תמר שונאת את כולם. במיוחד את אמה. היא בטוחה שכאשר תגדל ותצא מהבית יתום, היא תמצא אותה.
היא לא מתכננת לרוץ אליה ולצעוק:
היי, אמא!
היא מתכוונת רק לצפות מעט, ואז לנקום. אחרי כל השנים שהיא מבלה בבית היתום, בזמן שהיא בוכה, האמא שלה חיה בנוחות.
תמר בטוחה שהאמא ממש מתרוצצת בחיים.
תמר גדלה תמיד בבית היתום מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא מתגוררת שם.
העבירו אותה כמה פעמים משום שהיא תוקפת ללא הרף. וזה לא חשוב לה אם מולפנה היא בן או בת.
היא נענשת, נשלחת לחדר בידוד, נוטלת ממנה את הפינוקים, ובכל זאת היא שונאת את המטפלים, שונאת את הילדים, ושונאת את כל העולם.
בגיל ארבע עשרה היא מפסיקה להכות. לא כי פתאום אהבה את כולם, אלא כי כולם כבר מפחדים ממנה.
תמר משעממת. היא הולכת לפינה רחוקה של שטח הבית היתום ויושבת שם. היא יושבת וחולמת על היום שבו תמצא את אמה ותנקום.
יום אחד היא שומעת מנגינה מוזרה. תמר משמאמת. אין לה מושג מה זה.
היא תמיד מתאהבת במוזיקה, ואם משהו יפה מגיע לאוזניה היא מתפרקת. אבל המנגינה הזאת… היא יפה, קצת עצובה, אפילו יש בה נימות של געגוע, והיא לא מצליחה להבין מה היא מייצגת.
תמר קמה, מתקרבת לשיחי האקצייה ומרחפת את העלים בזהירות. פתאום הוא שם לב שמספרת לה על גינה חדשה, וכבר היא מצחיקה את השומר.
היא לא מבינה על מה הוא מדבר, ובזמן שהיא מתקרבת, היא נופלת בתוך השיחים.
האיש שמח בקטע, מפסיק לנגן ופונה אל השיחים. תמר עומדת, מנגנת על עצמה, ורוצה ללכת. פתאום הוא שואל:
רוצה ללמוד?
תמר מתפלאת. היא? היא תוכל לנגן? האם היא תצליח?
היא מתקרבת אליו. השומר נראה בן חמשים, חמישים וחמש. לא ברור למה הוא עדיין עובד כשומר חצר.
תמר מתחילה לבוא אליו כל יום. בתחילה הוא רק מראה לה איך לנגן בחליל. המרתק הוא שהוא חותך את החלילים בעצמו מצחיק ואלגנטי באותו זמן.
כאשר לתמר מתחילים לצאת הצלילים האמתיים של המנגינה, היא לא יכולה שלא לחבק את השומר. אז הם מדברים לראשונה.
קוראים לו יחזקאל כהן, והוא גר במקלט קטן על שטח הבית היתום.
למה? אין לך משפחה, אין לך בית?
היה לי הכל, תמר. גם בית וגם קרובי לפני עשר שנים הלכתי לאיבוד את קתרינה שלי. חשבתי שלא אסבול אם לא היה לי בן
לאחר מכן הוא נישא לאישה יפה, אבל חמדנית. העיקר שהיא תתאים לבן שלי, סהר.
חמישה שנים אחרי, סהר מת בתאונת דרכים. הדירה שלו, שלוש חדרים במרכז העיר, כבר הייתה על שמו.
למה לא נלחמת?
למה, תמר? אין לי כאן אף אחד. כל אהבותיי עברו. אני צריך לחכות עד שהסיבוב שלי יגיע. אין לי צורך במשהו אחר.
תמר מרגישה שהיא שונאת את כלת יחזקאל יותר מאשר את אמה.
היא חושבת תחילה לנקום בנתה, ואז במישהי אחרת.
כאשר יחזקאל מגלה שהילדה הזאת, כמו זאבה, חיה בתוכו, הוא מזדעזע. איך היא מתמודדת עם השנאה?
הם מדברים הרבה. יחזקאל מרגיש שתמר מתרככת. היא מפסיקה לחתוך שיער של בנים, והיא נעשית יותר רגישה.
היא מפסיקה לרצות להוכיח את זכותה באגרופים.
יום אחד הוא שואל:
תמר, אם בעוד שנה תצא מהבית, כבר חשבת למה את רוצה לעשות?
תמר מביטה בו מבולבלת.
לא אפילו לא חשבתי. כל הזמן חישבתי איך לנקום לאמא.
נניח תנקמי. קודם תצטרכי למצוא אותה. לא ברור עם איזה כסף, אבל נמשיך, ומה אחר כך?
היא שותקת, הולכת. היא לא מגיעה אליו שבוע שלם, ואז חוזרת:
אני רוצה ללמוד בנייה.
שנה שלמה הם משקיעים בהכנה למכללה לבנייה. תמר מבינה שהמכללה אולי תמתין לה, אפשר יהיה אחרי כמה שנים.
באותו היום, כשהיא יוצאת, הם יושבים שעות על הספסל שלהם.
בערב, תמר נוסעת לעיר אחרת תל אביב כדי ללמוד ולגור שם. היא בוכה. בפעם הראשונה מזה שנים.
יחזקאל, אני אשוב לבקר אותך. רק אחרי שהסיום.
