אמא, אבא היה צודק כשאמר שהמוח שלך לא עובד במלואו! עכשיו אני רואה בעצמי שאת משוגעת. לא ניסית לקבל טיפול?
רות כהן הביטה בתמיהה בבנה. תמיד היה לו характер קושי, אבל שמע ככה מילולית אל עבר אמא שלו?
רות לא יכלה אפילו לדמיין שהיא תצטרך להיפרד מבעלה אחרי עשרים וחמש שנות נישואין. אולם היא עצמה יזמה את הפרידה.
יום אחד היא פתאום הבינה שלא מכירה אותו כלל. אחרי כל כך הרבה זמן ניתן היה לחשוב שאפשר לדעת אדם מכל כיוונו, אבל זה לא היה כך. דוד התברר כאדם קר ומרושע.
באותו היום רות מצאה ברחוב גור רזה כל כך שניתן היה למנות את כל עצמותיו. היא לקחה אותו הביתה, ואז דוד התחיל לצעוק.
אילה, מה את עושה? אין לך מה לעשות יותר? קרא על כל הדירה. למה הבאת את העוני הזה הביתה?
דוד, מה את אומרת נדהמה רות. תסתכל על הגור, הוא כמו שלד, עור ועצמות בלבד. איך אפשר להתעלם ממנו?
כולם עוברים, את לא? אם את לא מתייחסת, את כמו נזירה! קצב דוד.
אותו ערב רות בכתה שעות ארוכות. הגור היה כמעט חנקן בעמודיו, והבעל הראה צד אחר לגמריו.
היא ידעה שאנשים מושלמים אינם קיימים, ולכן ניסתה להתעלם מחסרונותיו, אך היום דוד עבר קו שלא היה אמור לחצות.
איך זה ייתכן? קיבלה רות בכי. האם זה באמת כך קשה להיות בןאדם? איך אפשר פשוט לעבור ליד גור ולעולם לא לנסות לעזור?
הוויכוח לא נגמר כאן. דוד הראה בברור שהוא מרגיש שהגור הוא “עומס” שמרעיד את עצביו.
מתי תסירי אותו? כמה זמן אפשר לסבול מהחיה הזאת בבית?
הוא קרא לכלב “חסרת-ערך” רק מפני שהיה רזה ורטט אפילו כשהחום במעבה הדירה. במקום לעזור לאשתו להרים את הגור ולמצוא לו בית טוב, הוא ניסה לברוח למוסך ולבלות שם עם חברים שנראו כקברים שהבריחו מנשותיהם.
דוד חזר הביתה מאוחר, מבולבל, והמשיך להאשים את רות ו”עומס” שהביאה איתה.
טוב, אותך לא מרצו חיות, זה מובן, חשבה רות ישבה בסלון. אבל האם אתה מתעלם ממני? אינך רואה כמה קשה לי?
הקושי היה אמיתי. היא נאלצה לעיתים קרובות לעזוב את עבודתה כדי לקחת את הגור לווטרינר או לשאת אותו לטיול. היא פחדה לשאול את דוד אם היא תשאיר אותו לבד בבית, שכן אחרי כל השנים הוא הפך למישהו שלא הכירה יותר.
יום אחד, בעודה בעבודה, הרגישה רות קורת מצבו של לבה נוקשת, כאילו יד בלתי נראית לוחצת עליה. היא ביקשה שוב חופשה בשל חוסר רווחה, ובכשתחה חזרה מוקדם מהרגיל מצאה את דוד בחצר, נושא את בום לעבר המוסך. הוא רצה להיפטר ממנו לנצח. רות לא יכלה לשאת זאת ולכן הגישה פרשת גירושין.
בגלל כלב? קרא דוד, מנופף בידיו. את איבדת שפיות בשנותיך המוקדמות!
רות לא שמעה את המילים והשיבה: היא לא נחשבת לקשישה ולא אבודה, היא רק הבינה שלא ניתן לחיות איתו עוד.
