אמא, אבא היה צודק כשאמר שהמוח שלך לא במקומו! עכשיו אני רואה בעצמי שאת משוגעת. אף פעם לא ניסית לטפל בזה?
נטלי פוגל הביטה בבנה בתמיהה. הוא תמיד היה ילד מסובך, אבל לשמוע ממנו ישירות למוּת אםכך היה דבר משונה.
נטלי לא הייתה מוכנה לחשוב שהיא תצטרך להתגרש מהבעל אחרי עשרים וחמש שנות נישואין. ובכל זאת היא הייתה היוזמת של הגירושין.
יום אחד היא פתאום הבינה שהיא בכלל לא מכירה אותו. אחרי כל השנים האלה אפשר היה לדעת כל פרט קטן על בןזוג אחד. אבל זה לא קרה. דוד התגלה כאדם קר ורע.
באותו היום, כאשר נטלי מצאה ברחוב גור קטן, רזה כל כך שניתן היה למנות את כל העצמות שלו, היא חזרה הביתה עם חיית המחמד. דוד פרץ בכעס.
רותם, אין לך מה לעשות יותר? צעק הוא בקול רם לכל הדירה. למה הבאת את העוני הזה הביתה?
דוד, מה אתה אומר… נדהמה נטלי. תסתכל עליו, הוא כמו שלד. רק עור ועצמות. איך אפשר לעבור לידו?
כולם עוברים, ואת עדיין לא הצלחת? את חושבת שאת נזירה? את הכי רצינית מבינינו, אולי?
היום ההוא נטלי בכתה הרבה. היא הרגישה שהגור המיוסר עומד על רגליו הקטנות במאבק, והיא ראתה את דוד מראה צד אפל לגמרי.
היא תמיד ניסתה להתעלם מחסרונותיו, כי במחשבה שלה אנשים מושלמים אינם קיימים. אבל דוד עבר קו שאסור היה לחצות.
איך זה ייתכן? נזעקה נטלי. למה כל כך קשה להיות פשוט אדם? איך אפשר פשוט לעבור ליד גור כזה ולא לנסות לעזור לו?
הוויכוח לא נשאר רק במילים. דוד הראה בכל מבטו שהגור הוא “עוני” שמטריד אותו.
מתי אתה מתכוון להיפטר ממנו? כמה זמן נוכל לסבול מכלב הזה בבית?
הוא כינה את הגור “חיית משק” רק בגלל שהייתה לו עור רזה והקול שלו רועד, למרות שהחדר היה חם.
במקום לעזור לנטלי להרים את הגור על רגליו ולמצוא לו בית חם, הוא נעלם לחניון והתרווח עם חבריו, שגם הם נזכו במקומות פנויים אחרי שנברחו מנישואיהם.
דוד חזר הביתה מאוחר, ריחן בחומרי ניקוי, והמשיך לשטוח על נטלי ועל “העוני” שהיא הביאה.
ברור שלא אוהב חיות, זה מובן, חשבה נטלי בפינת הסלון. אבל האם אתה באמת מתעלם ממני? את לא מרגישה כמה זה קשה לי?
החיים של נטלי הפכו למאתגרים. היא נאלצה לעיתים קרובות לבקש חופש מהעבודה כדי לקחת את הגור לווטרינר או לצאת לטיול. היא גם פחדה להשאיר אותו לבד עם דוד, שהפך להיות שיכור בבקבוק.
יום אחד, בעבודה, היא חשה כאב חודר בלב, כאילו יד בלתי נראית לוחצת עליו. היא ביקשה שוב חופש, ואז חזרה לבית מוקדם מהרגיל ותפסה את דוד במקום הפשע.
הוא היה בעיצומה של הובלת בים, ככל הנראה ניסה להפטר ממנו לשחום. נטלי לא יכלה לסלוח לו ולכן הגישה לו גט.
בגלל כלב? קרא דוד בעודו מנפץ את ידיו. אתה משוגע!
נטלי התעלמה ממילותיו. היא לא ראתה עצמה כזקנה, ולא הייתה משוגעת; היא פשוט הבינה שלא יכולה עוד לחיות איתו.
בנו הבוגר, אשר באותו זמן גר עם בת זוגו בחיפה, קיבל צד של דוד.
אמא, את בטוחה שאת נורמטיבית? איך אפשר להרוס משפחה בגלל כלב?
