יום 1 אחרי חידוש השנה
החזרתי את הרגליים אל תחנת הרכבת בתל אביב, ירדתי לתחום המרכזי של התחנה והלכתי אל תחנת האוטובוס. לא הודעתי לאשתי, נועה, שאני מגיע היום.
המצב הרוחי שלי היה קפדני; עברתי ויכוח קשה עם נועה כשהיא הרימה לי עלי קולות של חוסר אכפתיות וטענות על אנוכיות. היא טענה שאני מתעלם ממנה.
היום לפני ראש השנה רציתי להתקשר אליה ולאפצפץ לה “שנה טובה”, אבל היא ניתקה את הטלפון לפני שסיימתי לומר את המילים. ניסיתי לחזור אליה שלושה ימים, והיא פשוט לא לקחה את השיחה. אחרי שחשתי שגם אני נעלב, הפסקתי לחייג.
היא גם לא ברכה את הורי ולא את אחותי, ואף לא את נושא ההריון שלה. החלטתי, כשאגיע הביתה, להבהיר לה הכל.
לדעתם של אחרים, “ההגנה הטובה ביותר היא התקפה”. קמתי, חזרתי לבית הקונדו שלי במתח של חייל.
הדירה קיבלה אותי בשקט.
“שלום? מי כאן בחיים?” קראתי בקול רם, “נועה, אני חזרתי!” אך לא קיבלתי מענה. עברתי לשולחן המטבח נועה לא הייתה שם; בחדר שינה ריקה; בחדר האורחים ריקה.
הדבר הראשון שנתפס לי בעיניים היה שהקרן של הילד נעלמה, המגירה שבה הייתה עריסת הילד נעלמה, וגם עגלת התינוק שהורים של נועה קנו לנו.
החצי של הארון שבו היו תלויים בגדים של נועה היה ריק לגמרי.
הרהור שלי היה: “האם היא באמת השתגעה? האם היא נבזה אותי?”
חייגתי למחרת לאמא של נועה, אך לא קיבלתי תשובה. חיפשתי גם בחברת נועה קטי אך גם היא לא נענה. לבסוף חיברתי למיכאל, בעלה של קטי.
“שלום מיכאל, תן לי בבקשה את קטי, אני לא מצליח לתקשר איתה”, בקשתי.
“הקטי עם הילד עכשיו בכפר, אנחנו חוגגים שם את ראש השנה. הקשר פה בעייתי”, השיב.
“הגעתי אתמול, מחר יש לי משמרת, והם עדיין בחופשה”, השיב מיכאל. “ולמה אתה מחפש את קטי?”
“חשבתי שהיא אולי יודעת איפה נועה שלי. הגעתי משרתי, היא לא בבית, וכל מה שקנינו לתינוק נעלם”, אמרתי.
מיכאל קרא לי “שלו”, חייך ואמר: “חבר, אתה בטח כבר רווק”.
“מה?” שאלתי.
“הכי טוב תתקשר לבית החולים, היא שם בטח”, הציע.
יום לפני השבוע שיחה עם אמא
“אין לי מושג למה אתה מתכוון, שלו,” אמרה אמא בטלפון. “למה אתה צריך לשבת בבית בחג? נועה לא רוצה לחזור, אבל המועד לידה קרוב סביב ה1011 בינואר. אנחנו כמעט מוכנים לחגוג יחד”.
היא המשיכה: “אחות ויתור, דוד קובי וחתן דוד יוסף, בת דודתי תמר עם רן, ואני והאב של נועה, וגם ויקה עם גל”.
“ויקי הזמינה לנו חדר במלון ביערות של צפת, ארבעה לילות, מה30 לדצמבר עד ה2 בינואר”.
“המתכון של המסעדה הוא ב-3000 , כבר שילמתי, תחזיר לי אחרי”.
נועה לא רצתה לנסוע:
“שלו, אם יקרה לי משהו באמצע החג, איך אגיע לבית חולים? אפילו במלון שבקצה הארץ?”
“אין לי כוונה לנסוע לשום מקום”.
אמא הוסיפה: “הנשים היום רואות את המחלה למבחן, והלידה לגבורה. הן הלכו לראשונה, ובקרת הלידה הייתה קלה”.
הבנתי שנועה צודקת בחלק מהדברים, אבל דמיינתי איך יהיה משעמם בחג רק עם נועה סביב שולחן קטן, והיא אף פעם לא מתכננת לבשל משהו מיוחד. הרגשתי עצב.
כל המשפחה תתכנס למסעדה, תשיר, תרקוד, תחגוג ואני לבד.
