שירה עמדה עם זרקיני גינה קטנות ואלגנטיות בידיה, והאצבעות שלה נפתחו בטבעיות מהפלא שקרה. הכלי העץ, עם צלצול רך, נפל על האדמה היבשה, הפצורה. היא לא הספיקה אפילו לנשום הקול שהשתמע מאחוריה היה כה פתאומי וחד. צלילו היה כמו קירצוף של עץ ישן, אך בו ניכרה בטחון כל כך איתן שהקפצה ברגע קרח על עורפה.
במגרשך לא מבעים שום צמחים, אהובה, כי רוח רפאים חודרת אליך. אינך רואה אותו? תסתכלי טוב יותר, בתי, תתבונני חייכה הזקנה הבלתי מזוהה, בחודרנות של עיניים הרקיעות משנים, אך חדות כתכלת.
שירה הפנתה את ראשתה לאט, כמעט כמתכת, והביטה בפעם הראשונה באמת במגרש שלפני ביתה החדש והרצוי. לבה נלחץ בתחושה של געגוע בלתי מוסבר. היא חזה את אותה תחינה כל יום, אך רק עכשיו הבינה כמה נורא מהתרחש. בדיוק לפני גדר העץ המרהיבה שגאה בה, שוכנת כתם אדמה מתה, שרופה עד תום.
אין כאן עשב, אין פרח, ואין רמז לחיים. בעוד שמאחורי הבית, במרשמים שטופחים ובפרחים, פורחות רוזות, חבצלים מושטים לשמש וקבוצת שזיפים ירוקות. הניגוד היה מבהיל ובלתי טבעי. היא ניסה לשקם את האדמה דשנה, קרצפה, השקייה בדמעות של ייאוש אך ללא הועיל.
באותו רגע, כאשר היא טבחה במאבקיה של הגינון, לא שמעה את הצעידה של אישה זקנה, כורסת וגרועה משנות, אך לא משב רוח.
הלבשתי שמלת ערב אלגנטית, כדי לחפור בחלק האפל של האדמה באותה תחכום פשטה הזקנה במרחק, מביטה בחליפתה של שירה: חולצת טורקיז צמודה ומכנסי ריצה מבד טכנולוגי.
שירה נגעה בשערת שערה הכתומה שיצאה מצידה, והרגישה מבוכה קלה.
זו זו תלבושת עבודה, סבתא. גינה. בד, נושמת ניסתה היא להסביר בקול חלש. וגם השכנים השכונה החדשה שלנו, כולם נעים יפה, מסודרים אף אחד לא גר כאן לפני כן, הכל מאפס
הזקנה כבר לא שמעה. היא הסתובבה, מתמיכה במקל שדומה למקל הליכה, והלכה לאט בחול, נמסה באבק הקיץ שמחוץ לפינה. שירה נותרה לבדה, והשתקתה הרועמת נשמעה רק בטיפטה של ליבה.
איך זה קרה? חשבה היא, מסירה כפפות גינה ובודקת מניקור מושלם. למה רוחה רפאים מגיעה לבית החדש והבהיר שלי? מי הוא? מה הוא רוצה?
ברכה למהלך זה, לפני המעבר המהיר מעיר רועשת לכפר שקט, סיימה קורס מניקור. עכשיו הידיים תמיד בטוב, חשבה במרירות, אילו רק הגינה הייתה כך הכל פורח בלי רוחות רפאים.
בעלה, דוד, העסוק תמיד, לא ידע על האורחת המסתורית. היא חששה מצחוקו ההגיוני. אך המחשבות חזרו על השיחה שוב ושוב, והפכו לרעיון משקף. שום דשן יקר, שום עצה באינטרנט או משכן של שכנים ותיקים לא הצילו. החלקה שלפני הבית נותרה שדה קפוא, מת ולא מת.
שירה אהבה באמת את הגינון. היא למדה בקורסים מקוונים, קנתה מגזינים יפים, והתמוגגה בריח האדמה, בטיפול בצמחים הרכים. ראשית, הצליחה עלה ראשון, פריחה מתוקה. אך ההחלקה המוזהבת שלפני הכניסה לא נדחתה, כאילו חומה בלתי נראית חיברה אותה לעולם מת.
אולי אצטרך להזמין מומחה לנוף ולקרקע, חשבה בעצב, מביטה בחלון אל כתם האדמה השחור. אם האורח הרפאים באמת קיים, אולי אפילו המומחים לא יוכלו לעזור.
כמה ימים עברו. שירה, אחרי שצפתה בסרטון של גנן מנוסה, שמעה לילה שקט וללא כוכבים. דוד נרדם כבר, חולם על עסקיו, והיא נרתעה משינה.
