בעלי יוסי כבר חמש שנים ברצף יוצא לעבוד בחו”ל. פעם היה קבלן משאיות בברלין, פעמיים אחרות היה קבלן תיקונים בוורשה. הוא הלך לשם רק בשביל הכסף רצינו לשמור על שני הילדים שלנו ולתת להם עתיד טוב יותר. היינו בטוחים שבישראל לא נוכל להתקדם כמו שהוא מתכנן.
והיום, יוסי הצליח. כל חודש היה שולח לנו חבילות עם מצרכים קונסервות, קמח, שמן, ממתקים. וגם העביר לי סכום לכרטיס הבנק, כדי שאוכל לחסוך בריבית. עם הזמן הצטבר סכום מכובד, ובסופו של דבר קנינו לבן הגדול דירת שני חדרים במרכז ירושלים.
נראה שהכל מתנהל כשורה, עד שמספר חודשים עברו והרגשתי שינוי בלתי צפוי בגופי. חשבתי שמדובר במעברי גיל, אבל זה לא היה. העליתי משקל, רציתי לישון כל היום, אכלתי הרבה והמצב הרוחי שלי השתנה קיצוניים. חיפוש באינטרנט הוביל למסקנה שאני אולי בהריון איך זה אפשרי בגיל 45? החלטתי לעשות בדיקה, והקוֹטָה הראתה שני קווים אדומים ברורים.
לא רציתי לגלות זאת לשנים, לשתי בתי הנישואין. למה? האם הם יצחקו עליי? האם יגידו שהזדקנו עד לשכחת ההיגיון? החלטתי לשמור על ההריון בסוד, במיוחד כי החורף נחל. לבשתי מעיל עבה, ואין מי שראה את הבטן מתבצעת מתחתיו.
אבל לא רציתי להרים תינוק נוסף על הכתפיים. יוסי, שכבר חזר לעבוד בחו”ל, היה העיקר. כבר לא הייתי צעירה כבר יש לי בני ובניונים שהייתי רוצה לבלות איתם, ולא לשקוע בחיתולים ובקיטונים. בנוסף, אין לנו את המשאבים הכלכליים לגדל שלישית. יוסי היה צריך לחזור לתקופת עבודה בחו”ל, ובלי שלו אני מרגישה ריקה.
הרופאים אמרו שהזמן כבר מאוחר, והניתוח מסוכן מאוד אולי אף יפגע בי. לכן ניסיתי להרגיע את עצמי, לחשוב שהכל יתייצב. אולי יוסי ישמח לשמוע על תינוק נוסף? החלטתי להתקשר אליו בSkype ולספר לו את החדשות, אבל בלי להדליק מצלמה, רק קול.
הלו? יוסי
זה לא יוסי, זאת רחל.
רחל? מי את?
אסירי, את מי? אני אשת יוסי. אתה מחפש משהו? הוא בעבודה, יתעכב.
שברתי את השיחה והחלו לדמוע. הרגשתי שהחיים יכולים להפתיע במקרים קשים בעל יכול להיות מאוהב במישהו אחר, אולי אפילו במקום אחר. רציתי להגיש בקשה לגירושין, לזרוק כל דבר של יוסי וללכת.
אבל עדיין הייתה תקווה שלב אל הלב אולי יוסי יחזור הביתה כשיגלה על הילד. הוא אמור לחזור בפברואר, אחרי שהמועדונים של שני הילדים קיבלו חופשה. אפילו בחלום ראיתי אותנו שלושתם בפארק, כשהוא מחזיק ביד אחת את בתנו הקטנה, ואני באחרת.
ב14 בפברואר, ביום האהבה, יוסי חזר. הכנתי ארוחת ערב רומנטית: נרות, מוזיקה רכה, אווירה שקטה.
יוסי, יש לי הפתעה אני בהריון, ובונה בת.
אתה טורף! צעק יוסי.
הוא התחמם, הפיל צלחות על הרצפה והכה בקפוזים על השולחן:
אז בזמן שאתה מתעסק בכבישים, קראת אהבות של אחרים? עכשיו בא לי לתלות לי על הצוואר?
יוסי, תן לי להסביר
תן לי ללכת, אני לא רוצה לראות אותך! הוא דחף אותי עד שנפלטתי על קצה השולחן הקשה.
הוא לקח את התיק שלו ויצא בקול רם, פותח את הדלת בחוזקה. ראשי הסתחרר, ראיתי טיפות דם על הרצפה. הבטן הייתה כואבת ברמה בלתי נסבלת, חיפשתי בטירוף טלפון והתקשרתי למד”א. חיכיתי ברגע שהצוות יגיע, בטוחה שהילדה תצא מיד.
הצוות הגיע, וכשמתחת לשולחן היה לי בת על היד ילדה שינה ברוגע ולא בכוייה.
אז מה, אמא, תרצי להצטרף אלינו?
לא. קחו אותה, היא לא שלי.
איך זה?
קחו אותה! היא הרסה לי את המשפחה! אולי מישהו אחר יאהב אותה, אבל לא אני. קחו אותה, שלא אראה אותה!
בלי היסוס, מסרתי אותה לרופא. בדיקות הבית לא גילו פצעים, הלידה הייתה שלמה. אחרי שהמד”א חזר, ניקה את הבית, לקח לי מקלחת ולילה של שינה.
הילדים שלי אינם יודעים שהשארתי את הילדה בבית חולים. מדי יום הולכת לכנסייה ומתפללת שהבת תגדל בריאה ותמצא משפחה אוהבת, כי אני מבינה שלא אצליח לגדל אותה בעצמי. אני רוצה רק שיוסי יחזור הביתה, אבל הוא נשאר בחו”ל, מדבר רק עם הבנים.
אולי יחשבו שאני אשה משוגעת, אבל אני בוחרת בבעלי, לא בתינוק. אלוהים הוא השופט.
החיים לימדו אותי שלפעמים צריך להקשיב לליבנו ולא למה שהחברה מצפה להכיר בערך העצמי ובאמת המשפחה לפני שמכניסים שינוי קיצוני שעלול לשבור את כולנו.