אין לנו יותר משפחה, בני נאנחה נטלי. אני מתגרשת לא בגלל הכלב, אלא כי אביך איבד את האנושיות שלו.
אפשר לא לאהוב חיות, אפשר לא לשים לב אליהן, אבל לגרום להן סבל זה לא דבר של אדם נורמטיבי, אפילו לא של גבר!
הסבריה של נטלי לא שכנעו את בנה, ולכן הוא נשאר מרוחק, מצטט שהאבא איבד את הפן האנושי שלו כשהוציא אותה מהבית.
הדירה הייתה של נטלי לפני הנישואין, ולכן דוד לא יכל לתבוע חצי מהנכס. מן ההורים נותר לו בית בכפר, אך הוא כמעט ולא מגיע לשם, כך שהבית עומד במצב של חוסר וודאות נטלי לא אכפתה מזה.
דוד בחר בדרך שלו, ללא אילוצים מבחוץ. הוא לא רצה להרגיש כמו “חיה חסרת רחמים”. חשש מה שהיה קורה לגור אם היא לא הייתה שם בזמן.
בסופו של דבר, נטלי נשארה עם בים והצליחה להציל אותו, להחזירו לחיים רגילים ולעודד אותו לאמון באנשים.
בהתחלה היא רצתה להעביר אותו לבעלים חדשים, אך לבסוף השאירה אותו איתה.
אם בחרתי בך, עליי לשאת באחריות, היא אמרה לבים.
ניב! נבח בקול שמח. הוא לא רצה להיפרד ממנה.
לאחר זמן מה, כשהבים גדל, נטלי החלה לבקר את מקלט החיות המקומי בחולון במועדים הפנויים שלה, כדי לעזור לבעלי החיים שהאנשים הפטרו.
אנחנו חווים קושי כלכלי, אמרה מנהלת המקלט, רותם. לא מצליחים לשלם משכורות.
אם נצטרך לחסוך, זה יהיו אגורות, הוסיפה רותם.
אל דאגה, השיבה נטלי. איני כאן בשביל הכסף, אלא בשביל הרעיון.
היא הביאה את בים כמה פעמים בשבוע למקלט, שם פגשה כלב נוסף. הוא היה כלב מבוגר, שנקראו “ברק”. עובדי המקלט קראו לו כך משום שהוא היה נוטה להתנהג בחריפות כשניסו להרים אותו לטיול.
נטלי כבר הכירה את ברק והייתה מנקה את הכלוב שלו, אך הפעם היא הסתכלה עליו יותר בעין חומלת. היא ראתה בעיניים שלו עצב עמוק, חוסר אמון באנשים בדיוק כמו בים.
היא ישבה לצידו, ליטפה אותו ואחזה בו בחיבוק. היא חשה צורך לתמוך בו, להאיר פנס קטן של שמחה בעיניו.
היא החלה לבלות איתו יותר זמן, ולבסוף למדה על סיפורו מהעובדת.
מצאנו אותו לפני שלוש שנים. הוא הלך ברחובות תל אביב ובחיפוש אחרי בעליו. אנשים סיפרו שהבעל קיבע אותו לעמוד תחת פנס והלך. הוא חיכה לשוב, אך לא חזר.
אחרי שהשחררו, הוא המשיך לשוטט בחיפוש אחר בעלו שאיבד אותו.
אף אחד לא רצה לאמץ אותו, ולכן הוא נלקח למקלט רק כשנתקבלה קופסה פנויה. הוא לא היה גדול, רגוע ולא חולה.
מצאנו בעל שמח שמאוד נלהב, אך הוא רצה “כלב רגיל”, ולא “זה”.
עבר שלוש שנים ועד שהקבלו אותו בחזרה, אך אף אחד לא רצה. עם כלבים מבוגרים זה קורה לעיתים קרובות.
נטלי החליטה לדאוג לברק ולחפש לו בית. היא פרסמה תמונות שלו ברשתות החברתיות.
האם יש לכם תמונה של ביגל? אחת הפונים שאלה. אני מחפתי כלב מסוג זה.
זאת ביגל, אבל לא טהורה, ענתה נטלי. אף על פי שבגילו הוא עדיין מדהים.
הוא נבזה על ידי בעליו, ולכן הוא עצוב, אבל אהבה יכולה לחמם את לבו ולהחזיר לו שמחה, הוסיפה.
