איאפשר שלא לאהוב את הילדים, חשבה שׂלוה, והלכה ברגל בכביש הכסוף של שלג כבד בתלאביב. במציאות היא לא הרגישה אהבה, אלא רק עייפות, כעס וחוסראונים מתמשך.
פעם אחת, כשבעלה דוד עדיין היה בחיים והייתה בהריון חמשי, שכנה בקומה השישית, בטוחה ששׂלוה כבר סגרה את הדלת ולא שומעת אותה, אמרה לבעלה:
רק בשביל קצבאות נולדים הילדים, והם נזרקים כל הזמן!
שׂלוה בכתה עד שהקול שלה הפך לכאוס, כי זה היה מאוד מעצבן. כן, היא הצליחה לעבוד למרות שיש לה ארבעה ילדים, והם אף פעם לא נותרו לבד: באו אמא של דוד כשהייתה יכולה, אחרי זה שכירתה מטפלת. היא אהבה את עבודתה ולא רצתה לעזוב רק בגלל שהילדים קטנים. ואז הם יגדלו, ואז מה? מה תהיה שׂלוה אז?
זה היה נכון, כי אחרי שהדוד הלך, המשכורת של שׂלוה גם אם בקושי חצתה את כל הצרכים של המשפחה, והחסכה את הפנסיה בחשבונות חיסכון כדי שהילדים יוכלו להשתמש בכסף כשיבואו להתחיל בחיים הבוגרים. אבל להיות אלמנה עם חמישה ילדים היה אפילו עבורה מורכב מידי.
כל הלילה שלג נמשך, והשבילים שהיו צרים הפכו לבלתי נראים. במקום לחנות את הרכב במקום אחר, נאלצה היא למשוך את אורן ולינה הילדים הקטנים עד לגינה ובחזרה, משימה שלא הייתה קלה. היא הביטה ברצפה כדי לא לשקוע בנעליים הגבוהות עם שלג קצוץ, ולכן לא שמעה את הגבר שהלך אליה מבחינתו. שניהם התנגשים; הוא נשאר עומד, והיא נפלה לתוך השלג. הוא שלף את ידה לעזרה, וגרם לכדור לבן אדום בצורת לב לעוף.
יום האהבה המטופש! לחשבה שׂלוה לעצמה.
אתמול, עד חצות, היא סייעה לבת האמצעית תמר להחליק נעליים של חורף ולכתוב דו״ח על החג לבנה של יוסף, ובמקביל הרגיעה את בתה הבכורה רוני, שסבלה מהפרעה קיצונית בגלל ניב נרחב על מצחפה, בטוחה שהמחר יגיע הילד שהיא חיבבה ותתן לו ואלנטינה. בזמן שהיא עסקה בזה, הילדים הקטנים גנבו טושים אקריליים וציירו על השולחן הלבן, הרצפת הלינוליום ואף על גופם. המחנכת בבוקר קראה להם “פפאצים” והציעה לקנות מסיר לקולרים עם אצטון.
סליחה, לא שמתי לב אליכם, התנצל הגבר.
בשׂלוה נלחמו שני רגשות: הכעס על כך שלא הבחין בה, וההרגשה המוזרה של חוסראמון כי הכדור הלב אדום היה כנראה מיועד לאהובה. הרגש השני ניצח.
בטח, אשימה על כך, היה לי חבל על הכדור, היא אמרה.
הגבר הביט לשמיים.
שום דבר, גם הציפורים יחגגו, השיב.
אשתך בטח תתאכזב, הוסיף הוא.
זה בשביל הילדה, הוא חייך. אלך ואביא עוד אחד.
פתאום נזלו דמעות משקפיה של שׂלוה. הגבר נבהל ולא ידע מה לעשות.
סליחה, נאנחה היא. לא רציתי, זה היה בטעות.
הכל בסדר קרה משהו? שאל.
שׂלוה לא אהבה להתלונן על חייה, כמעט ולא סיפרה על כך שהיא אלמנה עם חמישה ילדים, אבל הגבר היה זר לגמרי והיא הייתה מתישה.
הוא הקשיב לה ואז אמר:
צריך שנפגש עם אשתי. היא נחרצת לגבי הילד השלישי וכולי, ואני אומר לה: בואי ננוח קצת, כי רק מהשחר הרגענו. זה לא אומר שיש הרבה ילדים זה רע, הוא עצר פתאום. זה טוב, אני גם רוצה שלישי, אבל אחי, סליחה, אני משוגע בתור מנחם.
אין בעיה, נגשה שׂלוה ידיה. לפעמים אני מסתכלת עליהם וחושבת: חייבת לאהוב אותם בחום. במציאות אני רועדת ונקנאה. איפה האהבה?
