‘לא נמצאו עבירות, ניהול מסמכים – למופת’. בגרסה הסופית צמצמו ל’אין הערות’.
שמרתי את שני הקבצים.
לנסיעת העבודה בירושלים יצאתי ביום שלישי כמו שתכננתי.
אילנה רוזן הייתה אשה אנרגטית כבת חמישים, עם תספורת קצרה והרגל לדבר מהר.
‘ניצה,’ היא אמרה ביום השני כששתינו קפה בהפסקה, ‘כמה שנים את עוסקת בעבודה מתודית באזור שלך?’
‘שמונה עשרה,’ עניתי. ‘מאז שעברתי לתפקיד הזה’.
‘אנחנו משתמשים בנהלים שלך כבסיס. את יודעת את זה?’
‘ניחשתי’.
היא הביטה בי בסקרנות.
‘שמעתי שיש לכם שם מנהל חדש?’
‘שמונה חודשים,’ אמרתי בניטרלי.
‘ואיך הוא?’
חשבתי שנייה.
‘אנרגטי,’ עניתי. ‘מחדש את הצוות’.
אילנה הנהנה. לא יכולתי לקרוא את פניה – אשה מנוסה. אבל השאלה לא הייתה סתם, הבנתי את זה היטב.
חזרתי אחרי ארבעה ימים.
על השולחן מכתב מליאורה: ‘תיכנסי כשתגיעי’.
נכנסתי מיד.
‘ניצה,’ ליאורה סגרה את הדלת, ‘כשלא היית, בא מישהו מהמנהל המחוזי. דיבר עם המנהל הרבה זמן. אחרי זה יוסי היה שקט כל היום’.
‘מהמנהל המחוזי?’ שאלתי.
‘כן. שמעתי במקרה – הדובר היה על החלטות כוח אדם בחודשים האחרונים. על כמה אנשים שפוטרו אחרי שהמנהל הגיע’.
הנהנתי.
‘ליאורה, עשית נכון. תודה’.
באותו יום נכנסה אליי שירה, המפקחת הבכירה שיוסי פיטר בין הראשונים – עוד בינואר. שירה הייתה בת חמישים ושמונה, ותק עשרים וארבע שנים. הציעו לה שני משכורות, היא חתמה מפחד.
‘ניצה,’ היא אמרה, ‘אמרו לי שאפשר לפנות לפיקוח על העבודה. שהזמן עוד לא עבר’.
‘שלושה חודשים מרגע החתימה,’ עניתי. ‘כמה עבר?’
‘חודשיים וחצי’.
‘אז יש לך זמן. חתמת בלחץ?’
‘הוא אמר שאם לא אחתום, ימצא עילה לפיטורים משמעתיים. פחדתי’.
‘זה לחץ. תכתבי כל מה שאת זוכרת – תאריכים, מילים, מי נכח. אח”כ תלכי לייעוץ’.
היא הנהנה ורשמה משהו בדף. הידיים שלה רעדו קצת.
‘שירה,’ אמרתי, ‘עבדת עשרים וארבע שנים. לא היית צריכה לעזוב ככה’.
שלושה שבועות אחרי שחזרתי מירושלים, הגיעה ועדה מהמנהל המחוזי – רשמית, עם צו. הם בדקו את תיקי משאבי אנוש של שמונת החודשים האחרונים – מאז שיוסי התמנה.
אני המשכתי לעבוד. הגעתי בתשע, יצאתי בשש, ניהלתי ישיבות מתודיות, עניתי על פניות מהמחלקות.
יוסי כהן לא נראה במסדרונות שלושה ימים. ישב במשרדו.
ביום הרביעי ליאורה הגיעה אליי עם מסמכים.
‘ניצה,’ אמרה, ‘הוועדה מבקשת את כל הסכמי הפיטורים של שמונת החודשים – ואת הדוחות שעל בסיסם התקבלו ההחלטות’.
‘הכל בארכיון,’ עניתי. ‘הדוחות שלי תמיד תקינים’.
‘אני יודעת. אני מדברת על אחרים’.
‘עם אחרים, ליאורה, את לא יכולה לעזור לי. זו לא החובה שלך לכסות עליהם. תני מה שמבקשים’.
היא נשמה עמוק.
‘כן,’ אמרה. ‘ככה חשבתי’.
את תוצאות הביקורת לא שמעתי ממסמך רשמי, אלא מתמר גולדשטיין – שעובדת פה עוד יותר ממני, שלושים וחמש שנה, ויודעת הכל.
‘ניצה,’ היא אמרה בשישי בערב כשהלכנו החוצה, ‘ליוסי שלנו קראו למנהל המחוזי. לשיחה’.
‘מתי?’
