היום, כשהיא מתבוננת בעשאו ישן על השמיכה המשובצת, נעה נזכרת באותו יום נובמבר קר ומגשם. עשאו לא יילל כשיונתן הסתובב לצאת. הוא פשוט הניח את חוטמו על כפותיו ועצם את עיניו, כאילו ידע מזמן איך כל הנסיעה הזו תיגמר.
ליד דלפק הקבלה יונתן פתח את הקרבין של הרצועה. אצבעותיו נעו במהירות. ככה מורידים שעון לפני מקלחת: בלי מחשבה, בלי הפסקה.
“אין לי זמן להתעסק עם כלב זקן,” אמר בלי להרים עיניים. “רגליים אחוריות בקושי הולכות. תרידימו אותו. או תביאו למקלט.”
המשקפיים על השרשרת התנדנדו כששירה סובבה את ראשה לכיוון הכלב. ג’ינג’י. גדול. שיבה על הלוע ואוזן שמאל קרועה. עשאו שכב לרגלי בעליו, וזנבו לא זע.
“אתה בטוח?”
הרצועה נחה על הדלפק. עור בלוי, אבזם מתכת מלא שריטות קטנות.
“בטוח,” יונתן משך בכתפו. “התחתנתי. לאישה שלי יש אלרגיה. דירה חדשה, שיפוץ טרי. והוא משיר. בקיצור, אין לי זמן.”
את המילים “אין לי זמן” הוא הוציא קצת יותר מהר מהשאר. שלוש הברות, כאילו תרגל אותן באוטו בדרך לכאן.
לא התיישב. לא ליטף את הכלב בעורף. אפילו לא הביט מטה. הסתובב, דחף את דלת הזכוכית ויצא. ריח של בנזין ונובמבר רטוב חדר למסדרון לשנייה, ואז הדלת נטרקה, ושקט השתרר.
עשאו הרים ראש.
הביט בדלת. בשירה. שוב בדלת. נחיריו רעדו, שאבו את הריח הנעלם. הזכוכית לא זזה. הנעליים המוכרות לא חזרו.
ברכיה חרקו כשהיא התכופפה לידו על הברכיים.
“נו, זקן. בוא נבין מה עושים.”
מתחת לכף ידה הייתה הפרווה קשה וחמימה. הריח שלה היה כמו ריח של כלבים שישנים שנים במקום אחד במסדרון, על שמיכה ישנה. אבק. בית.
הרגליים האחוריות היו גרועות. דלקת פרקים, מפרקים נפוחים. הכלב קם בקושי, מתנדנד, כאילו נושא תיק בלתי נראה על גבו. אבל הוא קם. בכוחות עצמו.
שירה מיששה את הצלעות, הרימה את שפתו, בדקה שיניים. הלב פעם בקצב קבוע, עיניים צלולות. לגילו, הכלב החזיק מעמד: יכול היה ללכת, לאכול, לתחוב חוטם לברכיים. וגם לחכות ליד הדלת.
לחכות ליד הדלת הוא ידע. התרגל.
על הקולר היה תלוי תג מתכת מלא שריטות קטנות. שירה הטתה אותו אל האור. שני מספרי טלפון. אחד כתוב “יונתן”. השני, למטה, קטן יותר, כמעט מחוק: “נעה”.
המספר הראשון לא ענה. חמש צלצולים, שש, שבע. המנוי לא זמין.
עשאו שכב על רצפת החדר, ראש בין כפותיו. אור הפלורסנט הבהב מעליו בשקשוק קל, וצל גופו הג’ינג’י הופיע ונעלם על הלינוליאום האפור. כאילו הכלב כבר נעלם למחצה.
אצבעה ריחפה מעל המספר השני. ואז שירה לחצה על חיוג.
ענו בצלצול השלישי.
“הלו?”
קול צעיר, מעט צרוד, עם הפסקה לפני המילה. ככה עונים אנשים שלא מצפים לשיחות מזרים, אבל עונים כי הם מפחדים לפספס משהו חשוב.
