באחד ממחלקות הדיור המוגן הציבורי והקר בירושלים חייתי, מתקיימת מקצבת זקנה דלה, עד שיום אחד חיי השתנו לגמרי כשפגשתי את אברהם מתחת לאלון הישן בחצר. הוא היה אלמן עשיר, בן שמונים ושתיים, ולמרות שבאנו מעולמות שונים לגמרי, קשרו אותנו יחד שעות אחר הצהריים השקטות שבהן שיחקנו שחמט ושיתפנו זה את זה בכאבי העבר שלנו.
אברהם גילה לי שילדיו רק מחכים שימות, במיוחד בנו, גדעון, שהיה איש קר ומחושב, ואילו בתו, אפרת, העדיפה לצפות מהצד בחוסר מעש. כשמצבו הבריאותי של אברהם החל להדרדר, גדעון הגיע עם צוות עורכי דין וניסה להכריז על אביו כחסר כשירות, כדי להשתלט על רכושו ולהעבירו מהבית. כדי להגן על ימיו האחרונים, ושלא ייפולו ההחלטות הרפואיות לידיו של גדעון, אברהם ביקש ממני להינשא לו, כך שאוכל לשמש כנציגו הרפואי מבחינה חוקית – בקשה שקיבלתי מתוך חברות עמוקה ואהבה.
בשנתיים של נישואינו השלווים, חיינו אברהם ואני בשלום כבעל ואישה, עד שיום אחד עצם את עיניו בשקט לנצח. זמן קצר לאחר הלווייתו, עורך דינו של אברהם מסר לי מעטפה, והזהיר שתוכנה ישנה את האופן שבו אני רואה את שנותינו המשותפות. בהלם גיליתי שלאברהם לא היו רק כמה חסכונות אישיים – למעשה, כל בית האבות היה שייך לו, והוא הפקיד אותו בקרן נאמנות, כשמינה אותי כיורשת היחידה.
אפרת הופיעה אצלי והודתה שעזרה לאביה בסתר לאחר שגילתה את תוכניתו האכזרית של גדעון. האיש רצה להרוס את המחלקה הציבורית, לזרוק את הדיירים העניים לרחוב, ולבנות במקום דירות יוקרה. בכך שהעביר אלי את המוסד, אברהם הגן לעד על הבית ועל דייריו מפני תאוות הבצע של בנו.
עם מסמכי הבעלות בידי, ובתמיכתו של עורך הדין ואפרת המתחרטת, עמדתי מול גדעון כשפרץ לדירת הפנטהאוז ודרש שאוציא את חפציי. כשהעברתי לו את המסמכים המשפטיים שהוכיחו שכל המוסד נמצא כעת בבעלותי, זעמו התחלף בתדהמה כשהבין שכל תוכניותיו קרסו לחלוטין. מאחר שלא נותרה לו כל תביעה חוקית, ואחותו פנתה נגדו, נאלץ גדעון לעזוב בידיים ריקות. ובעודי צופה בפועלים משפצים והופכים את המחלקה הציבורית המוזנחת למקום חמים יותר, אני יודעת שחלומו של אברהם בטוח, והדיירים הפגיעים זוכים סוף סוף להגנה אמיתית.