אוו, כמה חם אין נשימה, לחשה, הורדתה שמיכת משי, פתחה את הדלת הזכוכית שמובילה למרפסת רחבה. באוויר הלילה היה קריר ומתוק. ממעלה הקומה השנייה, החלקה המוזהבת הייתה כמעט נעלמת מאחורי קורת גג וצל אלון גדול. היא נאלצה להישען על מעקה קריר כדי להביט בחשכה שבה האדמה ריקה.
היא ראתה.
בזוהר ירח כבוד ובוצי, על אדמה שנחפרה אך נראתה מתה, פונה דמות זרה. גבר. הוא עומד גבו אליה. צעדיו איטיים, כמעין שחייה במים עבים. הוא קפץ, כרע, קם שוב, מחפש ברגליו את האדמה בנעל ישנה, נוגס בידיו הדקיקות, חפץ במגע.
ליבה של שירה קפא, אחר כך דפוק בעוז. היא הסתכלה בחשכה, מנסה לתפוס פרטים. ככל שהביטה יותר, כך הבינה הוא דמוי רוח. אור הירח חצה את גופו החלול, חליפה ישנה, תנועותיו לא טבעיות, כאילו משכו אותו משדה אחר.
רגליה הרעידו, וליבתה גברה על הבלבול. היא הייתה על סף נפילה מהמרפסת אל סלעים חדים, אך ברגע ההוא הוא הסתובב.
הוא הביט ישירות בה. פניו חסרות הבעה, חצאי שפמים ומבט שיער אחורני, השיער מסודר בקו ישר. העיניים ריקות, כה חור שחור.
בפתאומיות הוא שלף ידו, ולאחר מכן שני ידיים קדימה, כאילו מנסה להגיע אליה, לגעת באפילו. פניה ניבטו אליה, והפכה למקיף, מלא בחשכה. היא משאה קול חנוק, דחפה את עצמה מהמעקה בחזרה לחדר, ונתקעה על הריצפה הקוראת.
החיפוש אחר הזקנה היה קל. היא ידעה שאישה כזו לא יכולה לגור ביישוב החדש והמבריק. לכן, היא חיפשה את בתיה של היישוב הישן, בכפר קטן שלשכה על פני רמת הגולן. שאלת הקשישה על המראה של אותה האישה שראתה רוחות, נענתה מיד רק צריך לשאול תושבות הקיבוץ העתיק על פינת הבאר.
שירה עצרה ברכב הקטן שלה, ליד בתים ישנים עם מזוזה על הפתח, שער ברזל מתפרק באדק. היא קראה בקול חלש:
סבתא! ועתקה לכיוון הפתח. סבתא רבקה? שמי שירה! אמרת לי באותו שבוע על האורח
הדלת נפתחה בחישה, ויצאה הזקנה. היא קנה את פניה, בחינה את האורחת.
חיי ישוע שוב לבשת כמו בתצוגה, לחשה, מתבוננת בבגד השיוני של שירה ובנעלי עקב גבוהות. ולאחר מכן תנשמה, והסתכלה עליה בחיוך חמקמק. תיכנסי, כשראתה את החדר, אל תפרקי את הרגליים על הרצפה! מה רצונך?
שירה, שעברה את הסף, הרגישה כאילו חבילה נעה לגבה.
הוא באמת מגיע. הוא מתהלך במקום שהצעת. ראיתי אותו אתמול בלילה קולה רעד. חשבתי שאם את רואה כאלה ואין לך פחד, כנראה שהתמודדת איתם לפני. אולי תדעי איך לגרש אותו? היא הרטיטה ידיה, והציפורן המבריקה נצנצה באור המנורת.
חשבת נכון, יקירה, חייכה רבקה, ועיניה נצנצו בתבונה. רוצה שאגרש אותו?
שירה הנהנה ברעד, פקחה תיקים עור, הוציאה כמה שטרות חדשים של שקל חדש () והציגה אותם.
אינני חפצתי כסף, באמת! אם צריך עוד ארוץ לבנק ואקח! כמה תגידו?
הרבקה הסתכלה על השטרות, ואז בעיניים רכות אמרה:
די, ילדה, לא צריך. אני אעזור. שתלי, שבו, אני כאן. היא עצרה, והביטה משתקפת במראה. אין לי תה, נותר רק קפה של פעם; לחנות של שלוש קילומטרים מזו, רגליי אינן חזקות יותר.
שירה ישבה על כיסא פחם מצבע, בינתיים הסתכלה סביב החדר. וילון ישן, רקמת קיסרות על החלון, שולחן ללא מפה, מדף שבור, קופסת סוכר ריקה, חפץ לחם.
קחי בקבוק שקט מהמקפיא, קראה הרבקה מהחדר השני. יש לי תה צמחים, מרפא. טעם מושלם, חזק, טוב לגוף.
שירה פתחה את המקפיא וראתה בקבוק חצי ליטר של נוזל עמום, שלושה ביצים, קופסה של קפוץ קיסר, וסקוטש ריק.
