היום, במחשבותיי, מרגישה איך הגעגועים מתעוררים שוב. אני, אביבית נזכרת רק עם שם שמזכיר את המקור, אך כאן, בחורף בפעפא, האורח של האושר נעלם כמעט עם כל צעד.
הייתי קטנה כשמתגלה לי שהקשר עם אמי מריה היה רק קונפליקט של שנאה עמוקה. תמיד חשבתי שליום שלישי ברדיפה אחרי אותה דמות חיי, אשיג את המטרה: למצוא אותה ולגמור את המחשבה המושלמת על החמלה הבלתי ניתנת.
לא רציתי לזרוח אליה בפתאומיות ולקרוא:
«היי, אמא!!»
החלפתי זאת במחשבה שקטה, צופה, ואז מתכננת לנקוש ללב האדמה שלחיי. השנים שמכרתי במוסדית האבות, כשהדמעות נפלתי במרק חפץ, אמנם נראו כאילו האמא שלי חיה בנחת רחבה.
בכל מקום שהייתי, היה לי קושי עם ילדים. כמה פעמים העברתי ממוסד למוסד בגלל אלימות מתמדת, ולא היה לי שום העדפה למין נפלתי על כל אחד. הקפיאו אותי בחדרי בידוד, לקחו מהמתוקים, אבל חינתי על המפקחים, הילדים, העולם כולו.
בגיל ארבע עשרה הפסקתי להכות. לא כי פתאום למדתי לאהוב, אלא כי האימה של האחרים כלפיי הפכה לתקיפה מספיקה. נותר לי שעמום. הלכתי לפינה רחוקה של השטיחי האבות, ישבתי שם וחלמתי על היום בו אתפגש עם אמא ואגמור.
יום אחד שמעת קו מוזיקלי מוזר, נודד כאילו נולד מהלב. הצטרפתי למאזין, חפזתי לאזין, אבל דבר לא דומה למה שהכרתי.
תמיד אהבתי מוזיקה. כששמעתי משהו יפה, הייתי קפצתי אל המסך. השיר הזה היה מתוק, עצוב, כאילו היה דמעה שנשא נושא של שיירות.
קמתי, הלכתי לעבר שיחי האקומטי, פתחתי את הצמרות בעדינות. שם גילה לי שוכב על המדרכה מנקה, שגר במעמקי האורקולוס של המוסד הישן.
«על מה הוא מנגן?», שאלתי. בעודי מתכופפת, הפנתי את פני אל השיח ונפלה בפיתול.
הגבר הפסיק לנגן והסתכל לי. קמתי, ניעצתי בעוצמה, רציתי לעזוב, אבל הוא שאל:
«רוצה ללמוד?»
הפתעתי. האם אני, בחורה צעירה, אוכל להחזיק במכשיר?
הוא היה שומר במבצר של שנות החמישה וחצי של עברו. הגיעתי אליו מדי יום. בתחילה רק הראה לי איך להרים את הפלאטה, והכי מעניין הוא חרסן אותם בעצמו. כל חורש היה משולב בתנועה של רכות ואלגנטיות.
כשהתחלתי לשמוע צלילים אמיתיים, חיבקתי אותו בכעס מתפשט. שם לדברה הראשונה שלנו.
שמו היה יצחק לוי, גר בבית הקטן שבפנים של הפנימייה.
«ולמה אין לך משפחה, בית?», שאלתי.
«היה לי הכול, אביבית. בית, קרובי… לפני עשר שנים נפרדה קתרינה שלי. חשבתי שלא אשאר אחרי שלא היה לי בן».
בהמשך, הוא נישא לאישה יפה, אך חמדנית מאוד הוא רק רצה שהבעל שלו, שמו שׁמוּאֵל, יהיה מרוצה. חמש שנים אחר כך, שׁמוּאֵל נפל במכונית. הבית של יצחק שלושה חדרים במרכז תל אביב עבר למורשתו.
«למה לא נלחמת?», שאלתי.
«למה? אין לי מי. כל אהבותיי הלכו. אני רק רוצה לחיות עד תורתי תגיע. כאן אין לי עוד צורך».
הרגשתי שהשנאה כלפי יצחק לוי גדלה בי יותר מהשנאה כלפי אמי. ראשית רציתי להיגרם לו, אחר כך למרי.
כאשר יצחק נודע על הגעגוע בלב ילדה שעונה על כנה של זאב, הוא נבהל. איך היא תוכל להתמודד עם שנאתה?
היו לנו שיחות תכופות. ראיתי איך אביבית מתרככת, איך היא מרפה את הכאב הפיזי לשפעת של פטפוט מתוק.
יום אחד שאל:
«אביבית, אחרי שנה תצאי, מה תוכלי להיות?».
הייתי מבולבלת, הסתכלתי עליו במבוכה.
«לא אף פעם לא חשבתי על זה. כל הזמן חשבתי איך לנקוב את האמא».
«אם תחליטי לנקוב, תחפשי קודם אחריה. כסף? לא ברור, נמשיך הלאה».
השתקתי, הלכתי. שבוע בלי לבקר אותו, ואז חזרתי:
«אני רוצה לבנות».
שנה שלמה הקדשנו להכנה למוסד לבנייה. האוניברסיטה נראתה לי ארוכה מדי, אולי בעתיד.
