אהובתו של דוד הייתה בעלת יופי נדיר. אילו הייתה גבר, הוא היה בוחר בה מכל. יש נשים שמודעות לערכן, הולכות ממקום של כבוד, מביטות בעיניים ישר, מקשיבות עד הסוף. הן אינן ממהרות, אינן תזז כוחות, אינן מרגישות צורך לחשוף כתפיים או להרים חזה כדי שיבטו אותן; הן שומרות על שקט מלכותי ולא מאבדות את שלוותן אפילו ברגעים קשים.
גם היא הייתה בוחרת בו, אולי בדיוק כי הייתה הפוכה לו. איך הייתה היא? תמיד בבריחה, מרימה קול כשמדברת עם הילדים או עם בעלה, מאבדת חפצים מיד, לא מצליחה להתרכז במשהו אחד, בעבודה תמיד מאחור, הממונים עלולה מאוכזבים. לבושה תמיד היה גינס וחולצה או סוודר מי יעמוד ללבוש שמלה או חולצה? אפילו שכחה מתי הכינה את החולצות הפעמיות או את החולצות עם פסים; רק מייבש הבגדים המודרני חסך לה את הצורך לגהץ.
המדונה, מצד שני, הייתה מושלמת. צורת הגוף, ההליכה, הרגליים הארוכות, השיער העבה, העיניים הבהירות, הפנים היפות גרמו לדוד להרגיש כאילו הוא לא עוד מקבל אוויר. מאז שראה אותה, לא הצליח לנשום במרבית העלמות. המפגש קרה אחרי פגישת עבודה בשכונה מרוחקת של ירושלים. עייפה ורעבה, היא נעמדה במקרה בקפה הירוק. המקום היה מלא; רק בפינה הישרה היה שולחן פנוי. היא ישבה, הרימה את מבטה מעל התפריט ולא מצאה בו דבר שחדש. אז זיהתה את בעלה מאחורי השולחן. והוא גם ראה אותה.
הוא החזיק את ידיה בין כפותיו, לנשק בעדינות את קצות האצבעות. היה זה כמו ציור: ריח הבזיליקום על קצות האצבעות. הוא רצה להסתכל עליה, אך הכיר שהאישה הזאת שונה לחלוטין.
הרגיש תחושה מוזרה, כמו כאב של שריפה רואים את האדום על העור ויודעים שהכאב יגיע בעוד שניות, ובינתיים חווים את ההמתנה. מנסים לנשום לשכך את הפצע לפני שהכאב מתפשט.
היה צורך בכאב, אך בפנים היה רק ריק. שום דבר יותר.
דוד חזר הביתה במועדו. בדרך כלל הוא רגוע ומאוזן; היא הייתה זו שמתגברת על כל דבר במהירות ובלחץ. הוא היה אדם מדוד עם חוש הומור נעים, חביב, בדיוק ההפך ממנה.
היא, בחשש, רצתה לשאול אותו בצורה בלתי משופעת: ומה קורה עם המדונה? ראיתי אותה אתמול בקפה הירוק, היא נראתה יפה, אני מבינה, גם לי היה קושי להחזיק ריח טוב. היא ראתה את ההזעה שנכנסת למקדחת על מצחו, איך הוא מתבייש ומתאמץ להישאר רגוע.
במחשבתה המשיכה: טוב, ומה הלאה? הילדים יכירו אותה? איפה נלך? הוא יביא דירה משלו או נעביר אותה אלינו?
הוא חיבק אותה ולכבש בעדינות, נרדם במהירות לידיה.
אולי הם אפילו לא הגיעו לשלב המיני, היא חשבה, חפזה על צדו של המיטה והצחקה לעצמה. היא ראתה כיצד החשיבה של האישה שמגלה רמאות מנסה להסתיר זאת, אך ממשיכה לדבוק ברעיון שהיא ראתה מה שקרה.
אולי הם היו רק בתחילת הדרך מבטים, הדפסת הלב באותו קצב. הוא ידע איך להסתיר, לא לחשוף שום מבט או תנועה.
