השלג ירד כמשקול כבד משמיים, כיסה את הפארק במרקם לבן ועבה. העצים עמדו דוממים, והנדנדות של ערסל הפארק נשמעו רק ברחש הרוח הקוראת, אך אין אף ילד שמגרש. האוויר היה ריק ונטוש. מתוך ההמראה הלבנה, הופיע נער קטן, לא יותר משבע שנותו. הוא לבש ג’קט דק, קורים, ונעליו רטובות ומלאות חורים. הרוח העזה לא הרעידה אותו; בזרועותיו חיבק שלושה תינוקות זעירים, עטופים במגבות ישנות ושחוקות.
פניו של הנער היו אדומות מהקור הקשה, וזרועותיו כאילו נשרו מכאב המאמץ של נשיאת הילדים. צעדיו היו איטיים ובטלים, אך הוא לא נעצר. הוא חיבק את התינוקות חזק אל חזהו, מנסה לשמר בהם חום הגוף הקטן שנשאר. ברוכים הבאים לתוכנית הקפאה עם דני, וברכת היום מיונתן הצופה מאילת. תודה על שהצטרפתם לקהילה המופלאה הזו. אם תרצו לקבל ברכה, לחצו על לייק, הירשמו לערוץ וספרו לנו מאיפה אתם צופים בתגובות. התלתים היו זעירים ביותר.
פני הילדים היו חיוורות, שפתותיהם הפכו לכחולות. אחד מהם שיחק ביגון דק. הנער הטה את ראשו ולחש: הכל בסדר. אני כאן. לא אתן לכם ליפול. העולם סביבו נע במהירות.
מכוניות רוצות בריקוד מהיר, אנשים ממהרים הביתה, אך אף אחד לא ראה אותו, ואף אחד לא שם לב לנער ולשלוש החיים שהוא נלחם להציל. השלג נעשה יותר צפוף, הקור החריף. רגליו של הנער רעדו עם כל צעד, אך הוא המשיך ללכת. הוא היה עייף, עייף מאוד, אך לא יכל לעצור. הוא הבטיח לעצמו.
אפילו אם אינפין אחרים לא ידאגו, הוא ישמור עליהם. גופו הקטן היה חלש; ברכיו נפללו. לאט, הוא נפל בתהום הלבנה, עם שלושת התינוקות מסובכים בחוזק בזרועותיו. הוא סגר את עיניו, והעולם נמס לתקווה לבנה של שתיקה.
שם, בפארק הקפוא, תחת שלג נופל, ארבע נשמות קטנות חיכו שמישהו יתפנה לראותם. הנער פתח עיניים באיטיות; הקור נשך בעורו, פתיתי שלג נחתו על ריסיו, והוא לא ניסה להסירם. מחשבתו הייתה ממוקדת רק בשלושת התינוקות שבזרועותיו.
הוא קם במאמץ, רגליו הרעידו חזק. ידיו, קפוצות ומתות, נלחמו לשמור על שלושת התינוקות בחוזק. הוא לא ויתר. צעד אחרי צעד, הוא המשיך, למרות שהרגליים שלו כאילו היו עומדות לשבור. הקרקע הייתה קפואה וקשה; אם יפול, הילדים עלולים להיפגע. הוא לא רצה שזה יקרה. הוא דחף את עצמו לשמור על הגוף הקטן מרגע של קרח. הרוח קרעה את בגדיו הדק.
כל צעד היה כבד מכזה שלפניו; רגליו היו רטובות, ידיו קופצות. לבו פעמן בכאב בחזהו. הוא כינה את ראשו למטה ולחוש לשבתם: החזיקו, בבקשה, החזיקו. הילדים השמיעו קולות קטנים וחלשים, אך הם היו עדיין חיים.
