אם, למה את עומדת שם? חתמי כאן ובזה ושחררי את הקוטג’ עד ראשון. הוא עכשיו שלי.
נועה נגעה בקצה האף של ניירות, מביטה בי כאילו טעיתי במתן עודף במזנון. לא בת מדובר במבקרת מס. נגבתי את הידיים במגבת השולחן ניחוח שמיר ועלה של פטל מלא, בדיוק כשסחטתי מלפפונים והצצה לה במבט ארוך.
חשבתי לעצמי: «סוף סוף. חיכיתי לזה».
כי בחלק מהחולצה שהייתה עלי גם היו ניירות משלי. שלי. והן היו מעניינות יותר משלה.
הכול התחיל לפני חצי שנה…
בפברואר קיבלתי שיחת טלפון מנוטרי שירה רוזן, מכירותיה של כעשרים שנה, ובנוסף טיפלתי בחקיף של בעלה שנפטר כשהייתי אחראית על חובתו במרפאה, חצי מאה שנתיים של טיפול.
יוסף, אתה בבית? אחיך השאיר צוואה. רק לי הגיע יד לפרק את המקרה.
יוסף זה אחי. הגדול. נפטר לפני שלוש שנים, ללא ילדים. חשבתי אחרי המוות נשארה לי רק «דירת שני חדרים» בירושלים, שבמקור חולקה בחוק בין היורשים שלישי לי, והשאר לבני דודים.
שירה, איזו צוואה? כבר סידרנו את הכל.
אתה בבית או לא? הקוטג’ שלו בקיבוץ יער אלון. 20 דונם, עם בית. הוא כתב לך יחידך בצוואה נפרדת, כבר בשנת 2000. אני עדיין מפתיעה היא הייתה בתיק אחר, המזכירה שלי הלבישה טעות.
ישבתי על כסא במרתף. צלצול בטלפון. קוטג’ בקיבוץ יער אלון קרוב לכביש החדש שנפתח לפני שנה. דונם במיליונים של שקלים. עשרים דונם, חשב לעצמך.
למה הוא לא אמר לי?
קרא את ההודעה. הוא השאיר.
נסעתי לשירה באותו היום. במעטפה של יוסף היה קטע מנוקד בכתב ידו הכפוף:
«גל, זה בשבילך. רק בשבילך. לא לנועה. היא לא באה לבקר אותי במרפאה שניים עשורים, למרות שביקשתי. ואת, את האכלה אותי מצידתי. אל תחלקי איתה כסף היא תפסול ולא תשים לב. תכיני לעצמך קופת חיסכון לגיל.
סן.»
בעצמי קראת ובכיתי. לא מהכסף. מה שאח שלי, שכבר היה במצב קשה, ראה אותי כבבן אדם ולא רק כמטפלת.
גידלתי את נועה מגיל שש, אישי נפרד מהקופה לחברת סופרמרקט, הוא חי איתה. טיפלתי בשניהם בנויה ובאמא שלי החולה. אחרי שקרתי את האמא, נועה גדלה והתגוררה עם אלון בחור טוב, אבל רק תחת משקפיו.
ועכשיו? כשאמא לא נצרכת כל יום, הופכת להיות «עלבקשה». לשבת עם הנכדים, לגלגל קוטלאט. לבקש כסף «לפני המשכורת» (שאחזו אותו פעמיים בעשר שנים).
הקוטג’ שלנו, שהקמתי עם בעלי המנוח, נועה חשבה שהיא שלו. אבל של מי? «אמא, נגיע במאי, תדליקי את הסאונה». «אמא, ניקח את קוסטה לכל הקיץ». «אמא, צבעי את הגדר לאלביני, הוא עסוק».
לא התאכבתי. שקטה, כפי שהייתי בחיי ארבעים שנות ניהול במרפאה אין מקום למריבה, רק לחייך ולתת זריקות.
לא סיפרתי לנועה על הירושה של יוסף. אפילו מילה. לא יודעת למה הלב קפץ. סידרתי הכול דרך שירה בשקט, בלי רעש. החתומים הוחבאו בערמת הארונות, מאחורי סט של כוסות, שהנה נועה לא מכנה.
חודש לאחר מכן חלו שיחות מוזרות.
אמא, ידעת שלדוד היה עוד קוטג’?
הקפצתי עם הטלפון באוזן, עומדת במטבח חותכת תפוחי אדמה.
מאיפה שמעת, נועה?
אלביני מדבר עם חבר בעבודה, הוא גר ביער אלון. הוא אומר שהחלק של דוד עדיין לא נרשם. זה הירושה! צריך לטפל בזה לפני שמישהו יגרור!
המילה המרכזית «שלנו». לא «שלך, אמא». שלנו.
נועה, אדאג לזה.
אמא, את לא מבינה במשרדים האלה! אני אדאג בעצמי. רק תני לי ייפוי כוח לניהול המורשת. יש לי חברה עורכת דין, היא אומרת כך יהיה פשוט.
הבנתי אז משהו נתקע במוחי, כמו מנעול כספת.
הייתי אם. ידעתי אותה. ייפוי כוח על שמי כדי לרשום הכל על עצמי. אינני עורכת דין, אבל ארבעים שנות שמיעה במרפאה מלמדות ששיטות כאלה קיימות.
טוב, בניי. באי שבת, אני אתן חתימה.
תליתי, ישבתי והביטתי בתפוחי האדמה. ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות, צחקתי בקול גבוה במטבח הריק.
בשבת נועה באה לא לבד. עם אלביני ו«חברתהעו”ד» נערה בת עשרים וחמש, חדה כמו מלקח, בחליפה קטנה.
