היי, חביבה, חייבת לספר לך מה קרה לי עם אמא, אבא ובכלביים
אמא, בטח אבא היה צודק כשאמר שהמוח שלך לא סדיר! עכשיו אני מגלה בעצמי שאת משוגעת. למה עד היום לא חיפשת טיפול?
שושנה רוזן קראה לי בתום הפה, והייתה ברורה שהמילים הכואבות הגיעו אליה ישר לעיניים. היא תמיד הייתה בתור ילדה מסובכת, אבל לזרוק כאלו מילים לשורש האמא זה דבר אחר לגמרי.
שושנה לא חשבה לרגע שהיא תצטרך להתגרש מדוד אחרי 25 שנות נישואין, אבל היא היא שהציתה את הניצוץ. קיבלה לפתע תובנה פתאומית היא לא מכירה את בעלה יותר. אחרי כל השנים, אפשר היה להבין אדם רק בקצה אבל דוד צאתי היה צונם כקרח.
יום אחד מצאה ברחוב את גור הכלב הקטן והחלקלק, שמראה היה שייך למופע של שלד. הוא היה כל כך רזה שניתן היה לספור את עצמותיו. היא לקחה אותו הביתה, ובדק דוד קרע על זה כמו ברוע:
ציפורה, אין לך מה לעשות כאן יותר? למה את משקיעה במזדקן הזה?
דוד, למה אתה מתנהג ככה? תראה, הוא רק שלדון של עצמות ועור. איך אפשר לעבור משם בלי להסתכל?
כולם עוברים, אבל את לא? האם את קיבלת תואר של אם תרבות? אתה הכי רציני במשפחה!
היום ההוא, שושנה בכה עד ערב. הגור היה חיוּר, כמעט נשבר על הרגליים שלו, והאיש הראה צד אחר לגמרי. היא תמיד חשבה שאנשים מושלמים לא קיימים, והיא ניסה להתעלם מחסרונותיו, אבל דוד עבר קו שלא היה צריך לעבור.
איך אפשר? קראה שושנה בכי. למה קושי להיות רק בןאדם? איך אפשר לא לעזוב את הגור הרע ולהתלונן עליו?
דוד, בקטגוריה של “זה מגזים לי”, המשיך לשקול שהגור הוא רק “כלב גרוע”. הוא לא ניסה לעזור, אלא ברח למוסך עם חבריו, החברים האלה הם גם “חפצים חסרי חיים” שנמלטו מבתיהם בגלל נשותיהם.
הוא חזר הביתה רק בלילה, מתבייש וסופר את הפעמים שהוא מתלונן על הגור. שושנה חשבה: זה לא רק שלא אוהב חיות, הוא אפילו מתעלם ממני. האם הוא רואה כמה קושי לי?
היא נאלצה לעיתים קרובות לפטור את עצמה מהעבודה כדי לקחת את הגור לווטרינר ולצעוד איתו ברחוב. היא לא יכלה להשאיר אותו לבדו במקלט, במיוחד אחרי שמצאה את עצמה לא מכירה את דוד אחרי כל השנים האלה, והשתקה כשהוא פתח בקבוקי ליקר.
יום אחד, באמצע העבודה, חשה כאב בחזה, כאילו יד בלתי נראית צומצמה. היא נזענה וקיבלה שוב חופשה ברשיון רפואי. כשחזרה הביתה מוקדם מהרגיל, היא תפסה את דוד בקטע הוא לקח את “בום” (הגור) וניסה לשאת אותו למוסך, כאילו רוצה להיפטר ממנו לנצח. היא לא יכלה לסלוח לו, ולכן פתחה בתיקון.
בגלל כלב? קרא דוד בתסכול. את משוגעת, את לא מבינה!
שושנה השמיעה אותו, אבל היא לא ראתה עצמה זקנה או משוגעת היא רק הרגישה שהקשר הזה נגמר.
יש להם בן מבוגר, יובל, שגר עם חברתו בתל אביב. הוא נזכר באמא ובאבא ותמיד היה בצד של אבא, עד שהשיחה ביניהם הפכה למריבה:
אמא, את בטוחה שאת רגילה? אפשר להרוס משפחה רק בגלל כלב?
אין לנו אף משפחה עוד, יובל היא נשמה עמוק. ולא בגלל הכלב, אלא כי אבא איבד את האנושיות שלו.
הוא ניסה לשכנע שדוד לא היה שקרן, אבל הוא לא ראה איך הוא פגע בבום ובכל הלב שלו. הוא לא רצה לחזור הביתה, והפך למישהו שסתם עוזר לחבריו למגר בחוץ, במקום לבוא לעזור.
דוד, שמקבל את האחוזה במגרש, לא יכול היה לטעון חלק בנכס, כי המגרש היה של שושנה לפי חוקי הנישואין. לכן הוא נותר בלי בית, והאמת זה לא היה המטרה שלו.
בום, אחרי שהצלה של שושנה איתו, התחיל להחלים. היא החליטה לשמור עליו, ולא רק לחפש בית טוב אחר היא הרגישה שאחראית עליו. היא אמרה לו:
אם בחרתי בך, אני אחראית עליך מעכשיו.