הנשים שלקחה את ברק הביעה תודה, והכלב עזב לביתו החדש.
בהצלחה, קיבלה נטלי בכי. שיהיה לך טוב.
ברק לא נבח ולא קפץ בזנבו הוא רק הביט בעיניים בתשובה, כי כבר הרגיש קרבה אליה.
נטלי עם בים המשיכה לבקר במקלט, ויום אחד התקשרה אליה האישה שהביאה את ברק הביתה.
אפשר להחזיר את הכלב למקלט זמנית? אנחנו נוסעים עם הילדים לים ואין לנו מי שידאג לו.
עכשיו אין מקום פנוי במקלט, היססה נטלי.
מה לעשות? אני לא יכולה לנסוע בלי הכלב, הבטחתי לילדים, נשפה האישה.
אל תדאגי, אשגיח עליו בזמן שאתם בחופשה הציעה נטלי. כמה זמן? שבועיים? יותר?
שבועיים, היא השיבה.
כשברק הוחזר למקלט, הוא היה רזה כאילו האכלו אותו פעם בשבוע.
מה קרה לו? שאלתה נטלי. לא האכלתם אותו?
האכלנו, הוא פשוט לא רצה לאכול. לא נאלצנו לכפות על כלב, הוא חיה בחופשיות, השיבה האישה.
באותו היום, כשהמשפחה יצאה לים, נטלי עם בים וברק הלכו לביקור אצל וטרינר. נודע שלברק יש בעיות בריאותיות קשות, והוא נזקק לטיפול.
נטלי התקשרה לאישה והסבירה את המצב וביקשה כסף קטן לטיפול.
אין לי כסף בינתיים! קראה האישה. לא אמרת שהכלב חולה.
הוא לא היה חולה כשקיבלת אותו, נגדה נטלי.
אם כך, אתה אומר שאני גרמתי למצב הזה? שאלה האישה. קח את הכלב חזרה, אינני צריכה אותו יותר.
נטלי לא ציפתה למהלך כזה. היא חשבה רק שתשגיח על ברק לזמן קצר.
עכשיו היא עומדת בפני אתגר: לשמור על שני כלבים, לממן את הטיפולים ולהתמודד עם פנסיה שמגיעה בקרוב.
כאשר היא מביטה בעיניהם של בים וברק, היא מבינה שאין דרך להעבירם למישהו אחר.
כמה פעמים הם נזרקו? כמה סבל יוכל סובל עוד?
ברק התחיל לשנות את מבטו, והאור הקטן בעיניו נדלק שוב.
נטלי לבסוף ראתה ניצוץ שמחה מתגנב בתוכו, למרות שהראייה שלו הידלדלה וכאבי המפרקים שלו מתגברים.
זה סימן שהכל נעשה נכון. בתחילה היה קשה, אבל לאט היא נעטפת באושר.
למרות הגירושין ובאופן שבו בנה הפנה ממנה, הוא בא לבקר מדי פעם, לחפש שיחה על אביו ולבקש לחזור הביתה.
בביקורו הוא ראה שני כלבים בבית.
אמא, אבא היה צודק כשאמר שהמוח שלך לא במקומו! עכשיו אני רואה שאת משוגעת. לא הלכת לטיפול?
נטלי קיבלה את המבט המוזרה של בנה.
מה אתה אומר? אמרה היא בקושי. רק כלב אחד לא היה מספיק, אז החלטת להביא עוד “חתול” לבית?
כן, החלטתי, כי מי אחר לא יעזור להם! אפילו אביך לא היה משאיר כלב בבית, גם אם הייתי ללא כלב.
טוב, אז תחיה לבד!
הבן נפתח בפתאום ויצא, ונטלי לחשה אחריו:
אינני לבד, בני. חבריי הנאמנים כאן, ולא יעזבו אותי.
מנהלת המקלט, רותם, אמרה:
אם תרצה, נוכל להחזיר לך את ברק למקלט, נמצא לו בית אחר.
תודה, אבל אני מתכוונת לשמור עליו, כדי שמישהו אחר לא יעזוב אותו שוב.
כך הייתה סיפורו של בן אדם שהאהבה לבעלי החיים היא שמצילה את המולדת. אולי חלקים יחשבו שהמשפחה נהרסה, אבל זה רק נקודת מבט.
מה דעתכם על מעשי האב והבן? כתבו תגובות, לחצו לייקים.