‘אתמול. היום הוא היה חיוור כמו קיר’.
לא עניתי.
‘ידעת?’ תמר שאלה.
‘ידעתי שהחוקים לא קיימים בשביל הקישוט’, עניתי.
היא צחקה.
ביום שני בעשר בבוקר הזמינו אותי למשרד המנהל. יוסי ישב מאחורי השולחן – בלי חפתים, בז’קט רגיל, פנים עייפות. לידו ישב גבר לא מוכר, כבן חמישים וחמישה בחליפה אפורה. הוא הציג את עצמו: ‘יואב מזרחי, סגן ראש המנהל המחוזי’.
ישבתי.
‘ניצה,’ יואב התחיל, ‘לפי תוצאות הביקורת, נמצאו כמה עבירות בעבודת משאבי אנוש בשמונת החודשים האחרונים. בפרט, סימני לחץ על עובדים בחתימה על הסכמי פיטורים. שבעה אנשים’.
שבעה. אני ידעתי על חמישה. שניים לא הכרתי.
‘ניתנה למוסד צו תיקון,’ הוא הניח דף על השולחן. ‘וגם נשקלת האפשרות לתשלום פיצויים לעובדים שנפגעו’.
הבטתי במנהל. הוא הביט בשולחן.
‘ניצה,’ יואב המשיך, ‘השתתפותך בצוות העבודה של המשרד צוינה בנפרד. אילנה רוזן מסרה הערכה גבוהה של עבודתך’.
‘מה דעתך על האווירה בצוות כרגע?’
חשבתי. הבטתי ביוסי – הוא הרים עיניים, היה בהן רק עייפות.
‘הצוות טוב,’ אמרתי. ‘אנשים מקצועיים. רק החודשים האחרונים היו… מורכבים’.
יואב רשם.
יוסי כהן כתב מכתב התפטרות מרצון כעבור שבועיים. ליאורה סיפרה לי בבוקר, כשרק הגעתי ושמתי את הכוס על אדן החלון.
‘מרצון,’ היא חזרה. ‘בשקט כזה’.
‘זו זכותו,’ עניתי.
שירה קיבלה פיצויים – שישה משכורות במקום שניים. אני לא יודעת בדיוק איך זה עובד, אבל היא התקשרה אליי באותו ערב ואמרה פשוט: ‘תודה’. לא יותר.
עוד שניים מתוך השבעה חזרו לעבודה – אלה שרצו. השאר לקחו את הכסף.
תמר גולדשטיין מונתה למנהלת זמנית. היא התקשרה אליי בעצמה.
‘ניצה, את לא מתנגדת שאתייעץ איתך לפעמים?’
‘תמר, אנחנו עובדות יחד שלושים שנה. מתי הפסקנו להתייעץ?’
היא צחקה – חם, כמו פעם.
בבוקר שהכל נגמר, הגעתי למשרד לפני כולם. הדלקתי קומקום. הוצאתי את הכוס שלי – הלבנה עם הפס הכחול, שהבאתי מהבית לפני עשרים שנה.
בזמן שהמים רתחו, פתחתי לפטופ וכתבתי מייל קצר לאילנה רוזן: הודיתי על נסיעת העבודה ושאלתי מתי הפגישה הבאה של צוות העבודה.
היא ענתה תוך ארבעים דקות: ‘בערך במרץ. מחכים לך’.
סגרתי את המייל ומזגתי תה.
מחוץ לחלון בוקר קר – אמצע נובמבר, שמונה מעלות, שמיים בהירים. במסדרון כבר נשמעו קולות – אנשים הגיעו לעבודה. בעוד חצי שעה ליאורה תיכנס עם מסמכים לחתימה, אחר כך ישיבה עם המחלקות.
לקחתי את הכוס וחשבתי: שלושים ושתיים שנה – זה לא רק ותק. זה ידיעה שהמערכת עובדת אם לא שוברים אותה. שהחוקים נכתבים לא בשביל אלה שעוקפים אותם, אלא בשביל אלה ששומרים עליהם. שסבלנות היא לא חולשה, אלא כלי.
יוסי כהן חייך כשדיבר על ‘דם חדש’. הוא לא ידע על השיחה. הוא לא ידע על הארכיון. הוא לא ידע על שלושים ושתיים שנה.
סיימתי את התה, שמתי את הכוס על אדן החלון ולקחתי טלפון – הייתי צריכה להתקשר לאחת המחלקות, הייתה בעיה בדיווח שצריך לפתור מזמן.
העבודה לא מחכה.
ואני לא מתכוונת ללכת לשום מקום.
אתה מכיר את התחושה הזו – שהוותק והמסמכים שלך חזקים יותר מהביטחון העצמי של מישהו אחר?”