החלטתי לנסוע לבד.
במלון שבצפת היה שמח. חצות של היום הראשון של השנה החדשה, יצאתי מהאולם אל הלובי כדי לחייג לנועה, אבל היא לא ענתה.
“מזל טוב, אתה מתלונן? אבל את האשמה היא”, חשבתי.
היום הבא אימא מבטאת כעס
“נועה לא התקשרה, לא ברכה אותנו, היא פגעה בך, בן”, קראה לי אמא בטלפון.
“היא לא מבינה מה זה משפחה אמיתית. אנחנו כאן יחד והיא לבד. היא תישב ותחשוב”.
רק אז נודע לי שנועה חוגגת את ראש השנה בבית חולים.
היא נולדה, וההורים של נועה קיבלו אותה לשם. האח של נועה, שעובד באיזור, אין לו חופשי, ולכן ההורים החליטו לחגוג בפשטות.
ב30 בדצמבר השעה תשע בערב, נועה ובתנה נפל לחדר וקרו לה חירום. הוקראה אמבולנס, אימא שלה הלכה איתה, אבא אחרי זה ברכבו.
היא חוותה את ראש השנה במרפאת לידה, והוריה שלה היוו קהל הצופה באולם ההמתנה.
שלו, לקחתי עצה מחבר חייגתי למרפאה.
“האם היא כבר שוחררה?” שאלתי.
“היא שוחררה אתמול, 1 בינואר, חצי שעה אחרי הלילה”, נענו.
“מי לקח אותה מהמרפאה?” שאלתי.
“לא תועד שם, רק שמישהו צעיר לקח אותה”.
הבנתי שהוריה של נועה הם שיכולים להיות ממנה וילדו. קניתי זר קשתות והלכתי לשם.
הדלת נפתחה על ידי החתן של נועה.
“שלום”, אמרתי.
“הוא רוצה לדעת מי אתה?” שאל אביה של נועה.
“אני בעלה”, השבתי.
החתן קרא: “נועה, יש כאן גבר שטוען שהוא בעלך”.
נועה השתקה משלב בחדר והצילה: “לא, הוא יכול ללכת”.
החתן רימה את היד: “להתראות, גבר צעיר!” וסגר את הדלת.
חזקתי כמה שניות, חזרתי ותקשרתי שוב.
הפעם פתחתי האמא של נועה אישה גבוהה, חומה וקולנית.
“אתה לא מבין?” שאלה.
“אני מבקש לעבור, יש לי זכות”, ניסיתי.
היא שלפה את הזר והכה אותי כמה פעמים במרפק.
“אתה תראה מהו עורך, עורכי דין יספרו לך! אל תתקשר שוב, הנכד שלי ישן”.
הטבעתי את הזר על הרצפה, צאתי למקום הביא.
בדרך חזרתי על פני שדות, מרגיש כאילו קוצים.
חזרתי לבית, חייגתי לאמא.
“היא לא השאירה אותי לראות את הילד, לא הכניסה אותי לדירה!”
“אין לדאוג, נועה תחזור עם הילד בזריחה”, אמרה. “אל תשלח כסף, תן לה לאכול”.
איבדתי את הסיבוב, לא הלכתי לעבודה, אכלתי קובה קנויה והלכתי לישון.
שנת לילה עברתי בחשש, בלי לדעת שזו הלילה האחרונה שלי בדירה.
מחר, כשחזרתי מהעבודה, מצאתי את כל חפצי באריזות על מדרגת המדרגות.
החתן של נועה פתח את הדלת, קרה במבטא: “הכול, תארגן את החפצים, המבריקה תוציא מחר”.
כך נאלצתי לעבור לחברות.
ההפרדה נמשכה בבית משפט.
תשלום המשכורת אחרי קיזוז מזונות והחזר של 5,000 לתחזוק אשתו לשעבר, לא אפשר לי לקנות דירה.
“מחשבה חסכונית יותר”, הציע לי מיכאל. “אל תדאג, שלו, אתה עדיין חוגג את השנה החדשה”.
נועה חייתה שלוש שנים עם הוריה, קיבלה עזרה עם הילד, סאש קיבל מקום להישאר. אחרי שהחלה לעבוד, חזרו לדירה, ולא נשאר שום זיכרון של שלו או של המשפחה שלו.
מה למדת? שהקפדה על תקשורת, פתיחות ואמון היא העוגן שמונע מערכות יחסים קשות להתפרק. כשמקשיבים זה לזה לפני שהכעס מתפשט, אפשר להימנע מהרבה כאב ולשמור על המשפחה.
