— אמא, מה את עומדת ככה? תחתמי פה ופה – ותפנו את המושב עד יום ראשון. זה עכשיו שלי.
נועה תחבה לי את הניירות מתחת לאף בפרצוף כאילו טעיתי בהחזר עודף בסופר. לא בת – פקיד שומה. לאט ניגבתי את הידיים בסינר – היה ריח של שמיר ועלי דומדמניות, בדיוק החמצתי מלפפונים – והבטתי בה ארוכות.
ובלב חשבתי: “סוף סוף. חיכיתי לזה.”
כי גם בכיס החלוק שלי היו ניירות. שלי. והם היו הרבה יותר מעניינים משלה.
הכל התחיל לפני חצי שנה…
בפברואר התקשרה אלי נוטריון – ורד, אנחנו מכירות עשרים שנה, עוד טיפלתי בבעלה המנוח במרפאה, ארבעים שנה עבדתי כאחות.
– גלית, את יושבת? יוסי שלך השאיר צוואה. רק עכשיו הגעתי לנקות את התא שלו.
יוסי – זה אחי. הגדול. מת לפני שלוש שנים, רווק, בלי ילדים. חשבתי שנשארה רק דירת שני חדרים בתל אביב, שחילקנו אז לפי החוק – שליש לי, השאר לבני דודים.
– ורד, איזו צוואה? כבר סידרנו הכל.
– את יושבת או לא? המושב שלו בנורית. שני דונם. עם בית. הוא ציווה רק לך, בצוואה נפרדת, עוד בשנת 2020. אני בעצמי בהלם – זה היה בתיקייה אחרת, המזכירה הקודמת שלי בלבלה.
ישבתי על שרפרף במסדרון. צלצול באוזניים. מושב נורית – זה ליד כביש 6 החדש, שעברו לפני שנה. שם דונם שווה חמישה מיליון שקל. שני דונם, תחשבו בעצמכם.
– ו… למה הוא לא סיפר לי?
– קראי את הפתק. הוא השאיר.
נסעתי לורד באותו יום. בתוך המעטפה מיוסי היה פתק משובץ, בכתב ידו העקום:
“גלית, זה שלך. רק שלך. לא של נועה. היא לא באה לבקר אותי בבית חולים אפילו פעם אחת בשנתיים, למרות שביקשתי. את האכלת אותי בכפית. אל תחלקי איתה את הכסף – היא תבזבז בלי להרגיש. שיהיה לך קופת חיסכון לזקנה. יוסי.”
ישבתי ובכיתי. לא מהכסף. מזה שאחי ראה. אחי, ששכב עם צינורות, ראה שאני בן אדם, לא צוות שירות.
את נועה גידלתי לבד מגיל שש. בעלי עזב למוכרת בסופר – שיחיה איתה באושר. גררתי שניים – אותה ואת אמא שלי המרותקת למיטה. אחר כך קברתי את אמא, נועה גדלה, התחתנה עם יגאל – בחור לא רע בסך הכול, אבל תחת הנעל שלה.
ואתם יודעים איך זה? ברגע שאמא לא נחוצה כל יום – היא נחוצה “לפי דרישה”. לשמור על הנכדים. להכין קציצות. להלוות כסף “עד המשכורת” (החזירו פעמיים בעשר שנים).
את המושב שלי – זה שבנינו עם בעלי המנוח – נועה חשבה לעצמה. ברור. “אמא, אנחנו באים בחג, תדליקי את הסאונה.” “אמא, קובי אצלך כל הקיץ.” “אמא, תצבעי ליגאל את הגדר, אין לו זמן.”
לא התווכחתי. שקטה אני. ארבעים שנה כאחות – שם לא נלחמים, שם חייבים לחייך ולהזריק.
על הירושה מיוסי לא סיפרתי לנועה. מילה. לא יודעת למה – הלב קפץ. סידרתי הכל דרך ורד – בשקט, בלי רעש. הסתרתי את המסמכים בארון זכוכית, מאחורי סט הכלים שנועה שונאת.