גאו, ניבק בום בזנבו, שמח לשמוע את קולה.
לאחר כמה חודשים, בום גדל והפך לכלב חזק, ובשעה פנויה היא הלכה למקלט המקומי של חיות, שממוקם בשרון, כדי לעזור לכלביי חסרי בית בדיוק כמו דוד, שפספס את ההזדמנות.
המנהלת של המקלט, רות, הודיעה בקול מרוחק:
אנחנו במצוקה, תקציב המוסד כמעט נגמר, ואין לנו כסף לשלם שכר לעובדים.
אין לי עניין בכסף, רק ברעיון, ענתה שושנה בחיוך.
במקלט היא פגשה בכלב נוסף, “בורק”, כלב זקן שמזיע תמיד כשמנסים לקום איתו. היא נזכרת שהיא ניקתה את הכלוב שלו הרבה פעמים, והיום היא ראתה את העיניים שלו עיניים עצובות שאין להן אמון באנשים. בדיוק כמו בום כשהוא היה צעיר.
היא ישבה לידו, ליטפה אותו באהבה, וניסתה להחיות את האור בתוכו. היא למדה מהעובדת של המקלט על סיפורו של בורק: לפני שלוש שנים הוא נלקח מהרחובות, אחרי שהבעלים שלו קישר אותו לעמק אורח ונעלם. אף אחד לא רצה עוד אותו הוא נחשף לבחירת בית שהמקום היה ריק ודרוש עזרה.
שושנה החליטה שלא יוותרו עליו, והחלה לפרסם תמונות שלו בפייסבוק ובאתרים של חיות, בתקווה למצוא לו בית חם. באחת הפעמים פנתה אליה אישה בשם נעמה:
זה ביגל? אני חפשה כלב ביגל, אני אוהבת את הגזע.
זה ביגל, אבל לא טהור, ענתה שושנה. הוא כבר מבוגר, אבל הוא מדהים.
היא הוסיפה שלבגור בורק יש רק אהבה אחת אהבה של אדם שיכול לרפא את הלב שלו. ובסופו של דבר בורק מצא בית חדש.
שושנה חיה עם בום ועם בורק, והשאירה את שניהם לשוב למצב טוב. היא קיבלה שיחת טלפון מנעמה, שהייתה קיבלה את בורק, וביקשה להחזיר אותו למקלט לתקופה קצרה, כי הם הלכו לים עם הילדים. המקלט לא היה פנוי, אז שושנה הציעה herself לשמור עליו עד שיחזרו:
כמה זמן אתם בחו”ל? שבועיים? יותר?
שבועיים, אמרה נעמה.
כאשר החזירו את בורק למקלט, הוא היה רזה מאוד, כאילו רק פעם אחת בא שבוע מקבל אוכל. שושנה שאלה את האדם שלו:
למה הוא לא אוכל?
הוא מנסה, הוא לא רוצה להכריחו, השיב.
באותו היום, כשנעמה והילדים הלכו לים, שושנה הלכה לבקר את הווטרינר עם שני הכלבים. הוא גילה בעיות בריאות קשות שדורשות טיפול ממושך. היא התקשרה לנעמה והציעה סיוע, אבל נעמה אמרה שאין לה כסף, והיא לא ציפתה שלורד הווטרינר יטפל בורק בחינם. שושנה נאלצה לשאת את ההוצאה, למרות שהשקעה כלכלית גבוהה, כי היא לא יכלה להשליך אותם על אף אחד.
החיים הפכו קשים יותר היא עומדת לפני הפרישה, ועליה לדאוג לשני הכלבים. היא נזכרת בקלות שהעיניים של בורק הדמויות של בום כמה פעמים הם הושלכו? כמה זמן עוד יוכל הסבל הזה להימשך?
היום, אחרי שלושה חודשים של טיפול, בורק נראה טוב יותר, והאור בעיניו שוב נדלק. למרות שהוא עדיין אינו רואה טוב וכליותיו רועדות, היא מרגישה שהיא עשתה את הדבר הנכון. היא שמחה, למרות שההתפרדות עם דוד והקשר עם יובל נחלץ.
יום אחד, יובל, שהגיע לבקר, ראה שני הכלבים, והראה תדהמה:
אמא, נראה שהאבא צודק כשאמר שהמוח שלך לא תקין! עכשיו אני רואה את זה במו עיניים את משוגעת! לא ניסית לטפל?
שושנה חייכה ותשובה בקטנה:
יובל, אם זה קשה לך, אנחנו יכולים לקחת את בורק חזרה ולמצוא לו בית, אמרה מנהלת המקלט. אבל אני לא אחזיר אותו למישהו שיעזוב שוב.
תודה, אך אני אשאיר אותו איתי, השיבה שושנה. הוא ראוי לחיים שלווים, ולא למישהו שיפיל אותו על האף.
זהו סיפור שלא פשוט. מי שמבין אהבה לחיות, יבין את שושנה. אולי חלק יסתכלו עליה כאדם שמנה את המשפחה, אבל זה מה שהיא חושבת שהיא עושה. איך אתם רואים את ההתנהגות של דוד ושל יובל? אשמח לשמוע את דעתכם!