“שלום. מרפאה וטרינרית ‘תקווה’. קוראים לי שירה. את נעה?”
הפסקה. קצרה, אבל צפופה, כאילו משהו נפל לתחתית.
“כן. מה קרה?”
“אצלנו הכלב שלך. עשאו. ג’ינג’י, גדול, אוזן שמאל קרועה. גבר הביא אותו, יונתן. והשאיר אותו.”
“איך השאיר?”
“סירב לקחת אותו. אמר שאין לו זמן.”
בשקט נשמע נשימה ורעש רחוב. איפשהו רחוק צפר אוטובוס. ואז נשמע קול כמו של אדם שחוסם את פיו בכף ידו.
“הוא חי?” הקול הפך דק יותר, כמו חוט שנמשך.
“חי. דלקת פרקים ברגליים אחוריות, אבל מצב יציב. הוא צריך קורס זריקות ומישהו לידו. זה לא גזר דין מוות.”
“אני אגיע. תשלחי כתובת. אני מגיעה עכשיו.”
השיחה נותקה. שירה החזיקה את השפופרת עוד שנייה והקשיבה לשקט. אחר כך הביטה בעשאו. הוא לא זז. רק הזנב רעד, פעם אחת, בקושי מורגש, כמו בחלום כשיש חלום טוב ואז אי אפשר לזכור מה.
מהמחסן היא הביאה קערת מים. הניחה ליד חוטמו. עשאו התמתח, ליקק פעם, פעמיים, וטיפה נשארה על שפמו. אחר כך שוב הניח את ראשו.
שמיכה ישנה מהארון הפיצה ריח של נפטלין וחתולים זרים. שירה פרשה אותה בפינת החדר, והכלב עבר לשם בעצמו, לאט, גורר את רגליו האחוריות. ריחל את הבד. נשכב. הסתיר את אפו בקפל.
מחוץ לחלון החשיך. פנסי נובמבר נדלקו לפני חמש, ואור רטוב נשכב על הזכוכית בכתמים צהובים.
כעבור שעתיים נפתחה דלת הזכוכית שוב. מעיל רטוב, שיער ערמוני נדבק למצח, סניקרס כהות משלוליות. נעה עצרה בפתח החדר ולא נכנסה מיד.
בפינה על השמיכה שכב עשאו. לא הרים ראש.
היא עשתה צעד. אחר כך עוד אחד, איטי יותר, כאילו פחדה להפחיד. כרעה על ברכיה. השמיכה התכהתה מהמעיל הרטוב, וריח של גשם ואספלט קר נמשך בחדר.
ואז הכלב פקח עיניים.
הביט בה זמן רב, כאילו לא בטח. נחיריו התרחבו. הזנב הכה בשמיכה, פעם, פעמיים, מהר יותר. עשאו יילל בשקט, דק, כמו גור קטן, והתמתח אליה עם חוטמו. הרגליים האחוריות לא אפשרו, החליקו על הבד, והוא נאבק עם הקדמיות, תפס בציפורניו את הרצפה, דפק אותן על הלינוליאום.
נעה תפסה אותו מתחת לחזה ומשכה אליה. לשון חמה העבירה על לחיה, על סנטרה, על הפסים המלוחים הרטובים שלא ניגבה.
שירה עמדה ליד הדלת. שתקה. הורידה את המשקפיים, ניגבה את העדשה בקצה החלוק, אף על פי שהזכוכית הייתה נקייה. הרכיבה אותם שוב.
“הוא בן שלוש עשרה,” אמרה נעה בלי להסתובב. קולה עמום, כאילו מישהו הניח על גרונה משהו חם וכבד. “אבא מצא אותו באתר בנייה כשהייתי בת אחת עשרה. האוזן אז נקרעה על ידי כלבים משוטטים. אבא נשא אותו הביתה במעיל, כמו תינוק.”