יש לך אותה, אמר בגאווה הגבר. היא פשוט נחשפת בשלג, כמו השביל הזה. וזוכרת מה צומח כאן בקיץ?
מה?
חמנייה.
שׂלוה הבינה למה הוא מתכוון, אבל תחושת הריקנות לא עזבה אותה.
הוא חיכה אותה עד למכונית ואיחל לה יום נאה. היא שנעה למושב, תקנה איפור וקראה לעבודה. הלב היה כבד, מזכרות של ימים שבהם מצאה תחת המראה ואלנטינה או פרחים על מושב האחורי. ארבע שנים עברו מאז שהדוד הלך, והחגים תמיד עוררו תחושת געגוע. היום היה גם פגישה שבה המנהל המחריש, רון לוין, היה עומד לדבר חצי שעה על תוצאותיו.
במשרד היה אווירה נעימה: לא היה סידור חגיגי, אבל שׂלוה ראתה פרחים פה ושם, נשים לחשו והצחקו, הגברים נראו לחוצים כך זה תמיד כשצריך לנחש מה רצונות האישה. כשנכנסה לחדר, היא חשבה שהיא נכנסה בטעות, אפילו חזרה צעד אחורה: על השולחן היה זר של ורדים אדומים. החדר היה שלה, והיא התקרבה בזהירות אל הפרחים, כמו לחיה אקזוטית, לא יודעת אם מצפה לקוצים או למיאו.
בצד הפרחים היה כרטיס. היא לקחה אותו ברגישות.
לעולם לא הייתי מעז להחליט, אבל מתי אם לא היום? בעיניים שלך רואה אני את היקום, החיוך שלך קובע את מצבי הרוח. נצא לארוחת ערב? ל.
שׂלוה נזכרה במי מהעובדים שיכולים להתחיל באות ל״ שכתב זאת אולי ליאור, אולי ליאון. היא המשיכה לתהות אם זה מקריות. על הכרטיס היה צוין שם המסעדה ושעה 19:00. ליאון, ליאור, או אולי לבני? הם כולם עובדים איתה, אך אף אחד לא הראה עניין רציני. אם היה זה ליאור, אולי הוא היה אהובתה לפני ההריון החמישי, כשהמשרד היה רק תחילתה, היא רצתה רומנטיקה ורגש. ליאור היה ידידותי וסקרן, כמה פעמים הם אכלו יחד בצהריים. היא חשה פעם צפרדים בבטן, אך אחרי שניסתה בדיקת הריון, הבינה שמדובר בתלונה של האיברים הפוריים, שלא רצו עוד משימות. היא תמיד הרה מדי פעם באופן בלתי צפוי, הפוריות שלה הייתה מדהימה. אחרי שהיא הרה, שכחה את ההתרגשות, ואז דוד חלה, וליאור נעלם מהזיכרון.
כל היום היא תהה אם ללכת לדייט או לא. היא חיפשה את ליאור, לבני וליאן, אבל כולם התנהגו כרגיל. אולי זו הייתה בדיחה? מי יוכל לדאוג לילדים? אמא כבר לא יוצאת מהבית משישה שנים, אין כסף למטפלת, והבת הגדולה בטח תברח לדייט. אז היא לא תלך לשום מקום.
אורן ולינור (לינה) הביאו לה לב בחרט, והיום בגן הילדים לומדים לחתוך ואלנטינה. שׂלוה ארזה אותם במעילים והחזיקה אותם ברכבה דרך השלג, נזכרת באותו גבר שהחזיק לב אדום. גם היא חשה כך, ועיניה התייבשו.
הילדים רעשו ברכב, תווכו איזה סרט להדליק, וביקשו לעצור בחנות לקינדרים, כי היום חג. מותשת מצרותיהם, היא נכנעה, קנתה שלושה קינדרים לבנות וחתיכות קצב, כי לא הייתה לה כוח לבשל.
הבית חיכה לה הפתעה: ריח של צלחת תפוחי אדמה מטוגנים וקמח דובדבן. רוני הודיעה שהילד שמזמין אותה לדייט קיבל את החברה שלה, ולכן אין לה עדיין בחורה או בחור, וזה אפילו טוב, כי הפפרייה על מצחעה רק גדלה. לכבוד זה היא החליטה לבשל ארוחת ערב. הילדים האמצעיים ניקהו את החדרים והסירו את הטושים מהשולחן הלבן. שׂלוה נרגשה, חיבקה את הילדים והבינה שהיא באמת אוהבת אותם כאן ועכשיו, ובכלל. היא מצאה בארון שמלה שחורה קטנה שלא לבשה כבר מאות שנים ופחדה שלא תתאים, לקחה מהבת הגדולה בושם, מהבינונית ליפסטיק.
