יומן, 5 ביוני 2026
היום ערב היה מלא במתח ובלבול, והיה לי צורך לשבור את השתיקה ולרשום מה קרה.
במטבח הקטן של הבית בתל אביב, עמדתי על הכיריים והכנתי פנקייקים. חשבתי על יוסי, שמגיע מהעבודה, שאחרי ארוחת ערב משותפת נוכל לשבת יחד על הספה ולשתף חוויות.
דני, ילדנו בן חמש, ישב בחדרו ומשחק בשקט. זה היה מוזר בדרך כלל כשהייתי מכינה לו את הפנקייקים האהובים עליו, הוא מתקרב, מסתכל בי בעיניים וצועק:
אמא, אפשר עוד פנקייק?
אני משיקה לו פנקייק נוסף, והוא מסתכל כאילו הוא כבר שבע, אבל מיד חוזר לבקש עוד, מתלהב וממתק:
אמא אפשר עוד?
הבנתי שהילד כבר מלא, אבל הוא רוצה לשמוע את המילה החמה אמא שוב ושוב. ברגעים כאלה אני משאירה את הכף, לוכדת אותו ברכיים ומחזיקה אותו בחיבוק. הוא עדיין לא כבד, והאמת היא הוא רק בן חמש. אומרת לו:
טוב, בוא נלך לקבל את יוסי מביתו.
והוא משיב בקול שמח:
כן, אמא, נלך לקבל את האבא!
במבטו מתפרץ המלאכה הוא עדיין לא הכיר את המילה אמא ולא אבא, ולא היה לו הורים לפני כן, והיום הוא חווה את זה לראשונה.
היום קיבל דני חדר משלו, משכבו הפרטי וקיר ספורט עם נדנדות קיבלתי את זה מיום הולדתו, וגם ערימות של מכוניות צעצוע, רובוטים, קוביות בנייה וכל דבר שיכול לעסוק בו לבדו. בערב אני קוראת לו סיפור, מרפדת את ראשו ומספרת לו כמה אני אוהבת אותו. הוא מתמלא באהבה, ולא נשכח איך היה לפני כן.
בפתאומיות, כשנסחטתי את ידו, הוא דחף בהתלהבות אל בטני. הרגשתי תנועה של דחיפה שנייה, כאילו הוא מנסה לתקשר במשהו עמוק יותר.
אלוהים, אני מתפללת כל יום על המתנה הזאת, שהכל יהיה טוב, חשבתי.
באמת, כבר בחרנו שם לבת שעומדת לבוא קהל. יוסי חיבר את השם, והקשר שלנו עם סבתא קתרינה נזכרו בחיוך.
במשך זמן, השמעו לנו שמי לא יוכל לקבל ילדים, ושקיבלנו את דני ממוסד הלידה של הילדים. אחרי שנה, הוא אמר שהבת תבוא לעולם.
שכחתי כמעט להפוך את הפנקייק, והזעקתי לדני:
דני, בוא מהר, למה אתה שקט היום?
אבל לא שמעתי קולו. האור בחדר היה כבוי, ואני חיפשתי אחריו באפלה. פתאום שמעתי רעש. הדלקתי את האור וגיליתי את דני יושב על הספה, לובש מעיל וכובע חורפי, עם תרמיל מלא במכוניותיו האהובות.
מה אתה עושה בחושך? שאלתי בחיוכי. קם, תלבש, מה אתה מתכנן?
האם אתה יוצא למסע? בוא נאכל את הפנקייקים עם קצפת וחלב מרוכז, נו, דני, למה אתה נראה כך?
אבל הוא לא חייך, מבטו נתקע בנקודה אחת בעיניים מבוגרות. פתאום שאל:
אפשר לקחת איתי את כל הצעצועים? אין לי צורך במכוניות?
למה אתה אומר זאת? מה קרה, ביני? לאן אתה רוצה ללכת? שאלתי, והרגשתי איך ידיי נופלות בטבעיות. האם אני אם גרועה, שדני לא מרגיש אהבתי? אולי הוא מקנא באחות הקטנה שמגיעה? זה היה מוזר, כי רק אתמול הוא היה מאושר עד אין קץ.
טוב, תחזירו אותי למוסד? אמרה האחות, אבל היא לא ידעה שהכנתי את המצב.
העיניים של דני היו לחות, הוא נלחם להישאר ולפנות מבט לצד.
דני, מה? איזו אחות? נזכרתי שהיום פגשתי את השכנה, והיא אמרה תודה לאל על הילד שיבוא עוד בקרוב, והסתכלתי על דני במבט חודר. אתם למה?
הבנתי שלא הבין עדיין, הוא עדיין קטן. נפרדתי מהשכנה בחוסר נוחות, ולא רציתי לשקוע בוויכוח.
פתאום הוא ניגן בתודעה שהאחות שלו היא אדם זר, וזה גרם לו לבודד. חיבקתי אותו בחוזקה, הוא ניסע ממני, ואז נפל והתחיל לבכות.
בנו, אתה לא מבין, האחות הזאת לא יודעת כלום, אנחנו עם יוסי אוהבים אותך ולא נוותר עליך!
הסרתתי ממנו את המעיל והכובע, והיינו יושבים יחד על הספה בשקט.
כאשר קהל נולדה, דני ויוסי נשארו בבית לבד, ואז הלכו לבקר אותנו עם הילדה הקטנה. דני דאג שלא יפגע במזג האוויר של האחות. כשהוא ראה אותה, הוא חייך בחמימות:
אמא, איך היא יכולה להיות כל כך קטנה בלי אח גדול? אני אלמד אותה לשחק במכוניות, נצחיק יחד!
עכשיו דני לא מתרחק מאחותו, מחכה שהיא תגדל כדי שנוכל להעביר את קהל לחדרו. הוא הפך לעוזרו הראשון של אמא.
בערב, קראתי לו:
דני, קהל מוכנה, בוא נלך לקבל את יוסי מהעבודה.
והוא, לבוש ומוכן, עמד במעלית:
אמא, אחזיק את הדלת, תוציאי אותה מהמתנה!
נחתנו במעלית, יצאנו לחצר, ובפתאומיות נכנסה אותה האישה הזאת, אותה שכנה מהיום שלפני.
דני אחז בידיי חזק, כאילו הוא מתרגש להגן.
בן, תעזור לאמא, קרא למעלית, התיקים שלה כבדים.
טוב, אמא! הוא הביט בגאווה באישה עם תיקים קבועים, הכין את המעלית ואלף אחרי.
מחר סופשבוע, ונלך כולנו לפארק. חבל שקהל עדיין קטנה, אבל בקרוב היא תגדל ונוכל לנסוע יחד על מתקנים. דני, כאח גדול, יחזיק אותה בחוזקה אם היא תיראה חשש. אנחנו אח ו сестра לנצח.