כעבור חודש התחילו שיחות מוזרות.
– אמא, ידעת שלדוד יוסי היה עוד מושב?
קפאתי עם הפלאפון באוזן. עמדתי במטבח, קילפתי תפוחי אדמה.
– מאיפה את יודעת, נועה?
– יגאל דיבר בעבודה עם מישהו שגר בנורית. הוא אמר שהחלקה של דוד יוסי עדיין לא רשומה. אמא, זו ירושה! זה… זה צריך לרוץ לסדר לפני שתופסים!
מילת המפתח – “שלנו”. לא “שלך, אמא”. שלנו.
– נועה, אני אטפל.
– אמא, את לא מבינה בניירות! אני אעשה הכל. רק תחתמי לי על ייפוי כוח לניהול ענייני הירושה. יש לי חברה עורכת דין, היא אמרה שכך הכי קל.
פה משהו נקשר לי בראש. בשקט. כמו מנעול בכספת.
אני אמא. אני מכירה אותה. “ייפוי כוח לניהול עניינים” בשמי – זה כדי לסדר הכל ולהעביר לעצמה. אני לא עורכת דין, אבל ארבעים שנה שמעתי רכילות בית חולים – שם גלגלו תרגילים כאלה שאמא אל תדאג.
– בסדר, בתי. בואי בשבת. אחתום.
ניתקתי. התיישבתי. הבטתי בתפוחי האדמה. ובפעם הראשונה מזה שנים צחקתי – לעצמי, בקול, במטבח ריק.
בשבת נועה לא באה לבד. עם יגאל ועם “חברה עורכת דין” – בחורה בת עשרים וחמש, חדה כמו מחט, בחליפה לא במידה.
– אמא, זו ליהי. היא תעזור עם המסמכים.
ליהי פרסה על השולחן ניירות כמו קלפים במניפה.
– גלית, פה ייפוי כוח כללי, פה הסכמה לרישום, פה ויתור על זכות קדימה…
– ויתור על מה? – שאלתי לאט, מתבוננת בידי השחוקות.
– נו… זה מסמך טכני, – נועה חייכה אלי החיוך שלימדתי אותה בילדות – מקסים, למורים.
– נועה, – הרמתי עיניים. – תגידי לי באמת. את רוצה שהמושב של יוסי יגיע אלי או אלייך?
דממה. יגאל השתעל, טמן את האף בטלפון. ליהי העמידה פנים שהיא מחפשת עט.
– אמא, מה זה משנה? בסוף אחריך זה יגיע אלי. למה לך בגילך להתעסק עם מיסים?
“בגילך”. בת חמישים וחמש, מזכירה לך. עדיין עובדת במחצית משרה כי הצעירים לא יודעים להזריק לקשישים בלי להשאיר סימנים.
– בואי נעשה ככה, – אמרתי בשקט. – אחשוב על זה. עד השבת הבאה.
נועה כיווצה שפתיים. אבל לא הראתה.
– בסדר. רק אל תיקחי יותר מדי זמן. כי לטפל בזה לוקח חצי שנה.
כשהם הלכו, הוצאתי מהארון את המסמכים שלי. ליטפתי את החותמת הרשמית. וחייגתי לורד.
– ורדלה. בואי נעשה עוד מסמך אחד.
ואז קרה מה שעד היום אני נזכרת בו בצמרמורת.
כעבור שלושה ימים נועה התקשרה בקול מתכתי:
– אמא, גיליתי הכל. דוד יוסי עשה צוואה על שמך. ידעת?!
– ידעתי, – עניתי בשלווה, מערבבת ריבה.
– ושתקת?! אמא, את שפויה?! זה מיליונים! את רצית לקחת לעצמך הכל?!
– נועה. זה אחי השאיר לי. אישית. עם מכתב.
– איזה מכתב?! תראי לי!
– לא.
מילה אחת. קצרה. “לא”. לא אמרתי אותה לבת שלי בחיים, נראה לי.
– את… את השתגעת. אנחנו באים בשבת. ותעבירי הכל אלי. כמו אמא, כמו אמא רגילה, לא כמו אגואיסטית!
