שמעון ישב על הספה והביט דרך החלון אל החצר, שם יונים התקוטטו על פיסת לחם. והוא הביט בשמוליק, החתול. שבע שנים הם חיו יחד, אם לא סופרים את תמר ואת נועה, הבת. אבל שמוליק היה שלו. מהיום הראשון, כשרק הגיע – גוש פרווה בן שלושה חודשים שנצמד לסוודר שלו ונרדם בכיפת המרפק.
תמר בישלה מרק, וריח עלי דפנה ריחף במטבח. נועה, בת שתים־עשרה, ישבה ליד השולחן והעבירה אצבע על מסך הטלפון. ערב שבת רגיל, כמו שהיו מאה לפניו ועוד יהיו מאה אחריו. אבל שמעון הבחין שנועה מביטה באמה במבט מצפה. ותמר, כשהיא בוחשה במרק, הנהנה לה בסתר, כאילו סיכמו משהו מראש.
– אבא, – פתחה נועה בקול שמבקשים בו טלפון חדש או רשות לישון אצל חברה.
שמעון הרחיק את העיתון.
– נו?
– אצל ליאת, החתולה המליטה. ואף אחד לא רוצה לקחת את אחד הגורים. הוא קצת צולע, כף קדמית עקומה. רוצים… את יודעת…
היא לא סיימה, אבל היה ברור. שמעון הביט בתמר. תמר ערבבה במרק במרץ, אף על פי שכבר לא היה מה לערבב.
– לא, – הוא אמר. לא בכעס, לא בחדות. פשוט אמר.
– אבל למה?
– כי יש לנו את שמוליק. הוא בן שבע, רגיל להיות לבד. תביאו עוד אחד, יתחילו ריבות, סימון טריטוריה, עוד פרווה. אני נגד.
נועה הביטה באמה. תמר כיבתה את האש מתחת לסיר והתיישבה ליד בעלה.
– שימי, הגור בן שלושה חודשים. הכף לא התאחה כמו שצריך. אם לא יקחו אותו, ליאת תוביל אותו לעמותה, ומשם לא מאמצים כאלה.
שמעון הבין. אבל לא הנהן.
– אני נגד, – חזר והרים את העיתון.
***
עבר שבוע. נועה כבר לא ביקשה, אבל בארוחת הערב הגישה לו לחם בשתיקה. ותמר הפסיקה לשאול איך עבר היום בעבודה. שמעון הרגיש זאת כמו טיוטה: החלונות סגורים, אבל בכל זאת נושבת רוח.
ביום שישי נועה חזרה מבית הספר עם עיניים אדומות. התיק נזרק ליד הדלת, והיא נכנסה לחדרה. תמר נכנסה אחריה, כעשר דקות אחר כך יצאה.
– מה? – שאל שמעון.
– ליאת אמרה שמחר בבוקר יביאו אותו. נמצאה עמותה בפאתי העיר, אבל נועה ראתה תמונות משם. כלובים קטנים, כמאתיים חתולים, ריח…
תמר לא לחצה. היא רק סיפרה והלכה לשטוף כלים.
שמעון נותר לבד במסדרון. מחדרה של נועה לא נשמע קול, וזה היה גרוע מבכי.
בבוקר שמעון קם לפני כולם. כל כך מוקדם הוא קם רק לדיג, והעונה עוד לא התחילה. במטבח בערה מנורה מעל הכיריים, בחוץ האיר אור אפור. הוא שלף מעיל, לקח מפתחות לרכב ויצא.
את הכתובת של ליאת מצא בטלפון של נועה בערב, כשהיא ישנה. רשם על פיסת נייר, תחב לכיס המעיל.
ליד הבניין של ליאת חנה וחייג.
– הלו? – קול ישנוני, לא מרוצה.
– זה שמעון, אבא של נועה. הגור עדיין אצלך?
הפוגה.
– כן… כן, עדיין. באחת־עשרה יבואו מהעמותה.
– לא צריך. אני אקח. עכשיו אעלה.
הוא ניתק וישב דקה ברכב.
