אני לא בטוחה אם הבת שלי מרימה לי את האף, אבל אני חוששת על הילדים אמר לי גיסי, מביט בי ישר בעיניים. קולו רעד והידיים שלו כיווצו בנפח. נחתתי במקום.
לא ציפיתי לשיחה כזו. חשבתי שהוא בא רק לשתות קפה. הוא לא היה האהוב עלי, אבל תמיד נראה אחראי. ועכשיו הוא יושב במרפסת הדירה בתל אביב שלי ומספר דברים שאף אםאם לא רוצה לשמוע.
מה זאת אומרת, אתה חושש על הילדים? שאלתי, כשהלב פעם יותר מהר. שירה היא בטח לא תעשה להם אף דבר
הביט בי במבט של כאב. הייתי רוצה להאמין בזה.
השיחה על שירה, הבת שלי, תמיד הייתה חזקה. ערנית, עצמאית, אמיצה לפעמים אף מתגאה בעצמה. לפני כמה שנים, כשהכירה את איתן, חשבתי שלבסוף מצאה גבר שייתן לה שקט ויציבות. הם נישאו, קנו בית בנתניה, וילדו שני ילדים. היא לעיתים קרובות מתלוננת שהיא עייפה, אבל מי לא מתעייף כשמחזיק בתיק של שני עבודות וילדים?
לא ראיתי אותם הרבה, אבל כשבאו, הכול נראה רגיל. איתן משקיע בגינה, שירה מכינה ארוחת צהריים. הילדים משחקים בחדר.
עכשיו הוא טוען שמשהו לא בסדר. שהוא דואג לבניו, שלא יודע אם אשמתו של שירה היא רומן. הוא מתנהג מוזר, חוזר מאוחר, נעלם מהבית, מאבד שליטה על עצמו. דיבר בדממה, אבל כל מילה חודרה בי כמו סכין.
האם דיברת איתה? שאלתי בזהירות.
ניסיתי. היא שותקת או מתפרצת. לפני שבועיים, במשך שעתיים, לא ידעתי איפה הילדים. גילינו שהיא השאירה אותם לבד בבית ובאה לבקר חברה. הילד בן החמש, יובל, התקשר אלי מהטאבלט שלו.
הרגשתי גל של בחילה. זה לא יכל להיות שירה. היא תמיד ארגנה, שולטה בכל פרט. משהו קרה.
איתן הוריד את מבטו. אני אוהב אותה, באמת. אבל אין לי מושג מה קורה איתה. ואני לא רוצה להמשיך לסכן. אם היא לא תיפגש עם פסיכולוג או מישהו, אצטרך לקחת את הילדים.
היום בערב, אותו ערב, שוחחתי שוב בטלפון. חייגתי לשירה, היא לא ענתה. שלחתי הודעה: “צריך לדבר. אל תדחסי.” היא חזרה רק למחרת. הקול שלה נשמע מרוחק, כאילו מדברת עם זרה.
מה אמר לך איתן? שהייתה לי אמא רעה? שעדנתי אותו? היא צחקה בחצי קול. אין לי כוח לשמוע את זה.
שירה הקשתי. אוהבת אותך. אבל אם קורה משהו, תגידי לי. אל תעמידי פנים שהכול טוב.
השתיקה מצדה הייתה ארוכה יותר מהצפוי. ואז לחשה: אני עייפה, אמא. מותשת מאוד. עבודה, הילדים, איתן, הכול. לפעמים רוצה פשוט לקפוץ על רגלי הרכבת ולברוח לשום מקום, כדי שמישהו לא ידרוש ממני יותר.
באותו רגע הבנתי שלא מדובר בבגידה. לא באיש מסתורין. שירה נשרפה. היא הייתה על סף נפילה, ולא שמתי לב גם אני ולא בעלה. היא נראתה כאילו הכל בסדר, והפנים שלה כיבו לאט לאט.
הצעתי לקחת את הילדים למספר ימים, לדבר עם איתן, ולעזור לשירה בתנאי שהיא תבקש עזרה. היא הסכימה. בקולה היה הקלה, ואולי גם קצת תודה.
היום אני יודעת דבר אחד: לפעמים אין צורך להציל נישואין, אלא להציל אדם.
והנכדים? הם יודעים שסבתא אוהבת אותם, ושהמשפחה היא לא רק שם משותף. היא היכולת להיות יחד כשכל העולם מתפרק.
