רבקה בןחיים חיה בפריפריה של כפר קטן בגליל, שכנראה נזכרת רק במפה ישנה. ביתה היה עץ פח ויש לו תריסים פגומים, גינה שגדלה בטבע ושלווה שמילאה את החדרים. אחרי שאביה נפטר וילדיה עברו לעיר, חייה הצטמצמו לשתיית תה, סריגה, טיפול בעציצים ושמיעת תוכניות הרדיו בערב.
באחד סתויות, כששמיים היו אפורים והעלים נופלים כמו מכתבים שרופים, ראתה בצלור מאחור השער צל. זה היה כלב רזה, מלוכלך, עצמותיו בולטות ועיניים שראו כאילו מחפשות מישהו אנושי. הוא לא נבח, לא חרס, רק הביט.
רבקה הושיטה לו קובייה של לחם ישן ופרוסת נקניק. הוא קרב בזהירות, אכל והסיר, ואז הלך. למחרת חזר שוב, ולאחר מכן שוב ושוב.
היא קראה לו ברון, למרות שהקול שלו היה יותר של משוטט מאשר של אציל. עם כל יום שעבר, הכלב החל לסמוך עליה לנענע את הזנב, לשפשף את ידיה והיה מלווה אותה עד לבור המים.
בלילה אחד, שמעה נביחה חזקה. פנתה אל החצר ברון רץ סביב המעמד. כשקראה, נשמע קול. מישהו היה שם. היא לקחה פנס, פתחה את הדלת כמעט התעלפה. בפנים עמד נער, מלוכלך, רזה, עם ג’קט קרוע ועיניים חיוורות.
בבקשה, אל תנסו לפגוע בי לחש בקול רועד.
מתברר שהיה ילד בריחה מבית יתום, ברחה מהשגחה קפדנית. ברון מצא אותו ביער, האכיל אותו במזונות שמצא, חימם אותו בגופו והביאו אל רבקה, שהרגישה בליבה חסד.
רבקה לא היססה החביאה את הנער. כשבאו השוטרים (שכנים קראו בעקבות הנביחה והאור), היא לא מסרה מייד. אחרי שדיברה עם השוטר היחיד שבאזור, נודע לה שהחלו לחפש אותו לפני זמן רב, והמחנך שלו כבר הודיע על פיטוריו. הנער ניתן למשפחה מאומצת חדשה, ולפני שעזב הוא לחש:
אתה עכשיו סבתי אפשר לכתוב לי?
וברון נשאר. רק שלא חזר להיות ללא בעלים הפך לבעל הבית האמיתי של החצר.
מאז, רבקה חזרה לנהל ביתה עם כלב, מכתבים מהנכדה שמגיעים מדי שבוע ועם התחושה שהחיים, כמו זנב של כלב, יכולים לחזור במפתיע ולהביא שמחה בדיוק ברגע הנכון.