אמא יוצאת לדייט! קראה רוני בשמחה.
אורן בכה, היא נאלצה להרגיעו ולהבטיח שהיא תחזור מהר.
במסעדה, שׂלוה הגיעה מרוגשת: מי יודע מה מחכה לה? מצחיק שכזה לצאת לדייט עם זרים. אבל לא זרים, מישהו שהיא מכירה, רק שלא יודעת מי. זה מזכיר את המשחק של סנטה סודי. אם הייתה צריכה לבחור מתנה לליאור או אפילו לוויסקי, היה זה פשוט, אבל אם היה צריך לקנות מתנה למנהל המשאבים רון, אולי רק אופניים הוא מזכיר את דוור פצ’קין.
כשהגיעה למקום, היא תוהה איך להסביר על מי הוזמן השולחן, רצתה להסובב ולברוח, ואז ראתה אותו: רון לוין, המנהל עצמו, עומד במרכז, מתמתח, מביט בדלת. כשהוא ראה את שׂלוה, הוא קיבל צבע, אך העיניים לא עזבו. היא היבהלה, נרתעה, כעסה. הוא? יקום בעיניים? איזה משחק זה? אבל לא היה זמן לחזור.
פחדתי שלא תבואי, אמר.
בדרך כלל הם מדברים בגוף שלישי, אך שׂלוה הבינה שהיום המוזר הזה יכול לגרום לכל דבר. היא נשמה עמוק והצטרפה למלצרת שהראתה להם שולחן ליד החלון. מגבות לבנות של לבבות תלויים מהתקרה, והיא חשבה שהבת שלה צריכה ללכת לדייט, לא היא. היה צריך לחשוב איך לברוח, אולי לבקש מהבת להתקשר ולומר שהבית בוער.
הדיבור לא זרם. רון היה מודאג, שקט או מדבר, מביט בשׂלוה במבט מצחיק שמזיע חרטה. היא רצתה לברוח, לא לאכול חצילים קראנצ׳יים ולחתוך סטייק.
יהיה משהו קורה!, היא מליטה. הקטנים יציירו קירות, האמצעיים ירחצו בחתול, חברתה של רוני תבין שהיא בוגדת ותזמין ליישוב!
הפרה נענתה אחרי החלק השלישי של הסטייק: הטלפון צלצל. שׂלוה ראתה על המסך שם של בתה הגדולה והודיעה:
צריך לקחת. הילדים.
היא סיפורתה לרון את המצב המשפחתי, מקווה שהוא יבטל את הדייט, אבל הוא, בהתלהבות, אמר שהוא היה הילד היחיד במשפחה ותמיד חלם על משפחה גדולה.
רוני בכתה בטלפון:
אמא, אש! יוסף ניסה לטגן מקלות גבינה, השמן התנשף ו
שׂלוה רעדה. היא הרגישה איך כל הדם זורם ללב, כאילו הוא עומד להתפוצץ.
מה קרה? שאל רון בפחד.
אש נשפה היא.
הוא פעל באופן מפתיע רגוע: יד אחת שלף כרטיס והזמין מלצרת, יד שנייה התקשרה לבקעת האש, שאל את הכתובת ובמקביל ניהל את הילדים לבשו נעליים, רוצו החוצה, דפקו לשכנרים ולא ניסו להציל חפצים.
המשטרה באה תוך רבע שעה, מכונית האש עמדה בכניסה, השכנים התיישבו סביב הילדים הבוכים, העשן נמשך מהחלון. לא אשכול יותר לחשוב שאיני אוהבת אותם, נשבעה שׂלוה. אהיה האמא הטובה ביותר! היא חיבקה את הילדים, מתפלאת מהמכנסיים והכובעים של זרים על הכתפיים שלהם. העולם מלא באנשים טובים, היא תמיד ידעה זאת.
במזל, האש נועדה במהירות, פגוע רק המטבח, בחלקים אחרים נשאר ריח של עשן. אפילו החתול של רוני הושב הביתה.
אין לישון כאן, סיכם רון. וגם צריך שיפוצים. אולי נלך אליי?
מה זה אומר? נבהלה שׂלוה.
רון הסתכל עליה ישר ואמר:
כמו שתרצי. אפשר רק לבקר, או להישאר קבוע.
הילדים הסתכלו עליו בסקרנות; עד אז הם לא שמעו עליו. אוורן צעק, יוסף נענע, לינה שאלה אם יש לו סרטי מצויר.
יש, הבטיח רון. וגם חתולכך, כששׂלוה חייכה והאוויר הקר של החורף נגע בפניה, היא ידעה שהיום, למרות כל הפתעותיו, היה רק עוד פרק במרוץ האהבה הלאמתוק של חייה.