אלוהים, לחשבה בכאב חד, היא חיה בעוני, ואני כאן ברכב יקר ובשמלה משי.
הרבקה קראה:
מצאת?
כן, סבתא, עכשיו!
הרבקה יצאה, ותפסה חבילה של ניירות קלים, קשורה בחוט.
קצב את זה במגרש שלך, עמוק לשורש הקטנה. אחרי שלושה ימים האורח יעזוב ולא יחזור. זה רק צמחים, ענפים יובש, פירות יער כולם ברכת טוב.
שירה שתתה את המשקה המר.
טעים מאוד, חייכה, וקיבלה את החבילה.
אפשר גם להעניק לך משהו?, שאלה בבהלה, עיניים מקפצות. במחסור הזה בקנייה לפני שהגעתי, קניתי שניים של מבצע, לא יודע מה לעשות איתם. אולי משהו יתאים לך?.
היא רצה מהבית, חזרה עם שקית נייר כבדה ופרסמה בטון:
שמן קנולה למה קניתי שניים? לתיק של דויד, יש לו בעיות בקיבה תה שחור, למרות שהמשפחה שותה תה ירוק ממתקים שוקולדים קמח אורז חום, גרגירי קמח שיבולת…
היא סידרה במטבח, והסתכלה על רבקה, שהדמעות נגלו על לחייה ויבשות ברשת עם מטפחת קטנה.
תודה לך, יקירה, לחשה רבקה בקול רך, כמו רעש העלים בחלון.
תודה לך, השיבה שירה, וירטה בכתפיה. אלך לחזור בגינה! אם תרצי, אבקר שוב?
היא קיבלה את החבילה במקום המוגדר וקיבלה שוב את השקט על פני המגרש המנוח. בדיוק שבוע לאחר שהרבקה הינה, יצאו הנצנים הראשונים מהאדמה המוכתמת: עשב, דשא ושמיר. שירה בכתה משמחה, כי קיבלה משמע שהאדמה חיה חזרה.
באותו היום, רבקה הלכה בקשירות עד קבר עתיק ונטוש. היא הלכה בשביל צר, קראה למישהו בלתי נראה, ניכרה קבורה לא מסומנת, אך על האבן הלבנה היה תמונה ישנה של גבר בחזקת שפם.
תודה, פטרו בן יוסף, לחשה הרבקה, מתכוננת למטה עם פיסת חצץ רזה. עזרת לי, ועכשיו אני אחזור על העבודה בשבילך. תנוח בשלום.
כחודשיים אחרי, שירה חזרה לביקור, דחפה את מזוודה הכבדה אל רמת הדלת, וברכה:
סבתא רבקה, כאן אני, תודה על כל העזרה!
הרבקה חייכה, נראתה מעט מרעננת.
מה המצב של האורח הליל?
הוא נעלם, תודה! כל הצמחים פורחים!
שירה פתחה את המזוודה: וילונות שלא מתאימים, מגבות, שקרים, קערות עם פרחים כחולים, ועוד. היא הציעה אותן לרבקה, שהייתה ביתה קטן ומלא באווירה כפרית.
הרבקה הרימה את ידיה, הציגה את הפנים העייפות, וקראה:
חכי, ילדה. זה היה כזב.
שירה נחרקה עם שמיכת פשתן צבעונית בידה.
מה? הבוקר נרקתי בבריכה, היא השיחה.
אני משקרת, חזרה הרבקה. הבאת האורח הרפאים למגרש שלך. קראתי לו בפניך, הכנסתי אותו. השתמשתי בפטרו בן יוסף, קברו הישן, כדי לשאול אותו לבוא ולטרוף את האדמה. הוא לא היה רע, רק מבולבל. החבילה שנתתי, רק צמחים סתם, לא לשם ריק כדי שתשתה ותדע שהוא נעלם.
הצטערה מאוד, פניו של הרבקה נבצעו במבוכה.
שירה עמדה בלי תנועה, שמעה רעש בתוכה, התבוננה בזקנה המסתכלת, ברעב ובבידוד שהוביל אותה למזימות. בעיניה לא היה כעס, רק רחמים אינסופיים.
היא התקרבה, נשקה ברוך את ידיה הקמוטות והמתוחות של רבקה.
אמרתי, סבתא המים נכנסו לאוזני, לחשה בעדינות, דמעות זורמות על לחיה ללא הפסקה. אין לי מושג. אולי נבריח את הווילונות ונולה את השולחן?
היא הבטיחה לבוא לבקר בתדירות רבה. כך הסתיימה הסיפור, והאדמה, שהיתה ריקה, קיבלה חיים חדשים, והזיכרון של רבקה והקבר של פטרו המשיך לחיות בלב של שירה, כזיכרון של אהבה וחרטה שממתין להישמע מדור לדור.