באותו היום, כשעזבתי, ישבנו על ספסל קטן. בערב, חזרתי לעיר אחרת ללמוד ולגור. זה היה הראשון שמתי דמעות על הפנים אחרי שנים.
«יצחק לוי, אחזור אליך כשאסיים, רק אפסיק».
«נתאם? אני אשאר כאן, אבל את חייבת לסיים את הלימודים, להתייצב, ואז ניפגש.».
«איזה זקן אתה?».
בפרידה, נתן לי פלאטה.
—
עשו רבע-עשר שנים. באיחור נישאתי, מצאתי קושי למצוא בן זוג שמבין אותי. בגיל של שלושים נולדה לי בת, מיכל, וכבר בטווח זמן קצר נפרדתי. שמחתי המוחלטת היא מיכל הקטנה.
היום, אחרי שהצלחתי לפרוש כסף, חפצתי לחפש את אמי.
היא, אישה עוני חדירה, למדה שהיא חולה לפני לידה שני חודשים. היום היא מתמודדת עם סרטן, נלחמת ללא הצלחה. הרופאים אמרו שהיא רק שנה לחיות, והיא בחרה לנטוש אותי בבית חולים.
הדוקטורים לא גינו אותה. מצאתי את קברת האם, שם עומד אנדרטה עם מלאך.
זכרתי כל פעם את יצחק לוי. חזרתי לעיר, אך הוא נעלם. מנהל הפנימייה השתנה, רוב הסגל הוחלף.
בפנאי, אני ומיכל הולכות לפארק. מיכל, שמצחיקה אותי תמיד, רוצה להציל את העולם. עד ששנתה חמש היא חכמה במיוחד, משכנעת אותי לבזבז כל משיכת כסף על ממתקים, לחם ועוד.
«אמא, קני לי בוקר, נקניק, לחם וקפה».
הסתכלתי בה.
«פחדת לשאול מי הוא?».
«אמא, אולי עדיף שלא תדעי? למה להדאיג את עצמך?».
«קאטיה, אנחנו לא נלך לשום מקום».
«אמא, זה אלמלא בן, אין לו בית».
«מי זה?!».
התפלפתי כשתקלטתי. קאטיה חייכה כאילו אמרה: «הזהירות שלי הייתה נכונה».
«אמא, למה אתה מודאג? הוא רק זקן, אין לו אף אחד».
הוא לא מבקש כמו אחרים, כי הוא מתבייש. הוא יודע כל סיפורי עם ושירים שאף אחד אחר לא יודע. «לא נמאס לך מהנקניקים?».
בדרך למספר הרכוש, קניתי את כל מה קאטיה ביקשה, והגענו לפארק.
קאטיה ישבה על הספסל, קראה אליי:
«אמא, אתה כאן, אני אל הבריכה. רואה שם זקן, הוא הוא».
אכן, ראיתי זקן רושם במלבוש פשוט, סביבו ילדים, ונתתי לעצמי מנוח.
הערב, שמתי ספר על הספה וקפצתי למיטה. קאטיה הייתה בחדרה. פתאום שמעה קול מנגן מוכר. השקט. אותה מנגינה חזרה. קפצתי לחדר, מצאתי אותה מצמררת.
«אמא, הקמתי אותך?».
«קאטיה! מה זה היה?».
«זה השכן על הפלאטה מלמד אותי. אני מצליחה, רק המעבר מההתחלה לא יוצא».
קאטיה נשפה בכאב, בפיה הייתה פלאטה. בעיני האזנתי לעצמי לדמעות.
«תני לי להראות», אמרתי. גם לי זה לא היה מידי. נגינה של המנגינה המלאה גרמה לי לבכות כמו שטף של זיכרונות.
קאטיה, מבוהלת, שאלה:
«אמא, למה את עצובה? המוזיקה הזאת מציקה לך? תרצי שלא אשחק יותר?».
הזעזעתי בראש בראשי, חזרתי עם פלאטה ישנה, כהה מהזמן שעבר.
«קאטיה, יודעת איפה גר הזקן?».
«אמא, שם, ליד הבריכה, מאחורי קופסאות».
«הסתדרי, בתי».
מצאנו אותו מיד. קאטיה צעקה:
«סבא!».
הוא יצא משיחים.
«מה קרה, קטנה, למה לא בבית?».
«יצחק לוי, שלום».
הוא רעד כמו מתנפץ. הסתכל על פניה של קאטיה.
«אבא שלמחר הוא לא יכול להיות».
היא חיבקה אותו בחוזקה.
«הכול אפשרי. די להאכיל ג mosquitoes, בואי הביתה».
«הלאה?».
«הביתה, יצחק לוי, אם לא היית, לא היה לי דבר. הבית שלי תמיד היה שלך».
בכל הדרך הביתה, יצחק לוי ניגש מטפח דמעות. הזוועה שכבתה עליו, משקה שדמעיו, היה קושי. אם לא הייתי מחזיקה אותו, הוא היה נופל.
אבל בליבי ידעתי הוא לא יישאר לבד, בחשכה, בלי מישהו.
זהו. היום נזכרתי, ואני מקווה שהמנגינה, היא אשר תישאר איתי תמיד.