נסכים? אני לא הולך לשום מקום, ואת צריכה לסיים לימודים, להתבסס, ואז אפשר לבקר אותי.
מה זאת אומרת זקן?
בהפרדה הוא נותן לה חליל.
עברו כמעט חמישה עשר שנה. תמר נישאת מאוחר, ולא מצליחה למצוא מישהו שמבין אותה.
בשלושים היא הולדתה בת, ובאותו רגע היא מתגרשת. השמחה שלה נקבעת בקטרינה הקטנה.
כעת היא מסוגלת להרשות לעצמה הרבה. וכאשר היא מרוויחה מספיק, היא מגישה בקשה לחיפוש אמה.
הכל מתגלה מהר מהצפייה שלה.
אמה, אישה חד הורית וניזוקה, למעלה משתי חודשים לפני הלידה קיבלה חיידק סרטני. היום היא מתמודדת עם סרטן, כמו לפני כן, אך בפעם הזאת ללא תקווה הרופאים נותנים לה שנה. היא מחליטה לוותר על בתה בבקשת לידה.
אף רופא לא מגנה עליה. תמר מצאה את קבר אמה, ועכשיו שם ניצב אנדרטה גדולה עם מלאך.
היא תזכרת את יחזקאל, אבל כשחוזרת לעיר אחרי שנים רבות, היא לא מוצאת אותו.
המנהל של בית היתום השתנה, כמעט כל הצוות הישן עבר.
בכל רגע פנוי, תמר ובתה הולכות לפארק. קטרינה, כשמתלמדת, צוחקת תמיד ורוצה להציל את העולם.
עד ששנתה היא הייתה ילדה חכמה, שכינתה את אימה לכל הוצאה לפני הפארק.
רוצה לקנות סוכריות לכל הילדים, לזרוק לחם לכל הברווזים, או כשחם בחוץ, לפחות עשר מנות גלידה. היום היא מבקשת
אמא, קני לי בשר, לחם ושתייה.
תמר בוהה בה.
אני מפחדת לשאול מי זה הפעם.
אולי עדיף שלא תדעי? למה להטריד?
קטרינה, אנחנו לא הולכות לשום מקום.
אמא, זה גבר זקן שאין לו בית.
מי זה?!
תמר מרגישה שהיא עומדת למות. קטרינה מחייכת כאילו אומרת: “הזהרתי אותך.”
אמא, למה את מודאגת? הוא רק זקן שאין לו משפחה.
הוא לא מבקש, כמו אחרים, כי הוא בוש. הוא יודע כל כך הרבה סיפור ושירים שאף אחד לא יודע. “אינך רוצה בשר?”
תמר, בת מבוגרת, עובדת בחברת בנייה גדולה, אבל לא יודעת מה לענות.
בשתיקה היא קונה את כל מה שקתרינה ביקשה, והן פונות לפארק.
קתרינה מתיישבת על הספסל.
אמא, תשב כאן, אני אלך אל האגם. ראתי שם את הזקן, הוא כאן.
תמר באמת רואה זקן לבוש רדוד, סביבו ילדים, והיא מרגיעה מעט.
העיקר שבן של קתרינה יהיה ניכר.
בערב היא מתיישבת על הספה עם ספר. קתרינה בחדרה. פתאום תמר שומעת שוב את המנגינה המוכרת.
שקט. שוב אותה מנגינה של תחילה. תמר רצה לחדר של בתה, מביטה בה בחשש.
אימא, עוררת אותך?
קתרינה! מה זה היה?
היום הזקן לימד אותי לנגן בחליל. אני מצליחה, רק המעבר ההתחלתי לא עובד.
קתרינה מנשפת בכאב. היא מחזיקה בחליל. תמר מביטה בה בעיניים מלאות דמעות.
בואי, אסביר לך. גם לי זה לקח זמן
תמר מנגנת את כל המנגינה ובוכה. הזיכרונות מציפים אותה, היא לא מצליחה לעצור. קתרינה מפחדת קשות.
אימא, למה את בוכה? שהמנגינה עושה לך ככה? רוצה שאני אפסיק לנגן בבית?
תמר מנענעת את ראשה במרירות. היא יוצאת, בעוד דקה חוזרת עם החליל, עכשיו משומש קצת.
קתרינה, יודעת איפה גר הזקן?
אמא, שם, ליד האגם. יש קופסאות מאחורי השיחים.
תתארגני, ילדה.
הן מוצאות אותו מיד. קתרינה צועקת:
סבא!
והוא יוצא מהשיחים.
מה קרה, קטנה, למה לא בבית?
יחזקאל כהן, בוקר טוב.
הוא קופץ, כמו מתנפץ. מסתובב לאט ומביט בפניה.
תמר, זה לא ייתכן.
היא מחבקת אותו חזק.
הכל אפשרי. די להאכיל יתומים, נלך הביתה.
לאן?
הביתה, יחזקאל. בלי אותך, לא היה לי כלום, אז הבית שלי הוא תמיד הבית שלך.
בכל הדרך הביתה יחזקאל מנגב דמעות. הן היו קבועות, ונראה שהן נמשכות מהשמים. אילו לא הייתה תמר, שהיה תופס את ידו, הוא היה נופל מהר יותר.
עכשיו הוא מרגיש בטוח הוא לא יישאר לבד בחושך, בלתי נדרש.