הוא שכב על המזרן, נרדם בחלקים, חולם על פרחים צבעוניים ומדונות לבושות שמלות אדומות לא מוכרות.
בבוקר הוא קם עם ראש כבד, נע בתשומת לב, הכין את הילדים לבית הספר בשלווה.
והיום כולו שאל אותו מה לעשות. מה עושה אישה כשמגלה שבעלה נמצא עם אישה אחרת? לחפש תשובה בגוגל? גוגל לא נתן תשובה. היא לא הייתה בעלת תכנית. להמשיך לחיות?
היא הבינה שאין צורך לנסות יותר היא כבר חיה, בדיוק כמו לפני. אותה שגרה, בעל שמגיע הביתה בזמן, ללא ריח של בושם זר, ילדים שמחה ורועשים, סרטים בבסיס ביום ראשון. בדיוק אותה רוטינה, אותו מספר פגישות של אהבה בשבוע, שלוש אם היא מקפידה על הפרטים.
אולי הטעות הייתה בקפה?
לא, היא לא טעתה. היא התקשרה בצהריים, לא קיבלה מענה. עלתה במונית וחזרה לאותו קפה. היא סיפרה למונית נוהר בקצרה שהיא מחכה למעטפה חשובה לעבודה. רכבו של דוד חנה מול בית הקפה. היא ראתה אותם יוצאים יחד למכונית.
היא קיבלה משקה מים מהמונית, חיקתה שיחה והצליחה לצרוח בטלפון: בזה תתביישו, אתם! אני כבר לא מחכה, אני הולכת לעבודה!
גם אז לא אכפת לה מה שמחשיב המונית.
כאשר אתה לומד שיש מדונה, חייך מתהפכים. להתגרש? אולי. אבל איך לחיות אחרת? לסבול? בשביל מה, בשביל מי?
היא נזכרת בזוג חברים שלפני זמן קצר עברו חוויה דומה בעל עם מדונה, הסתיר, שקר, והאישה גילתה, נגרם סערה, הוא המשיך לדחות עם הוכחות הודעות בטלפון. ״הם האשימו אותו בנחיתה, תחרויות קנאה״.
בזמן ההוא, בעלת החבר אמרה בחוזקה: אף פעם לא אשקר. אם עשית משהו, אתה חייב להודות. תחליט: תחתוך עם המדונה ותשאר עם המשפחה, או תעזוב ותדאג לילדיך.
זה ריתק אותה. כמה אנשים רציניים עומדים לצידך! כן, קל לתת עצות מהצד, בלי להיות מעורב. כשחיים מציבים אותך באמצע והאחרים מצפים ממך להחליט, האומץ והשקילה נעלמים.
היא ניגשה לאותו קפה, ישבה במקומם. המדונה הרימה את עיניה בהפתעה. דוד הקפיא, אחרי כן התפזר בידיו מתחת לשולחן. שתיקה. היה מעניין לצפות בו. המדונה הבינה מיד מי היא. אולי כבר ידעה.
דוד רצה לדבר, היא עצרה אותו עם כף יד מורמת: זה לא כאילו לא ראיתי זאת, נכון? זה לא נדיר. קורה. אבל בבקשה תחשבו איך תפתרו יש לנו ילדים, דירה משותפת, הורים זקנים. אתם אנשים בוגרים, תדעו להתמודד.
היא קמה. השמלה שגיהץ במתכונת חדשה נראתה לה נהדרת. חבל שלא לבשה שמלה מזויפת מזמן.
לפעמים האומץ הוא לומר את האמת, ולצעוד קדימה בכבוד, לא משנה כמה קשה. והכבוד של האישה אינו נמדד בנעליים או בשמלות מגוהצות, אלא בשקט שבו, בסוף, היא מרוכזת, אוספת את כוחותיה ובוחרת לחיות את חייה במלואם.
**הלקח:** כשמתמודדים עם רגישות ובחירות קשות, האמת והכבוד לעצמנו ולסביבה הם המפתח לשלווה פנימית, אפילו כשהעולם סביבנו מתהפך.