לבנה, יואב, שכבר גר בעיר ראשון לציון עם בת זוגו, קיבל קריאה מהבית. הוא נזכר באביו והחל לדבר בצדד:
אמא, את בכלל נורמלית? איך אפשר להרוס משפחה בגלל כלב?
אין לנו עוד משפחה, ילד ירככת רות. ואני מתגרשת לא בגלל הכלב, אלא כי אביך איבד את האנושיות שלו.
היא הסבירה לו שאין זה מקובל לאהוב חיות, לשכוח מהן, ולפגוע בהם. יואב לא קיבל את ההסבר, והפך למרחק מאימה, בטענה שהאב איבד ערך של בןאדם מכיוון שהיא נשללה ממנו בית.
דוד, שלא היה לו שום זכות בחלק מהדירה שנקבע מהנישואין, לא יכל לטעון לחצי מהנכסים, והבית המשפחתי נשאר ברשות רות.
הוא לא מצא מנוחה, ולא חקר מה היה קורה אם הוא היה משאיר את הגור. הרעה של דוד נמשכה עד שהיום שבו קיבל רות שיחת טלפון מהאישה שלקחה את בורקון, כלב אחר מהמקלט.
אפשר להחזיר את הכלב למקלט במקרא? שאלה האישה. אנחנו נוסעים לחוף עם הילדים ואין מי שמטפל בו.
אין לנו מקום, טענה רות. אנחנו במצב של קושי כלכלי, המשכורת שלנו, 7,000 לחודש, אינה מאפשרת לשלם לעובדים במקלט.
אם יש משהו קטן, אפילו שקל, אולי נוכל לעזור, הוסיפה האישה.
אל תדאגי, ענתה רות. אני כאן בשביל הרעיון, לא בשביל הכסף.
כך החלה רות לבקר את המקלט כמה פעמים בשבוע יחד עם בום. במקום לשבת במרפאה של חיות, היא פגשה שם כלב זקן, כבד, שנקרא בורקון, שבמסגרת העובדים נודע בשם “הגרגר”.
במקלט היה זהו כלב ישן, רעשני כאשר מנסים להרים אותו. רות נזכרה בצורתו, אך הפעם היא ראתה בעיניו של בורקון כאב עמוק, לא פחות מה שאותה חווה בום.
היא שבשה איתו במרפאה, חיבקה אותו, וניסתה להחזיר לו ניצוץ של שמחה בעיניים שהיו ריקות מאמונה באנשים.
אחת העובדות במקלט סיפרה לה על סיפורו:
מצאנו אותו לפני שלוש שנים, הוא הסתובב ברחובות תל אביב, מחפש בעלים. הוא היה קשור לעמוד רחוב והאיש שניסה להחיותו לא חזר. מאז הוא מתהלך ברחובות בחיפוש אחרי מישהו שיקרא לו “בעל”.
אף אחד לא רצה לאמץ אותו, ולכן הביאנו אותו למקלט כשמתח במקום פנוי.
רות פרסמה תמונות של בורקון ברשתות חברתיות, ובסוף קיבלה פנייה מאישה שרצתה לאמץ אותו.
זה כלב ביגל, אבל לא טהור, אמרה האישה. הוא מבוגר, אבל יש לו לב טוב.
רות חייכה:
אם הוא נבגד באהבה, נוכל להחזיר לו שמחה.
האישה קיבלה את בורקון לביתו החדש, ורות נשארה עם בום.
אם קיבלתי אותך, אני אחראית עליך, לחשה היא לכלב הקטן.
קוויא! נבח בום בשמחה, שמח לשמור על האישה שדאגה לו.
לאחר זמן, רות החלה להתנדב במקלט ולסייע לחיות שנזנחו, בדיוק כמו שהיה דוד.
אנחנו במצב כלכלי קשה, אין לנו משאבים לשלם שכר לעובדים, אמרה מנהלת המקלט, טלי.