הלוע הג’ינג’י ננעץ בכף ידה כך שאצבעותיה נפרשו.
“ועכשיו פתאום אין לו זמן,” נעה אמרה בשקט, בלי כעס. ככה מדברים על דברים שכבר לא מפתיעים, אלא שורפים איפשהו מתחת לצלעות.
ידיה רעדו קלות. היא קפצה אגרופים, שפשפה אצבעות, כאילו ניסתה להתחמם, אף על פי שהיה חם בחדר.
“דלקת פרקים ניתנת לטיפול,” שירה דיברה בשטף, רופאתי. “זריקות בקורס, אוכל מיוחד, חום. שלא יישאר לבד יותר מדי זמן. הוא לא אבוד. פשוט זקן.”
נעה הנהנה. קמה. ניגבה את פניה בשרוול המעיל הרטוב והביטה בווטרינרית ישר בעיניים, בלי להסיט מבט.
“אני לוקחת אותו.”
“יש תנאים?”
שפתיה התעוותו. זה לא היה חיוך.
“דירת חדר. שש עשרה מ”ר. חתול. עבודה משמונה עד שש. ואף סיבה אחת להשאיר אותו כאן.”
מהקרס ליד הדלת שירה הורידה את הרצועה. אותה רצועה בלוייה, עם אבזם מלא שריטות. נעה לקחה אותה, ואצבעותיה התכווצו על העור הישן כאילו אוחזות ביד של מישהו, לא ברצועה.
הקרבין נקשר על הקולר. עשאו עמד, מתנדנד, רגליו האחוריות רועדות, אבל הזנב נע מצד לצד. האוזן השמאלית הקרועה התעוותה.
“בוא, עשאו. בוא.”
הוא צעד. לאט, לא ישר, נוטה ימינה. הגיע לסף ועצר. הסתובב אל החדר, אל השמיכה, אל האור המהבהב.
אחר כך הביט בנעה. והלך אחריה.
ליד היציאה היא האטה. בחוץ טפטף, ריח של אספלט רטוב ועלים שלכת. עשאו נשם בכבדות, אדים יצאו מפיו, והגשם הדק התיישב על פרוותו הג’ינג’ית כאבק כסוף.
עד האוטו היה כמאה מטרים. לרגליים חולות זה קילומטר שלם.
נעה התכופפה, תפסה את הכלב מתחת לחזה ורגליו האחוריות. כבד. חם. כולו רועד. היא הזדקפה, הצמידה אותו אליה, ועשאו תחב את חוטמו אל צווארה. חוטם רטוב וחם, שהריח כמו כלב ובית קודם, ממנו נלקח בבוקר לעולמים.
המעיל נרטב לחלוטין. ידיה בערו ממשקל. ברכיה התקפלו על האספלט החלקלק. אבל היא לא עצרה אפילו פעם אחת.
שירה הביטה מהחלון. האור מאחוריה הבהב, כבה ונדלק שוב.
על הדלפק שכב כרטיס. “עשאו, תערובת, 13 שנים. בעלים: יונתן”. המילה “יונתן” נמחקה. למטה, בכתב יד קטן וברור: “נעה”.
כעבור שבוע הגיעה תמונה לטלפון של שירה. עשאו שכב על שמיכה משובצת, ולצדו ישב חתול אפור מפוספס וליקק את האוזן הג’ינג’ית הקרועה. הלוע של הכלב היה רגוע. עיניים עצומות, זנב מונח בחופשיות על הבד. ככה שוכבים כלבים שלא צריכים יותר לחכות ליד הדלת.
הכיתוב היה קצר: “אין לו זמן. אבל אנחנו מצאנו זמן.”
נעה קנתה רצועה חדשה, כחולה, עם ידית רכה.
והישנה נשארה תלויה ללא שימוש, ועדיין ריח של בית קודם ושל האיש שלא היה לו זמן.