אמא, זו ליאן. היא תדאג למסמכים.
ליאן פרסה על השולחן ניירות כמו חפיסת קלפים.
גלית פטרובה, כאן ייפוי כוח כללי, כאן הסכמה לרישום, כאן ויתור על זכות ראשונה
ויתור על מה? שאלתי, מביטה בידיי העייפות.
זה רק נייר טכני, נועה חייכה בחיוך שלמדתי להעניק לתלמידים חן מיוחד למורים.
נועה הרמתי מבט תגידי ישר, רוצה שהקוטג’ של יוסף יהיה שלי או שלך?
הייתה הפסקה. אלביני קיא, עמד עם הטלפון. ליאן חיפשה עט.
אמא, מה הבדל? אחרי שאת תעזבי, הוא יהיה שלי. למה תדאגי למיסים בגיל הזה?
«בגיל הזה». חמשים וחמש, אני מזכיר לעצמי. עדיין עובד במשרה חלקית, כי הצעירים לא יודעים לתת זריקות בלי כתמים.
אז נעשה זאת אמרתי ברוגע. אשקול עד סוף השבוע הבא.
נועה נשכה שפתיה, אך לא הראתה זאת.
טוב. אל תהיי ארוכת רוח. אחרת ייקח חצי שנה לרשום.
לאחר שיצאו, הוצאתי מהארון את המסמכים שלי. נגעתי בחותמת הממשלתית. התקשרתי לשירה.
שיר׳, בואי נסדר עוד מסמך.
ומאוחר יותר, שלושה ימים אחרי, נועה חזרה בטון מתכת.
אמא, גיליתי. דוד השאיר לי צוואה. ידעתי?!
ידעתי, עניתי בקול רגוע, מערבבת ריבה.
ולמה השתקת? זה מיליונים! רצית לקחת הכל לבד?
נועה, זה מה שאחי השאיר לי. במכתב אישי.
איזה מכתב?! הראי!
לא.
מילה אחת «לא». זה היה הדבר הראשון שלא אמרתי לבתי.
את משוגעת. נבוא בשבת ותעבירי הכל אליי. כמו אם נכונה, לא כמו אנוכית!
קול הטלפון רימש.
ידיי רטטו, לא אשקר. ישבתי והביטתי בחלון. חשבתי אולי טעיתי? אולי היא דמיוני שלי…
ואז נזכרתי ביוסף במרפאה. הוא אחז בי ביד ואמר: «גל, את טובה. כולם מנצלים אותך ואת טובה».
הקפאתי את הרטט.
בשבת הגיעו שלושה נועה, אלביני וליאן. נועה נכנסה בלי ברכה, השליכה על השולחן את הניירות.
נגבתי את הידיים במגבת. הוצאתי מכיס החלוק שלי נייר קיפול. פתחתי והצגתי לצד ערמתה.
מה זה? שאלה נועה במבט מצומצם.
זה מתנה, נועה. על הקוטג’ ביער אלון.
פניה של נועה חיוּרוּ.
עליי?!
לא, חמודה. על בית החולים לילדים של ירושלים. כבר רשום בטאבו. שני שבועות. תתקשרי, תשאלי שירה רוזן, נוטריונית, מספר בטלפון.
שתיקה. כל כך עמוקה שנשמע ציפור נוקבת בחלון.
את מצחיקה.
את… את תורמת… מיליונים?
תורמת לילדים חולים. לא לאישה מבוגרת שזוכרת רק כשמתקנים קוטלאט.
אלביני כיסה פניו עם ידו, כנראה מתבייש. אולי על מישהו מהמשפחה.
את משוגעת! את תיענשי! את תיבדקי פסיכולוגית!
חייכתי שקטה, פינה של שפם.
תבדקי, בניי. יש לי גם דו”ח פסיכיאטרי שירה דרשה שכזה לפני העסקה, למקרה חירום.
ליאן, העורכת, אספה את הניירות בשקט. היא הבינה מהר.
נועה, בואי נלך לחשה. כאן כבר לא אפשר לעשות שום דבר.
וגם את הקוטג’ הזה אחזור לי, אמרתי בקול גבוה. ליקו, לקוסטה, עד שישלים שמונה עשרה, יחזיק במרחב. עד אז זה שלי. אם תרצו להגרור אותו לקיץ תביאו, רק בכבוד, לא כמו «אמא, קבל את הילד, נלך לטורקיה».
נועה הסתכלה על דלת הכניסה, פניה לבנות כמו אריחי המטבח שלי.
את לא אם שלי יותר.
סבבה, אמרתי. ולא את קופאית שלי.
הדלת נפתחה בחזקה, המכונית רימשה בחצר. נשארתי רגע, ואז חזרתי לבשל ריבת פטל האהובה של יוסף.
שלושה חודשים חלפו. נועה לא מתקשרת. אלביני שולח מדי פעם הודעה: «סליחה, גלית פטרובה, היא תתעורר». קוסטה מגיע בסתות עם הסבתא שלי, מכין פנקייקים. אלביני מביא ומחזיר.
לא היה משפט. היא לא העזה. יודעת שהיא תפסיד קבילות, עדים, נוטריון, והמכתב של יוסף שהצגתי לשירה. בית החולים שלח תמונה של פארק משחקים חדש. שלט: «תודה לגלית פטרובה ולאליהו פטרוב». תצוגה על המקרר, ליד ציור של קוסטה.
והקוטג’? עדיין קיים. שלי. עד כה, שלי. עצים פורחים, פטל משיק, הסאונה מדליקה.
היום אני מדליק אותה רק בשביל עצמי.
דממים? בפעם הראשונה אחרי חמישים וחמש, בשביל עצמי.