אם נצליח לגייס כמה שקלים, אולי נוכל להמשיך, הוסיפה.
אני כאן בשביל המטרה, לא בשביל הכסף, השיבה רות.
כך, כמה פעמים בשבוע, היא והום הלכו למקלט יחד. שם פגשה בורקון, שהמקום בו הוא נעמד היה קרוב לכלוב של כלב זקן נוסף.
העובדים קראו לכלב “בורקון” משום שהוא היה מתנבא הרבה כשניסו להרים אותו.
רות, שהייתה כבר מוכרת במקלט, החליטה להקדיש לו תשומת לב מיוחדת. היא חיבקה אותו, הרגישה בצערו ובאובדן האמון שבפניו.
היא גילתה מהעובדים שמקור מצבו הוא בגזירת בעליו לשעשע אותו לעמוד לעמוד רחוב, והכלב נותר לבדו חורף אחרי חורף.
רות החליטה להעמיד את בורקון למקום קבוע.
אין אף אחד שרוצה אותו? שאלה היא.
לא, המקומות הפנויים במקלט היו מועטים, השיבה העובדת.
רות פרסמה תמונות של בורקון במקומות שונים עד שלבסוף מצאה משפחה חדשה.
במהלך הפרידה, בורקון הביט ברות בעיניים של מדוע הוא לא יוכל לשכוח אותה. הוא לא נבח, אלא רק הביט באהבה.
כמה שבועות אחרי, האישה שחזקה את בורקון חזרה בבקשה:
אפשר לגרום לכלב לחזור למקלט לזמן קצר? אנחנו נוסעים לחוף ואין מי שיטפל בו.
אין לנו מקום, אמרה רות. אבל אם תצטרכו עזרה, אני אשמר עליו.
היא קיבלה את האישה לחזור אחרי שבועיים, והביאה את בורקון למרפאת וטרינר. האבחנה הייתה קיום בעיות בריאותיות קשות שהצורך בטיפול יקר.
רות ביקשה מהאישה משאבים קטנים, אבל היא ענתה שאין לה כסף.
אתה מתכוונת לומר שזה אשימתך, שאלה רות.
אם כך, קח אותו, הוא לא שייך לי יותר. השיבה האישה.
רות לא ציפתה למהלך כזה. היא חשבה רק לשמור על בורקון כמה שבועות.
עתה היא עומדת מול שני כלבים, משאבית ורגשית, ובקרוב תפרוש לפנסיה במאות אלף שקלים בשנה.
היא הסתכלה בעיניו של בורקון והבינה שאין לה מקום נוסף לשים אותו.
כמה פעמים זרקו אותו? כמה זמן הוא סובל?
במתקפת האור בחייו של בורקון, ברגע שבו הוא הבין שאין מי שימשיך להשליך אותו, נצץ ניצוץ קטן של שמחה בעיניו.
רות חייכה, ידעה שעשתה את הדבר הנכון. למרות הקושי, היא מצאה שלוות נפש בעזרה לאחרים ובחיות שזקוקות לחיבוק.
הפרידה עם בנה, יואב, נותרה קפואה; הוא הגיע לבקר מדי פעם, ניסה לשכנע אותה לשחרר את אביו, אך רות חייכה והחזירה לו:
אינני לבד, יואב. החברים הפרוותיים שלי לעולם לא יעזבו.
הסיפור מסתיים בכך שהאישה שהביאה את בורקון למקלט פנתה אל רות בבקשה לשמור על הכלב ליום מהיום עד חזרת הילדים. רות קיבלה אותו באהבה, והבין שהחמלה והדאגה לאחרים הן הדרך לשמור על לב שלם.
**לקח:** רק כשאנו פותחים את הלב למי שאיבד קול, בונה האמת שלנוהחיים הופכים לעשירים יותר, ולא רק מבחינת כסף, אלא מבחינת אהבה וערבות.
