האהובה של בעלו הייתה יופי נדיר. אילו הייתה זכר, הוא היה בוחר בה גם כך. אתן יודעות, יש נשים שמכירות את ערכן. הן נעות זקופות, לבושן מכובד, מביטות בעיניים ישר, מקשיבות עד הסוף. אינן ממהרות, תנועותיהן רגועות, אינן מרגישות צורך לחשוף כתפיים או להוציא חזה למראה, אלא שומרות על שקט מלכותי ולעולם אינן נעות בטירוף.
והיא הייתה בוחרת בו, אולי בדיוק כי הייתה הפוכת לו. איך הייתה היא בעצמה? תמיד במרוץ, מרימה קולה כלפי הילדים או הבעל, מפרקת דברים מהיד, לא מצליחה לאסוף דבר, בעבודה תמיד מאחור, המנהלים תמיד מתלוננים. לבושה תמיד גרביים ומדליות או חולצות, כי מי יעמוד על שמלה או חולצה? אפילו שכחה מתי הלבישה קפלים או רשתות. רק מייבש הבגדים מהדור החדש חיזר אותה מדאגת הגיהוץ.
אך האהובה הייתה מושלמת. הצורה, הצעד, הרגליים הארוכות, השיער השופע, העיניים הברורות, הפנים היפות היה חיבור של ידיים וראש! מאז שהבינה, טוב יותר מאז שראתה אותה, לא יכלה יותר לנשום ברוגע. זה קרה אחרי ביקור עבודה בשכונה רחוקה מתל אביב. עייפה ורעבה, היא ניכנסה למזנון קפה במקרה. היה מלא; רק בפינה אחת היה שולחן פנוי. היא ישבה, הרימה את המבט מעל תפריט ולא מצאה מה. שום דבר לא היה זרות היא זיהתה את האיש מאחור. והבינה גם אותה.
הוא החזיק ידיה בכפיה, נשק ארוכות אצבעות. היה זה כמו ציור: אצבעותיו מריחות בזילים. פתאום רצה להביט סביבה. אך הוא הכיר האישה הייתה אחרת במקצת.
חולפת תחושה משונה. כמו בכוויה: רואים סימנים אדומים על העור ויודעים שזמן קצר יכאיב, אך עד אז חווים את ההמתנה לכאב. ומנסים לנשום בהתלהבות מעל הפצע, כדי להקטין את מה שיבוא.
היה צריך לכאוב, אך בפנים היה רק ריק. שום דבר נוסף.
בעלו הגיע הביתה בזמן. בדרך כלל הוא שליו ומאוזן. היא הייתה שתמיד נדלקת מכל דבר, ממהרת, אימפולסיבית. הוא היה חםדמוידם, עם חוש הומור נעים, קבוע ונגד אותה.
כמה טוב היה לה תפס את ההומור שלו. שלו לא התאימה למצב הזה.
כל הערב היא רצתה לשאול אותו ישירות, בטון נייטרלי: “ומה עם האהובה?” ראיתי אותך אתמול בקפה ירוק, היא נראתה יפה מאוד, מבינה אותך, אפילו אני לא הייתי מתרחקת.
והיא אומרת לו, וכשמתבונן בו זועף מזיעה מדמעה על מצחו, אדום ונסבב לשמור על קור רוחו.
היא המשיכה: “טוב, ועכשיו? שיבינו הילדים? שיראו את האם החדשה, ואני איפה אעבור? תבוא עם דירתה של עצמה או תחשוב להעביר אותה אלינו לבית?”
היא לא אמרה לו דבר. כמו תמיד, בעלה חיבק אותה ונרדם מהרה לצידה.
אולי אפילו לא הגיעו לחלק המיני, חשבה, ברוחו של המיטה. הוא צחק במחשבותיו. איך חושבת האישה שכאשר רואה בקלות האשלייה, ממשיכה לטעון שזה נצפה.
אולי זה היה רק ההתחלה, של המבט, של הלב הפועם בקצב זהה. הוא יודע איך להסתתר מבלי לחשוף שום מבט, שום תזוזה.
