שירה עדיין לא מאמינה למה שקורה. אחרי עשר שנים של חלומות על חוות קיץ משלהם, חיי היוםיום חיברו בתשתי: משכנתא, ילדים ובתי ספר, משבר כלכלי נוסף והיום היא ובעלה איתן מביטים בחשבונות הבנק ומבינים שהרגע הזה עכשיו או אף פעם לא הגיע.
איתן עובד בחברת ביטוח, תפקיד רגיל ולגיטימי, ושירה משמשת כמטפלת בתינוקות במרפאת הילדים. ההכנסה של שירה טובה, אך עדיין רחוקה משלב שיאפשר קניית בית קצה. הגורל מזיז קובייה אחרת: בובזמן סבתה של שירה וסבתו של איתן נפטרים, וכל אחד מהם משאיר בירושה דירה קטנה בעיר קטנה בצפון בתל חי ובקריית גת.
לאחר שיחות ארוכות, החליטו למכור את שתי הדירות, להוסיף את הכסף ולממש את החלום לקנות מגרש קרקעות בחלקת מטעים בקריית שמונה.
הצעה מתאימה מגיעה במהירות. בחורף מעטים מחפשים למכור נכס, כולם מצפים לעונת הקיץ. איתן, עם רצון חד, אינו מתפשר.
אחרי נחשוב שנחליף את דעתנו, נדבר מיליון סיבות ונשאר בלי חוות קיץ, הוא מתמלא מרירה.
שירה מסכימה לחלוטין. הכל מתיישב בדיוק בזמן.
המגרש הוא מצוין חשמל, גז, אספקת מים כבר חוצצים באדמה. נותר לבנות קוטג’ קטן למגורים קצרים בקיץ.
הוחלט שכשהימים יתחממו, איתן ייקח חופשה ויחד עם חברו נועם יחליט על בניית הבית.
הם עובדים בקצב אחיד, בלי הפסקות מיותרות. בחודש אחד, המשפחה הצעירה חוגגת כניסה לבית החדש.
אין מקום אמיתי לישון משטחים מזרונים נמתחים על הרצפה, מביאים משמורת קפלים חמות מהעיר. אבל העיקר שיש תנור, מים וקו ביוב. את השאר אפשר להשלים מאוחר יותר.
איזה יופי, איתן, מזל טוב! קובל נועם כוסית.
הגברים מושיטים שולחנות, תופסים חזה של קבב ומזיזים אותו עם בצל וקצף רוטב חום, ואוכלים.
מי היה מדמיין שזה יקרה כל כך מהר! אומרת שירה בהתפעלות. לפני חג השנה החדשה אני אפילו לא חשבתי על חוות קיץ, והנה היא, כאן! מצביעת על הקוטג’.
למרות שהשקיעה מתקרבת, הקבוצה לא ממהרת לצאת, ממשיכה בפיקניק חוצות מתמשך.
אלוף, מה שלומך? שואלת בחמימות חמות סבתא רות, קול פלאי בטלפון.
אם היא מדברת כך במתיקות, כנראה מתכננת משהו.
הכל מצוין, אמא! משיב איתן בפרספקטיבה.
שמעת? הילדים אמרו שקניתם חוות קיץ?
יש לנו חוות קיץ, לא רק חווה, אלא מושבה כפרית! מתגאה איתן.
אוי, תגיד את זה שוב, צוחקת סבתא רות בקול צחוק, אך קולה נחלש פתאום. טוב, ברכות לכם
אמא, מה שלומך? מתפנה איתן.
מה שלומי בגיל הזה הרופאים ממליצים לשקט, מנוחה, בלי לחצים. אז הגוף יכול להתאושש אבל איפה למצוא מקום כזה? מרפאות יקרות, לי אין היכולת לשלם, מוסיפה ברצינות.
אמא, בואי אלינו! מציע הילד בהתלהבות.
אהה, ביני וביניכם, כאילו אתם תעבודו בלי! וגם שירה תתנגד מתנגדת סבתא רות.
אמא, תפסי עצירה. בואי, ותשארי!
טוב, ניב, באה עליך אם אתדיר. אפנה לך נולין, אהיה בבית.
כאשר איתן מודיע לשירה על ביקור קרוב של האם, היא לא נראית מרוצה.
אז עכשיו יש לנו חווה קיץ והרופאים ממליצים לה לנוח בטבע? שואלת שירה בטון סרקזם.
כן, עונה איתן בקצרה.
זה לא משונה בכלל, נכון?
