דלת הבית נפתחה ונִקְרְאה עיני אל אישה צעירה ובוכה, עטופה במעיל מקומט וידיה רועדות.
בוקר טוב אני מחמתת של בנו
היא נשקה אותי במבט של חוסר תקווה. “אני מחמתת של בנך,” לחשה, “אך הוא נעלם לפני שבועיים, ואף אחד לא יודע היכן הוא.”
הקפאתי במקום. הסתכלתי עליה, מנסה לחבר בחשיי כל החלקים. מחמתת? בנכי מעולם לא הודיע לי על אירוסין. ואף על פי שמדבריו אף פעם לא נגעו באהבה, הוא אף פעם לא נעדר. בדיוק לפני שבוע ראיתי אותו הוא עזר לי לשאת קניות, שתה תה ואמר שיש לו עבודה עמוסה, כמו תמיד.
הזמנתי אותה פנימה. היא ישבה על קצה הכסא והוציאה מתיק חפץ צילום: היא ואני, יחד עם בני
על רקע אגם, הוא ו אורי חובקים ידיים בחיוך. “זה היה באוגוסט,” לחנה בקול דק, “הוא הציע לי נישואין אז”. “מאותו רגע תכננו הכל יחד: השכירות, עבודה חדשה בקנדה, ויצאנו לשבוע לפני היציאה.”
הקפדתי להסתכל עליה בחשש מתגבר. בעולמי לא היה דבר של הצעת נישואין, לא של קנדה, לא של נסיעות למרחק כזה. אורי גר לבדו בתל אביב, עובד מרחוק בחברת הייטק. תמיד היה לו סוד לשמור, אך מעולם לא נעלם. מעולם לא השאיר אותי ללא מילה.
“התקשרתי לחבר הדירה שלו,” המשיכה, “והוא אמר שאורי עזב, ארז את כל הציוד ויצא, אבל לא אמר לאן. הוא לא מחזיר שיחות, לא אליי ולא אל אף אחד. לכן באתי אליך, אולי הוא כאן? אולי קרה משהו?”
חייבתי לשאול את אורי בטלפון. השקט נענה. שלחתי הודעה מילה אחת בלבד: “איפה אתה?” לא התקבלה תשובה. והנה הרגשתי קריעה בלבי פחד שהמילה “אם” לא תזכיר יותר ממך. פחד של אם שלא מכירה את ילדה. שהדבר היה שם לפני שנים, אך בחרתי לא לראות.
החיפוש החל. בימים הבאים חייגתי לחברים שלו, לחברותיו הישנות, אפילו לחברה לשעבר משנים קודמות. כולם חזרו על אותו דבר: “אורי היה אחר בזמן האחרון”. דומם, עצבני, כאילו רדף אותו רוח רעה.
לבסוף הגיע הודעה ממספר לא ידוע: משפט אחד בלבד “אל תחפשו אותי. חייב לתקן את כל זה”. לא יותר. המשטרה לא יכלה לעשות דבר הוא מבוגר, הוא בוחר לעצמו. לא נעלם ואין מסמך. נותרתי אני, האישה, והחפץ הריק והייתה רק שאלה אחת שמילאה את הלב.
יום אחד הגיע אלי גבר זר. אמר שהוא מכיר את בנה. “אורי היה משולב במשהו שכדאי לא לדבר על זה בטלפון. הוא ברח לא מה שאנחנו, אלא ממה שעשה.”
אחרי שבוע קיבלנו מכתב יד, ארוך. אורי הודה שהוא נפל בחובות, שהקים עסק שלא ידעה המשפחה עליו, ניסה לצאת מהטב, והוסיף עוד חובות. הוא לא רצה לגרור אותנו לביצה שהוא יצר.
“אני יודע שהמעשה שלי הוא בוגדנות,” כתב, “אך אולי אם אני נעלם, אף אחד לא יסבול.”
דמעות זלגו כשקראתי את המילים, וחמתי בושה. במשך שנים לא שאלתי. שמחתי שהוא עצמאי, שלא מבקש עזרה, ובו בזמן הוא היה טובע.
אורלי הכריזה שתמתין, שתאהב ותאמין שהוא יחזור. אני לא יודעת מה אמונה. אבל מאז אותו היום כבר אין דבר ברור. אפילו כשמביטים בעיניו של ילד וחושבים שאת מכירה אותו על כל תו, לפעמים הוא הופך לזרים. ואת נשארת עם השאלה שלא נשאלת מי הוא באמת?
