את מבינה, אורה, שעם בחורים כמוך לא מתחתנים, אמר באורח רגוע אורן, יש נשים בשביל אהבה וזמנים נעימים, ויש כאלה ששומרות לעצמן עד החתונה. לצערי, את לא מהן.
מה בעצם לא מתאים לי? אני מבשלת מצוין, נראית מצוין, הבית נקי. כזאת אישה איננה מושכת אותך? קראה אורה מבוהלת את האיש שהיא ראתה כמאהב.
זה בדיוק הבעיה! את כבר “פגומה”. הביני: אנשים כמוך לא נלקחים לאישה. איתם רק נפגשים בלי התחייבות. והחתונות נעשות עם בחורות צנועות, שהן “הראשונות” של האיש. שצריך להיות מוכנה לשטוף לו את הרגליים ולשתות ממנו water, כמו שבמשל. אורן, מרוצה מהמילה האחרונה, פנה לקיר ופנה בעיניים.
לפני שבוע, אורה הייתה במפגש קפה עם החברות ושתפה בתכניה: החיים מתיישרים. שלושים, כבר לא נערה, אבל קריירה, דירה, מכונית, נראית טוב. אפשר להינשא, להביא ילדים! והקונדידט המושלם כמו מתוך חלום. אורן: אף פעם לא נישא, גר לבד, למרות שקנה דירה קרובה עם אמו. ארבעה עשר שנים הפרש, בחור יפה, מטופח, כמעט ללא הרגליים הרעות, במשרה רצינית. מזל שלם.
הכירו בעבודה הוא הגיע אליה לפגישה כשמטופל במרפאת השיניים, ויצא כבר מאוהב. אורה אז עובדת הרבה: במרפאה ציבורית ובפרטית, ולכן זמן אישי היה חסר. פתאום פרחים, לא ורדים רגילים, אלא פעמונים. בפברואר! מסעדה והכל הסתובב.
הדאגה היחידה: עברו כבר שנתיים למערכת, ועדיין לא היה הצעת נישואין. חברות רמזו: הגיע הזמן לאורה להינשא. היא הרגישה את זה גם. אז נועזת לפתוח שיחה. לפני השינה העלתה את הנושא ושמעה: היא “פגומה”, “לא לשום נישואין”.
במוחה לא היה מקום למילים. מה הוא מרשה לעצמו?! בערב הבא, אורה פוגשת שוב בחברות בקפה צריך עצה.
תדמיין את זה, בנות התחילה אורה הוא אמר לי שאני כבר לא אותה! על כאלה לא מתחתנים!
ברצינות?! הפתיעה גלית. את יפה, חכמה, עצמאית!
הוא אומר שהוא מתחתן רק עם צנועות. ואני, לפי שלו, “הסוג השלישי” פגומה. ומה אני עושה עכשיו? הוא מתאים לי בכל תחום אחר: חכם, עשיר, במיטה טוב.
אורה, תעזבי אותו לפני שיקלקל לך את הדימוי העצמי חייכה לדנה.
ובאמת תביאי אותו אלינו! אנחנו עם מישל חוגגים את העשור לחתונה! שיראה איך נראית משפחה הוסיפה גלית.
החליטו להזמין. אורן, שלרוב לא אהב כאלו אירועים, פתאום הסכים. אפילו התיישב על ההגה בעצמו. אורה כבר הרגישה שמחכה ליום נעים עם החברות סוף סוף היא לא תצטרך להניע את הרכב חזרה.
בבית הקיץ של גלית ומישל היה ביתי: ילדים, על האש, ציפורים, והכלב שִׁקּוֹר רץ כאילו יש לו סוללה בלתי נראית. הארוחה נמשכה משעה צהריים עד ערב. המבוגרים הולכים, הילדים נרדמים. סביב השולחן נותרו “שלנו” החברות, המארחים ואורן.
שתינו תה עם עוגת פירות, מדברים. ואז אורן חזר לשיחה שלו:
תגידו לי, גלית, למה אורה עדיין לא נישאת? כבר עשר שנים נישאתם.
לא לכולנו מזל לאהוב בקורס שלישי, כמו לי הסתכלה גלית. אז הייתי לומדת, עובדת, לא היה לי זמן.
והאם נישאתם צנועות?
מה? צחקה גלית. מישל ואני יחד מהקורס הראשון!
אבל הוא היה הראשון?
רוצה לראות תעודה? קרא מישל בקול מתריסן. אשתי הפכה, ונקודה.
רואים? היא הייתה “טהורה”. זה כבוד. איך להתחתן עם אישה שהייתה לך כמה? זה מביך למשפחה!
איזה “צאצא” כזה דורש “ללא עבר”? צחקה לדנה. למה אתה נותן תקווה לאורה?
לא הבטחתי לשום אחד, נשף אורן. החברה שלך תבין: היא אישה מהסוג השני. לחתונה איתה צריך סיבות רציניות. אני לא רואה אותן.
אז אני בעצם הסוג השלישי, גרושה עם ילד חייכה לדנה. חבל לך, גבר. לך ולזהות שלך.
איך אתה מדבר עם נשים בבית שלי? קם מישל. “סוגים” שלו! אתה עצמך דג פגום! הוא תפס את אורן וגרר אותו אל החצר. לא היה לו קושי שני מטרים גבוה, שרירי.
חזור משם! לא אניח שהחג ייהרס. אילו לא היו הבנות, כבר היה משלים אותך. אתה לא אורח.
אורה, אני הולך. את איתי או נשארת? קרא אורן בגאווה, תופס תיק.
אורה, מצחקקת עד דמעות, לא יכלה לענות. אורן, בלי לחכות לתגובה, דחף את השער ונסע.
טוב, מישל, תודה חייכה אורה. זהו! אין יותר גברים! אפילו פגומים!
זו הייתה רעיון גרוע להאיר אותו על נישואין חייכה גלית. אבל איזה דמות! בנות, שמעתן? אני הסוג הראשון! ואתן, כבר איך המצב.
הבדיחות נמשכו כל הערב. אחרי זה לדנה חזרה באוטו והביאה את אורה הביתה. החיים חזרו לקצב הרפואי הרגיל קבלת מטופלים, מילוי תיקים.
אורן כבר לא התקשר.
הילה דן, נשאר לך מעטפה בקבלה.
תודה, לבנה, אבדוק מאוחר יותר.
אחרי הסיום, אורה פתחו את המעטפה. בפנים היה .
