בית אבות ממלכתי וקר היה הבית שלי, וגמלה קטנה הספיקה בקושי לכלכל אותי, עד שאותו היום שינה את חיי לנצח – כשפגשתי את אברהם תחת עץ הזית הישן בחצר. אלמן עשיר בן שמונים ושתיים, הוא היה מעולם אחר לגמרי, אבל שעות אחר הצהריים השקטות שלנו בשחמט, כשהיינו חולקים את הצער של שנים עברו, קשרו בינינו קשר שאין לו מילים.
אברהם סיפר לי שילדיו רק חיכו שימות, במיוחד בנו גדעון – אדם קר ומחושב – ואילו בתו, שירה, נטתה לעמוד מהצד ולהתבונן. כשמצבו הבריאותי התדרדר, גדעון הגיע עם צוות עורכי דין וניסה להכריז על אביו כחסר כשירות, כדי להשתלט על רכושו ולהעביר אותו מהבית. כדי להגן על ימיו האחרונים ולהבטיח שההחלטות הרפואיות לא יפלו לידיו של בנו, ביקש ממני אברהם שאנשא לו – מתוך חברות עמוקה ואהבה, הסכמתי.
במשך שנתיים של נישואים שלווים חיינו כבעל ואישה, עד שיום אחד עצם את עיניו בשקט לעד. מיד לאחר הלוויה, עורך דינו של אברהם מסר לי מעטפה, והזהיר שתוכנה ישנה את האופן שבו אני רואה את שנותינו המשותפות. המומה גיליתי שלאברהם לא היו רק חסכונות אישיים – למעשה כל בית האבות היה בבעלותו, הוא הפקיד אותו בקרן נאמנות, ושם אותי כיורשת היחידה.
שירה הופיעה אלי והודתה שעזרה בסתר לאביה אחרי שגילתה את מזימתו האכזרית של גדעון. הוא תכנן להרוס את האגף הממלכתי, לזרוק את הדיירים העניים לרחוב, ולבנות במקום דירות יוקרה. בכך שהעביר את המוסד אלי, הגן אברהם לעד על הבית ועל דייריו מפני תאוות הבצע של בנו.
עם המסמכים בידי, בתמיכת עורך הדין ושירה המתחרטת, עמדתי מול גדעון שפרץ לפנטהאוז ודרש שאפנה את הנכס. כשהצגתי לו את המסמכים המשפטיים המוכיחים שכל המוסד שייך עכשיו לי, כעסו הפך לתדהמה כשהוא הבין שכל תוכניותיו קרסו לחלוטין. ללא כל תביעה משפטית שנותרה לו, ואחותו פנתה נגדו, נאלץ גדעון לעזוב בידיים ריקות. עכשיו, כשאני צופה בפועלים משפצים והופכים את האגף הממלכתי המוזנח למואר ונעים, אני יודעת שחלומו של אברהם מוגן, והדיירים הפגיעים זוכים סוף סוף להגנה אמיתית.