ניתקה.
ידי רעדו, לא אסתיר. ישבתי והבטתי מבעד לחלון הרבה זמן. חשבתי – אולי טעיתי? אולי היא הדם שלי, אולי היא…
ואז נזכרתי ביוסי בבית חולים. איך אחז בידי ואמר: “גלית, את טובה. כולם מנצלים אותך, ואת טובה.”
והרעד הפסיק.
בשבת הם באו שלושתם – נועה, יגאל וליהי. נועה נכנסה בלי “שלום”, מיד הורידה על השולחן את הניירות שלה.
ניגבתי ידיים בסינר. הוצאתי מכיס החלוק את הנייר המקופל שלי. פתחתי. הנחתי ליד הערמה שלה.
– מה זה? – נועה צמצמה עיניים.
– זו, נועה, מתנה. על המושב בנורית.
לחייה הסמיקו.
– לי?!
– לא, מותק. לבית החולים לילדים סופניים בחיפה. כבר רשום בטאבו. שבועיים. תתקשרי, תבדקי – ורד, נוטריון, טלפון בספר.
דממה. כזו, אתם יודעים, סמיכה, שנשמע זבוב מתנפץ על החלון.
– את… צוחקת.
– את… נתת… לזרים… מיליונים?!
– נתתי לילדים שמתים. לא לאישה בוגרת שזוכרת את אמא שלה פעם בחודש כשנגמרים המלפפונים.
יגאל מאחוריה כיסה לפתע את פניו בכף יד. נראה שהוא התבייש. לפחות מישהו במשפחה הזו.
– את… את חולה! את זקנה מטורפת! אני… אני תובעת אותך! אני אביא בדיקת כשירות!
חייכתי. בשקט. בזווית הפה.
– תבדקי, בתי. גם אישור פסיכיאטר יש לי – ורד התעקשה לפני העסקה. למקרה. למקרים כאלה, את יודעת.
ליהי עורכת הדין התחילה בשקט לאסוף את הניירות שלה. היא הבינה הכי מהר.
– נועה, בואי, – מלמלה. – פה… כבר אי אפשר לעשות כלום.
– ואת המושב הזה אני גם אעביר, – אמרתי לגבן. – לנכד. לקובי. בתנאי – ייכנס לזכויות בגיל שמונה עשרה. עד אז – שלי. אם תרצו להביא אותו בקיץ – תביאו. אבל כמו בני אדם. לא “אמא, קחי את הילד, אנחנו לטורקיה”.
נועה הסתובבה בפתח. פנים לבנות כמו האריחים במטבח שלי.
– את כבר לא אמא שלי.
– בסדר, – אמרתי. – ואת כבר לא הקופאית שלי.
הדלת נטרקה. המכונית נהמה בחצר. עמדתי דקה. אחר כך הלכתי לגמור את הריבה. דומדמניות. של יוסי, אגב, הייתה האהובה.
עברו שלושה חודשים. נועה לא מתקשרת. יגאל כותב לפעמים – בשקט, “סלחו לנו, גלית, היא תתעשת”. קובי בא בחופשת הסתיו – עם סבתא, כלומר איתי, להכין חביתיות. בלי הורים. יגאל עצמו הביא ולקח.
לא היה משפט. לא העזה. יודעת שתפסיד – אישורים, עדים, נוטריון, והכי חשוב – המכתב של יוסי, שהראיתי בסוף. לורד. תחת פרוטוקול.
בית החולים שלח לי תמונה – בשטח עכשיו מתקן משחקים חדש. שלט: “תודה לגלית פ. וליוסי פ.”
את התמונה הזו תליתי על המקרר. ליד הציור של קובי.
והמושב… המושב עומד. שלי. בינתיים – שלי. עצי תפוח פורחים, דומדמניות מניבות, סאונה דולקת.
רק שעכשיו אני מדליקה אותה – בשביל עצמי.
תארו לעצמכם? בפעם הראשונה בחמישים וחמש שנה – בשביל עצמי.