לא, היא סובלת מלחץ דם גבוה.
איתן, אתה לא מבין. היא לא באה לשפר בריאות, היא רוצה לראות את החווה החדשה בעיניים!
תפסיקי. היא תבקר שבוע, תחזור הביתה.
שכחת מה קרה בביקור האחרון?
איתן שכח, אבל שירה זוכרת היטב. אז, סבתא רות ניסה להרוס את נישואיהם: הפצת שמועות, ניסיון להפריד ביניהם, רמזים שהבן הבכור “לא מביניהם”. היא גם לא חרגה ממזונות קטנים: פעם מלחיחה את המרק מדי, פעם חילפה סוכר באבקת סודה לשתייה. שירה אז שלחה אותה חזרה הביתה ברגע הראשון.
שירה בטוחה שסבתא רות תנסה שוב לערבב את חייהם, אבל היא לא רוצה להקפיד על איתן נגד אימו. אולי הפעם יסתדר?
וואו, איזה יפה כאן! רטוריקה של טיול גן עדן! אוויר, עצים, קוטג’ חמוד משבחת רות את המגרש החדש. בטוח שזו שירה! היא חכמה כל כך! תנשאי איתן, בת זוג כזאת קשה למצוא!
מה קורה, רות? זה שינוי פתאומי? מופתעת שירה.
את תמיד היתה האהובה שלי. הבן, ברור, טיפש, אבל כלה זהב. היו לנו קשיים, עברנו אותם. מי זוכר את העבר
אם כך אני טיפש? צוחק איתן.
כן, אבל אהוב, מחייכת רות. על מה אנחנו מתכננים לארוחת ערב היום?
יש לנו קבב כל היום! משיבה שירה בחיוך. מקווה שלא מתנגדת. אנחנו לא מצליחים להפסיק לבשל בחוץ.
בעונג אוכל. בפעם האחרונה ניסיתי קבב בגאוואה. אז עדיין הייתי בתיכון. תאמיני כמה זמן עבר?
טוב, איתן, תטפל במנגל. אני אביא בשר מהמקרר.
אפשר איתך? רוצה לראות את הבית שוב.
בטח, בבקשה! מהנהנת רות.
הפעם רות נראית אחרת. היא שמחה, צוחקת, ומדברת בחום עם שירה. שירה מבינה שהזמן משנה אנשים. ייתכן שהסכסוכים הישנים גרמו לה לחשוב אחרת. היא לא רוצה להרוס את הקשר עם איתן; אחרי שנים של נישואין, ילדים בוגרים וחוות קיץ. חוץ מזה, שירה היא חמות טובה, אחראית, נאמנה, עובדת טוב ומבשלת מצוין.
בזמן שאיתן והאם הולכים לשטחים, הטלפון מצלצל ונשאר על השולחן. מבטה של שירה נופל על הודעה, והיא לא מצליחה להסיר את העיניים ממנה.
מתי תחזור לעיר? סיפרת לה עלינו? מחכה לחדשות. נשיקות.
שירה מניקה את הטלפון, והוא נופל בעדינות על הדשא. מחשבותיה מתערבבות, אחת יותר מפחידה מהשנייה.
איך אגיד לילדים? איך נחלק את הדירה? מי האישה הזאת? והכי חשוב איך איתן יכל לעשות זאת?
הנה הכלים! שם איתן את הצלחות על השולחן.
אני צריכה לצאת לרגע, אומרת שירה, רוצה לשטוף פנים במים קרים ולשחרר את הלחץ.
היא ממהרת למטבח, פונה אל הברז.
מה קרה? רות כמעט קופצת, מכה בקבוק קצפת.
שירה שטפת בפזיזות את פניה, משחררת דמעות במים קרים. לאחר רגל אחת, היא מתייבשת במגבת.
יש לאיתן מישהי.
ילדי, בואי כאן. מחבקת רות את החמות.
שירה מרגישה שרות לא מופתעת כלל.
למה השתקת?
ידעתי, רק קיוויתי שהוא ישנה. אתם שניים מהקולג’, יש לכם ילדים, חוות קיץ. אני אומרת טיפש.
שירה שוב מתבקשת, והקשר נראה נדחק למטה.
תקשיבי לי. תתקרבי, תנגב דמעות. את לא רוצה ליצור סצנה?
שירה מהנהנת, מנגב את פניה.
נחליט אחרי כך מה נעשה. לא נוותר על האישה הזאת בקלות.
הדבר הקל על שירה.