ליאת פתחה בחלוק, הושיטה לו ארגז נעליים. בפנים, על מגבת ישנה, ישב גור. אפור, מפוספס, כחוש. כף קדמית בלטה הצידה, כאילו הורכבה בחיפזון. עיניים צהובות, מבוהלות.
– הוא שקט, – אמרה ליאת. – כמעט לא מיילל. אוכל הכל. מורגל לארגז חול.
שמעון הנהן, לקח את הארגז והוביל לרכב.
הוא חזר הביתה כשכולם עוד ישנו. הניח את הארגז על הרצפה במסדרון, פשט את המעיל. הגור בפנים לא השמיע קול. שמעון הציץ: החיה נדחקה לפינה ובהה בו מלמטה למעלה, בלי למצמץ.
– נו, מה אעשה איתך? – לחש שמעון.
הגור הרים את הכף העקומה, כאילו רצה להגיע לאצבעו, אבל לא הגיע. שמעון נאנח. הלך למטבח, מזג חלב לצלוחית. אחר כך נזכר שקטנים לא צריכים חלב, שפך, הוציא מהמקרר עוף מבושל, חתך דק.
כשחזר למסדרון עם הצלוחית, שמוליק כבר ישב לצד הארגז. הביט פנימה. הזנב לא נע, הגב לא התקמר.
הגור טיפס מהארגז, צולע, הגיע לצלוחית והחל לאכול. שמוליק נחר והלך לכורסה שלו. לא ריב, לא נשיפות.
נועה מצאה את הגור ראשונה. שמעון שמע מחדר השינה צעקה חנוקה, אחר כך צעדים מהירים, והבת נכנסה אליהם עם הגור בזרועותיה.
– אמא! אמא, מאיפה?! –
תמר התיישבה במיטה, פזילה מנומנמת. הביטה בגור, אחר כך בשמעון. הוא שכב, ידיים מאחורי הראש, ובוחן בריכוז את התקרה.
– אבא? – נועה פנתה אליו. קולה רעד. – אתה?
– אם תצעקו, אחזיר אותו, – גימגם שמעון, בלי להסיר עיניים מהתקרה.
נועה התיישבה על שפת המיטה ובכתה. לא כמו בבית הספר מעצבון, אלא אחרת, כשלא ניתן להסביר. הגור בזרועותיה קפא, נצמד לסוודר.
תמר לא אמרה דבר. הניחה כף יד על ידו של שמעון ולחצה. מהר, קצר. אחר כך קמה והלכה למטבח להדליק קומקום.
הגור נקרא קובי. נועה רצתה לקרוא לו רוזן, אבל שמעון אמר: איזה רוזן, הוא מארגז, יהיה קובי. וקובי השתרש כאילו תמיד גר כאן. שמוליק בשבוע הראשון התעלם ממנו, בשני החל לסבול, ובתום החודש ישנו על אותה כורסה. שמוליק ג’ינג’י, חשוב, וקובי אפור, עם כף בולטת, תחוב בצדו.
שמעון הביט בהם בערבים ושתק. תמר שאלה פעם:
– הרי היית נגד. מה השתנה?
הוא שתק, ליטף את קובי מאחורי האוזן. זה גרגר ועצם עיניים.
– נועה בכתה. ואני שמעתי דרך הקיר. וחשבתי: אני מתקן פה הכל, ופה אין מה לתקן, רק לקחת ולהביא. פשוט אין מזה פשוט יותר. ואני התעקשתי על מה? על פרווה?
תמר חייכה ולא הוסיפה.
כעבור חצי שנה קובי גדל, הכף נשארה עקומה, אבל הוא התרוצץ בדירה כמו משוגע, מפיל כפכפים ומקפץ לארון. שמוליק רק ליווה אותו במבט.
ושמעון תפס את עצמו לפעמים שבערב על הספה, על ברכיו שוכב שמוליק, על כתפו ישן קובי, בטלוויזיה משחק כדורגל, והוא לא שומע את התוצאה מפני שהוא מפחד לזוז.
וזה, אולי, היה טוב יותר מכל תוצאה.
