מירית, בתי, תתבשי! עם מי את מתכננת להתחתן? קראה האמא, מסדרת לי את הטלית.
תסבירי לי, לפחות, מה לא מרצת אותך באורי? נפלתי לבדה בדמעותיה.
איך לא? האמא שלו עובדת כמוכרת, משוטטת ברחובות ומרשימה את כולם. האבא נעלם באיזה מקום, ובצעירותו רק שתה והסתובב.
סבא שלנו היה שותה וגרר את סבתא בכפר. ומה מזה?
סבא שלך היה אדם מכובד בכפר, ידוע לכל.
אז סבתא לא חשה בטוב. זוכרת איך כשהייתי קטנה היא פחדה ממנו. ובאורי, אמא, הכול יהיה אחרת. אין לשפוט אדם לפי ההורים שלו.
ואז יגיעו לכם הילדים, ואז תביני! קראה האמא בלב, ואני נשפתי.
חיים לא יהיו קלים אם אמא לא תשנה את דעתה על אורי. למרות זאת, אנחנו עם אורי ערכנו חתונה שמחה והתחלנו לבנות משפחה משלה. למזלי, לאורי היה בית בכפר שהורש מהסבא והסבתא, שהאב האבוד השאיר לו.
אורי שיפץ את הבית לאט לאט, ובקרוב הפך אותו לאחוזה מודרנית, בדיוק כפי שאני קורא למגורים שלנו נוחות ושמחה. איזה בחור נהדר הוא, ולא מפתיע שהאמא שלי תמיד דיברה עליו בטון של ביקורת.
בשנה הראשונה לאחר החתונה נולד לנו הבן יואב, וכעבור ארבע שנים נולדה הבת אילת. אבל ברגע שהילדים חלו או עשו משהו שלא ציפינו, האמא תמיד הופיעה אמרתי לך! והוסיפה: ילדים קטנים, בעיות קטנות! הם יגדלו, ייתנו לך עוד כאב עם הירושה הזו!.
בכל זאת ניסיתי לא להקשיב לביקורתיה, כי היא כבר הייתה הרגלית בתלונות. ובכן, הבת נישאה ללא האישור שלנו.
האמא שלנו היא דמות שמחפשת שהכל יהיה לפי רצונה. עם הזמן היא קיבלה את בחירתי ולבסוף, בעומקה, הייתה מוכנה להסכים שהאורי שלי הוא זהב מכל צדדים.
אבל היא לא הייתה אומרת זאת בקול רם זה היה בלתי אפשרי. והיא לעולם לא חשבה ברצינות על הנכדים, רק בקור רוח, למרות שהייתה מתה עליהם. אם משהו היה קורה להם, הייתה קופצת אל האגם בום, עם שערותיה רטובות מסיפור זה.
לפעמים, עם כל זאת, חשתי פחד מה”בעיות הגדולות” שמדורות קודמות חוו, קשורות לבגרות הילדים.
הילדים גדלו. יואב סיים כיתה י’ והצטרף לחיים הבוגרים. הוא נרשם לאוניברסיטה מכובדת בעיר הקרובה בתל אביב, כ-150 קילומטרים מאיתנו.
ללב האם, המרחק הזה היה כמו מרחק בין כדור הארץ למרקורי רחוק מאוד!
הימים הראשונים לא ניתנתי לישון, חשבתי על יואב, האם מישהו יפגע בו, האם אוכל אוכל רע, האם העיר תשפיע עליו יואב הוא בן טוב.
בהתחלה דיורו היה בחדר משותף בקומת הסטודנטים, מקום שמזכיר חיי קיבוץ. לבסוף, אני ואורי קיבלנו לו דירה בעיר והסכמנו הוא ישלם חלק מהשכירות ויעבוד במועדון מקוון.
כל סוף שבוע נסעתי לתל אביב לראות אותו, לעזור במטלות הבית, לנקות ולבשל. למרות שהדירה שלו הייתה מסודרת, הוא לא היה משטף את החדר שלו, הוא העדיף חוסר סדר. האוכל שלו היה תמיד מקפצים קציצות, תבשילים.
הביקורים שלי הפכו למתעתעים את אורי:
מירית! די לחבק את יואב! תני לו לנשום חופשי! ועוד, לא נותנת לי זמן! אולי אלך לאיזו שליחת דואר, תראי!
זה היה בדיחה, אבל הוא נבהל. איך אוכל בלי בעלי אם הוא יפנה למשלחת? אורי צודק הגיע הזמן לתת לילד עצמאות.
המשך התנהגתי כמו תרנגולת קיפוד, ואז למדתי לקבל שהבן גדל. עם זאת, קיבלתי הודעה מהפקולטה: יואב חורג משיעוריו ומקבל קרבה לשחרור! רדפתי את המצב, לקחתי כמה ימי חופשה ועברתי לתל אביב. אפילו אורי לא הצליח לעצור אותי, הפכתי למכונה.
הוא לא ציפה לביקור שלי, לא היה זמן להסביר את היעדרותו. הסיבה? בחורה בשם חנה, יפה כמו מלאך.
הדבר היה מצחיק, חנה נראתה כבת 18, והתברר שיש לה בת חינם תינוק בן שנה. היא רצתה להלביש את יואב, למרות שהייתה עדיין צעירה.
במקום זה, הייתי מודרנית, ולא נדיר היום שמצבים כאלה קורים. עם זאת, יואב עדיין לא היה מוכן להתחתן או לגדל ילדים. שאלתי את חנה על העניין. היא קיבלה בטירוף, אבל לא רצתה לשפוט.
שאלתי אותה על האושר והחיים, היא חייכה וענתה: אם אנחנו נישאים, נשיג את הילד למקלט. שאלתי למה הילד עלול להימצא במקלט, והיא לחשה: אמא שלו הלכה לעולמה בכלא, הייתה חולה בלב. הראתה חוסר רצון להסביר יותר.
יואב קרא: זה שלי, זה של חנה, לא של מישהו אחר!.
הוויכוח נגמר כשאורי חייך ואמר: אולי נוכל לאמץ את המושג?.
בזאת, חנה, יואב והמשפחה שלנו קיבלו החלטה: נאמץ את הילד, נקרא לו מיכאל, ונקח אותו הביתה. במהלכה, אורי קיבל את המושג של קיום הורה, והכנסת הילד לכבוד של המולדת היה קל.
הקפדתי, בלילות, לבכות על שמחתי, ולחכות למחר. אמא של חנה המשיכה להגיש ממלצות, אבל לבסוף היא חיבקה את מיכאל כאילו הוא בן שלה.
כך, יחד עם אורי, המשכנו לבנות בית חם ואוהב, והחיים נמשכו עם אהבה, צחוקים וקפה בטעמי שפתינו בתל אביב.
