אורית שונאת את כולם, ובפרט את אימא שלה. היא בטוחה שכשהיא תגדל ותצא מהבית יתום, היא תמצא אותה בלי שום קושי.
היא לא מתכננת לרוץ אל הצוואר של אימא ולצעק:
שלום, אמא!
היא רוצה רק לצפות במצב, ואז לנקם. כל השנים שהיא מבלה בבית היתום, בזמן שהדמעות שלה זולגות, אימה חיה על החופש שלה.
אורית חושבת שאמא ממש חיה כך, בלי דאגות. היא גדלה בבית היתום, והיום שהיא זוכרת את עצמה הוא כל חייה.
העבירו אותה כמה פעמים בגלל שהייתה תוקפנית. היא לא מתעסקת אם לפניּה עומד ילד או נערה לא אכפת לה. היא נענשה, נשלחת לחדר אינסולציה, נשללת מממתקים, אבל היא עדיין שונאת את המזהרים, שונאת את הילדים, ובסופו של דבר שונאת את העולם כולו.
בגיל ארבע עשרה היא מפסיקה להכות. לא כי פתאום היא אוהבת את כולם, אלא כי כולם כבר מפחדים ממנה.
היום היא מרגישה משועממת. היא הולכת לפינה המרוחקת של חצר הבית היתום, מתיישבת שם, וחולמת על היום שבו היא תמצא את אימה ותנקם.
פתאום היא שומעת מנגינה מוזרה. היא מקשיבה זה לא נשמע כמו דבר שהיא מכירה. היא תמיד הייתה חובבת מוזיקה, ועם כל צליל יפה היא מתעוררת, אבל המנגינה הזאת היא יפה, קצת צלוללה, ועם נימה של עצב שלא מצליחה להבין.
אורית קמה, מתקרבת לשיחי האקליפטוס, ומפזרת אותם בזהירות. פתאום היא רואה גולם של גרר רחוב חדש מבקר בחצר. הוא כבר מזמן היה נושא את המפתחות של השער.
הוא מפסיק לנגן ומסתכל אל השיחים. אורית עומדת, מנגב פניה בזעם, ומתכוננת לעזוב, פתאום הוא שואל:
רוצה ללמוד?
היא מתפלאת. היא? היא תוכל לנגן? האם תצליח?
היא מתקרבת אליו. הגרר נראה בן חמישים, חמשים, ומסתקרן למה הוא עדיין עובד בגיל הזה.
אורית מבקרת אותו בכל יום. בתחילה הוא רק מראה לה איך לנגן על חליל. הכי מפתיע הוא שהוא חותך את החלילים בעצמו קלים, אלגנטיים בוזמנית.
כשאורית מתחילה להוציא צלילים אמיתיים, היא מתפוצצת בחיבוק. אז הם מתחילים לדבר.
קוראים לו מאיר כהן, והוא גר בבית קטן על שטח הבית היתום.
למה? אין לך משפחה, אין לך בית?
היה לי הכול, אורית. בית, משפחה לפני עשר שנים הלכה קתרינה, האמא שלי. חשבתי שלא אשלים את החיים אם לא יהיה לי בן
מאוחר יותר נישא, אישה יפה אבל חמדנית, והקפיד ששׂאש (הבן שלו) יאהב אותה. חמש שנים אחרי זה, סאש נפל ממכונית, והדירה שלו שלוש חדרים במרכז תל אביב הועברה על שמו כבר לפני זמן רב.
למה לא לחמת?
למה, אורית? אין לי כאן אף אחד. כל אהבותיי עברו. רק צריך לחכות עד שיבוא תורך. אין לי עוד מה לחכות.
אורית מרגישה שהשנאה שלה למאיר כהן גדלה אף יותר מהשנאה לאימא. היא חושבת לנקם תחילה בגרר, ואז באימה.
מאיר שומע שהיא נושאת בתוכה זעם של זאבה, ומזדעזע. איך היא מתמודדת עם השנאה הזו?
הם מדברים הרבה. מאיר מרגיש שאורית מתרפאת. היא מפסיקה לחתור אל הילדים, נעשית רכה יותר. הרצון להוכיח את עצמה באגרופים נעלם.
יום אחד הוא שואל:
אורית, אחרי שנה תצאי, חשבת כבר מה תהיי?
היא מביטה בו מבולבלת.
לא אפילו לא חשבתי. מחשבתי רק איך לנקם לאמא.
אם תחליטי לנקם, קודם תצטרכי למצוא אותה. על איזה כסף? זה נותר לנו פתוח, והלאה?
היא שותקת, הולכת. היא לא מבקרת אותו שבוע שלם, ואז חוזרת:
רוצה לבנות.
היום כולו הם משקיעים בהכנות לכניסה למכללה לבנייה. אורית מבינה שהאקדמיה עוד רחוקה, אולי בעתיד.
באותו ערב, אחרי הלימודים, היא יושבת על הספסל בחצר. כבר בערב, היא נוסעת לעיר אחרת ירושלים כדי ללמוד ולמגורים. היא בוכה בפעם הראשונה אחרי שנים רבות.
מאיר כהן, אסגור את הפנייה אליך. אני אחזור.
בואי נסכים? אני לא הולך לשום מקום, אתה צריך לסיים את הלימודים, להתבסס, ואז ניפגש כשאתה מוכן.
איזה זקן אתה?