הוא ננדף במיטה, נרדם בחלקים, חלם פרחים צבעוניים ואהובות בחלוקיות אדומות בלתי מוכרות.
בבוקר קם עם ראש כבד, הזיז את עצמו באיטיות מהרגיל, הכין את הילדים לבית הספר ברוגע.
והיום כולו שאלת מה לעשות. מה עושות בדרך כלל נשים שמאתרות את בעלן עם נשים אחרות? לחפש בגוגל?
הגוגל לא נתן תשובה. היא גם לא הייתה עם תכנית. לנסות לחיות הלאה?
לא חשבה שהיא צריכה לנסות. היא חיה כבר, כמו לפני. שגרה זהה, בעל שמגיע הביתה בזמן, ללא ריח בושם זר על החולצה, ילדים שמחים ושרקנים, קוולנוע ביום ראשון. הכל אותו דבר, שני או שלושה קשרים של אהבה בשבוע, אם היא מקפידה על הפרטים.
אולי טעתה אז, בקפה?
לא טעתה. התקשרה לצהריים; לא קיבלה מענה. עלתה במונית וחזרה לאותו קפה. נתנה לנהג המונית הסבר קצר שמחכה לחבילה חשובה לעבודה. מכוניתו של בעלה חנה מול הקפה. ראתה אותם יוצאים ועולים למכונית יחד.
היא לבנה את פניה, ביקשה בקבוק מים מהנהג, צילמה שיחת טלפון והציגה בתיאטרון: “הזדווגו! חבילה שלכם! אני לא נשארת, אני הולכת לעבודה!”
אפילו אז לא אכפת לה מהדעת הנהג.
כשמתגלה אהובה, החיים מתהפכים. לגזור? אולי. אבל איך לחיות אחרת? לסבול? בשביל מה, בשביל מי?
היא נזכרת בזוג חברים, שבו גם הוא היה עם אהובה. הסתתר, שקר, אך האישה בסופו של דבר גילתה. היה שערוריה, הוא התעקש שאין אמת, עד שהוכחו הודעות בטלפון. הוא טען שההודעה נגנבה, שהשניים רצו נזק.
באותו רגע, בעלה אמר בהחלטיות: לעולם לא אשקר. יהיה מביך להכחיש. אם אתה עושה משהו, אתה אחראי להודות. תחליט: או תסיים עם האהובה ותשאר עם המשפחה, או תברח, אבל תדאג לבני משפחתך.
היא ראתה זאת כמעודד. איזה אדם רציני עומד לצידה! כן, קל לתת עצות מהצד בלי להיות מעורב. כשחיים מציבים אותך במרכז, כשאחרים מצפים ממך להחליט ולשמור על שיווי משקל, האומץ והשקט נעלמים ברגע.
היא חזרה לאותו קפה וישבה במקומם. האהובה הרימה עיניים מופתעות. בעלו קפא, ואז התחיל לשחק עם ידיו מתחת לשולחן. דממה. היה מעניין לצפות בהם. האהובה הבינה מיד מי היא. או אולי כבר ידעה.
בעלו רצה לדבר, אך היא עצרה אותו בכף מורמת: “זה לא כאילו לא שמתי לב, נכון?” היא אמרה באיטיות: “זה לא דבר מוזר כאן. קורה. אבל בבקשה, תחשבו איך נפתור יש לנו ילדים, בית משותף, הורים מבוגרים. אתם מבוגרים, תדעו להתמודד.”
היא קמה. השמלה שגיהצה זה עתה נראתה לה טובה. חבל שלא לבשה אחת זמן רב.
לפעמים האומץ הוא להגיד את האמת, ולצאת בגאון, לא משנה כמה קשה. והגאון של האישה אינו נמדד בנעליים או בשמלות מגוהות, אלא בשקט שבו, בסוף, היא יודעת לאסוף את כוחה ולראות, למרות הכל, את חייה שלה.