מחר בבוקר, איתן מתארגן לנסיעה לעיר. לקנות בגדים חמים, אומר, אחרי תחזית של קור אפשרי.
אבל שירה יודעת את הסיבה האמיתית, והיא שומרת על שקט כפי שהסכימו.
כאשר הרכב נעלם בעיקול, רות מתיישבת על המרפסת של ביתם ומספרת את תוכניתה.
את צריכה למצוא גבר.
מה?!
לא חייב להיות רציני. העיקר שייתן לאיתן קנאה. לפעמים הרגשות מתקררים, האישה הופכת לשגרה, ולכן הגבר מביט אחרי אחרים. אם הוא יראה שגם את יכולה להיות מעניינת, אולי יחזור למחשבות טובות.
למרות שהרעיון משוגע, יש כאן משמעות.
ומי אנחנו מחפשים?
אולי קולה? הוא רווק, עזר בבניית הבית.
תתקשרו ותזמינו, קבב, משקאות, שמלה קצרה. שנראה שאיתן יחזור ויראה שהמקום שלו תפוס! מחייכת רות ברמת משעשעת.
להפתעת כולם, קולה מקבל את ההזמנה, אפילו שלא הכירו זה את זה הרבה לפני כן. כשהוא מגיע, הוא מיד שואל:
איפה איתן?
בערב בלבד. אני לא יודעת איך לצלות בשר, צריך ידיים גבריות, חייכה שירה בעדינות.
רות צופה בהם מהחלון.
נוסיף יין? מושיט קולה בקבוק.
בכיף, רק תכניסו יותר חטיפים, אחרת אני מתמלא, ממשיכה לזרז שירה.
יפה את, שירי, מעביר קולה להצלחת פירות. חבל שאין לי אישה כזו. אל תספרי לאיתן, רק לעצמי.
שירה מתביישת, לא ציפתה למצב הזה. אם הוא יתקרב יותר? איתן חוזר בקרוב, אבל מה זה משמע לה?
בזמן ששירה שותה עוד גימה, נשמע קול רכב מתקרב.
איתן מייצר לעצמו ריצה חדה, כמעט מתנגש במחסום שלו.
מה קורה פה בזמן שאני לא כאן?! צועק, יוצא מהרכב.
איתן, למה חזרת מוקדם כל כך? שירה מתפלאת.
אמא הודיעה שהיא שלחה אחרי העזיבה שלי מישהי! ומי זה? החבר הכי טוב שלי, קולה!
ומה העניין שלך? תטפל במערכה שלך. אני עוברת להיות חופשייה.
מהי מערכה?
האישה שאתה היום חיפשת בעיר! ראיתי את ההודעה שלך.
גם ראיתי את ההודעה, חשבתי שמדובר בטעות מספר. אין לי מישהי, מתנצל איתן, אבל הסיטואציה נותרת מבולבלת.
שירה מתעוררת באלה ופורשת מבט אל החלון. רות מושכת את הווילון בחיפזון.
אמא! צאו מיד!
אה, רק צחקתי! מתפזזת רות, מצחיקה את עצמה, מנגב דמעות במגבת, הייתם רואים את הפנים שלכם!
אתם חושבים להרוס משפחה בצחוק? מתפשטת שירה בכעס.
טוב, אני אלך, נדאג לזה אחר כך, ממהר קולה, אולם אף אחד לא שם לב לו יותר.
אתם תכננתם את הכל? וההודעה?
כן, שלי. יש לי שני טלפונים, רות מתוודה ללא בושה.
אימא, זה לא מצחיק. כמעט איבדתי את המשפחה והחבר, אומר איתן ברצינות.
אבל לא איבדתי! ובכל זאת, מחזקת את נישואינו! סתם מתעסקת בטירוף בכפר, זה מה שקורה כשאתה בפנסיה.
המשיכו לשמח, אבל לא כאן. איתן ייקח את הדברים שהבאתם, ויביאם בבוקר לתחנת הרכבת, קובעת בחוזק שירה.
היא תופסת את רות בזרועות, מובילה אותה לשער המגרש.
אתם רוצים לזרוק אותי? רות מבינה באטיות מה קורה.
אמא, אתם משועשעים כאן בטירוף על החווה שלנו. נסו ללכת, משיבה בחוזק השפחה.
איפה אסע לישון?
ברכב. זה לא חורף, לא תקפיאי.
בבוקר, איתן מביא את רות לתחנת הרכבת ומכניס אותה ברכבת. כל הדרך הם שותקים.