בפרידה הוא נותן לה חליל.
כעת עברו כמעט חמש עשרה שנה. אורית נישאה מאוחר, ולא הצליחה למצוא מישהו שמבין אותה. בגיל שלושים נולדה לה בת, קורן, וכמעט מיד הם התרחקו. כל שמחתה היא קטрина, בת הקטנה.
היום היא יכולה להרשות לעצמה הרבה. כשסופרה לקבל משכורת של כמה אלפי שקלים לחודש, היא מגישה חיפוש אחר אימה.
הכל מתברר מהר יותר ממה שציפתה. אימה, אם זאת נשים אלמנה ועוני, גילתה לפני הלידה שהיא חולה. היום היא נלחמת בסרטן, בדיוק כמו לפני שהיא נלחמה, אבל הפעם עם אזהרה: הרפואה מניחה לה עוד שנה.
אמא מחליטה להפסיק את הלידה במעבדה, ולאמור לילדה שהיא תעזוב. אף רופא לא משפט אותה. אורית מוצאת קבר של אימה, ובו מצבת אלף על כתר מלא שומר.
היא מזכירה לעיתים קרובות את מאיר כהן, אך כאשר היא חוזרת לעיר ההיא אחרי שנים רבות, היא לא מוצאת אותו.
מנהל הבית היתום השתנה, וכל רוב הצוותים הישנים הוחלפו.
בפנאי, אורית וקטרינה (שמה של בתה, שילוב של קרן וקתרינה) הולכות לפארק. קטרינה, שמחה ותוהה, תמיד רוצה להציל את העולם.
עד ששנתה הייתה ילדה חכמה, שהצליחה לשכנע את אמא להוציא כסף לפני הפארק. היא רוצה לקנות ממתקים לכל הילדים, להאכיל כל הברווזים, כשהחום בחוץ דורש לפחות עשר מגשי גלידה. היום היא מקבלת:
אמא, קני לי בבקשה נקניקייה, לחם ומים.
אורית מביטה בה בתסכול.
מה אם אני אשאל מי זה הפעם?
אולי עדיף שלא תדעי? למה להדאיג יותר?
קתרינה, אנחנו לא נלך לשום מקום.
אמא, זה בן זקן, שאין לו בית.
מי?!
אורית מרגישה שמכה מתקרבת. קתרינה מחייכת כאילו אומרת: הזהרתי אותך.
אמא, למה אתה מודאגת כל כך? הוא רק זקן, אין לו אף אחד.
הוא לא מבקש, כמו אחרים, כי הוא מתבייש. הוא יודע סיפורים ושירים כמהים, שהשאר לא יודעים. קצת נקניקיות? הוא שואל.
היא, בתפקיד מנהלת בחברת בנייה גדולה, לא יודעת מה להגיב. היא קונה בשקט את כל מה שביקשה קתרינה, והם פונים לפארק.
קתרינה יושבת על האדן.
אמא, את כאן, ואני אל בריכה. ראי, שם יושב הסבא, זהו הוא.
אורית באמת רואה זקן במלבוש קפוא, לידו ילדים, וזה מרגיע אותה מעט.
העיקר שהבת בתצפית.
בבוקר, אחרי שהחליטה לקרוא ספר על הספה, קתרינה שומעת שוב מנגינה מוכרת.
שתיקה. שוב אותה מנגינה שציינה בתחילה. אורית רצה לחדר של קתרינה, אבל נבהלה כשראתה אותה.
אמא, קמתי אותך?
קתרינה! מה זה היה?
השגריר הזקן לימד אותי לנגן על החליל. רק החלק הראשון עובד, המעבר מההתחלה לא מצליח.
קתרינה מתזממת. היא מחזיקה בחליל. אורית מביטה בעיניה המלאות דמעות.
בואי, אדגים לך. גם לי לקח זמן ללמוד
אורית מנגנת את כל המנגינה ובוכה. זיכרונות שטפים אותה בעוצמה שלא יכלה לשלוט. קתרינה נבהלת.
אמא, למה אתה עצובה? המוזיקה הזו מציקה לך? אולי תפסיק לנגן בבית?
אמא מניעה בראש לא. היא יוצאת וחוזרת בחצי דקות עם החליל, כהה יותר מהזמן.
קתרינה, את יודעת באיזה בית גר הזקן הזה?
אמא, שם, ליד הבריכה. יש לו קופסאות מאחורי השיחים.
בואי נלך, יקירתי.
הם מוצאים אותו מיד. קתרינה צועקת:
סבא!
והוא יוצא משם משוכנע.
מה קרה, קטנה? למה אינך בבית?
מאיר כהן, שלום.
הוא מזדעזע, כמו מכה. הוא מסתובב לאט, מביט בפניה של אורית.
אורית, לא יכול להיות.
היא מחבקת אותו בחוזק.
כל דבר אפשרי. די להאכיל יתושים, בואי נלך הביתה.
לאן?
הביתה, מאיר כהן. ללאך, לא היה לי מקום, ולכן הבית שלי הוא הבית שלך.
בכל הדרך הביתה, מאיר מגרד דמעות. הן הטרידו אותו, והיו קשות לנקב. אילו לא הייתה אורית, שאוחזת בו חזק, הוא היה נופל.
אבל היום, הוא מרגיש בטוח הוא לא יישאר לבד באפלה, לא יהיה חסר משמעות.
