היי, אז תארי לי את זה…
איתי נעמד במקום, והרחובות של תלאביב המשיכו להסתובב בקצב שלהם, בעוד הוא קיבט את מבטו על פני האישה שלא חשב שהוא יראה שוב אבל לא כך, לא במצב הזה.
אביטל כהן. אהבתו הראשונה. האהבה האחת שלו, אם נשאל את עצמו בכנות.
הנערה שהזמינה אותו פעם לעלות למגדלי המים, שרה ברקעה בתור תנופה, נשקה אותו מתחת למגדלים אחרי שיעורים והזכירה לו חלומות על פריז, שירה ועולם רחב יותר מהעיירה הקטנה שממנה באו.
אבל אחרי שסיימה את הלימודים, היא נעלמה. בלי הודעה. בלי טלפון. פשוט… נעלמה.
ועכשיו היא עומדת שם, מחזיקה ברצפת המדרחוב של חנות רנוור שני נערות רועדות, כאילו העולם שכח אותה.
הוא נפל על הברך.
בחליפו שנקנה במיוחד ונעלי העור האיטלקיות, על המדרכה המרוצפת של רחוב רוטשילד.
אביטל לחש הוא ברגע של שכחה, קוליו יותר נמוך.
היא לא יכלה להסתכל בעיניו.
לא רציתי שתראי אותי ככה, חייך בקול רועד. almost ברחנו כשזיהיתי אותך.
הקניית האחים הביטו אליו בעיניים גדולות ומפוחדות. אחת מהן משכה אותה בשרוול.
אמא, לי קר.
הלב שלו נשבר. אמא.
הוא הביט באביטל בקול רך יותר ממה שהיא זוכרת. האם הם שלך?
היא קידנה בראש. תמר ונועם. הן בגיל שלוש.
זה הקפיץ לו נשימה. שלוש שנים.
הן נראו בדיוק כמוה, אבל היה משהו מוכר בזווית הלחי של הילדות, כמו שבניית הסולאריות של נועם בחום השמש בדיוק כמו שהוא היה כשהיה ילד.
הלב שלו דפק חזק.
האם הן שלי?
אביטל הרימה לבסוף את מבטה, עם דמעות בעיניים. לא ידעתי איך אמצא אותך. ניסיתי אבל כשהבנתי מי אתה היום, חשבתי קולה רועד. חשבתי שלא תרצה את זה. אותי. אותן.
שתיקה כבדה מנעה ביניהם, יותר מכל מה ששמעו עד כה.
הוא לא ידע כמה זמן נמשך הרגע.
לאחר מכן, כאילו ההחלטה כבר הייתה קבועה בלב, הוא שחרר את מעילו והקיף אותו סביב כתפיה של אביטל. לקח את תמר בזרועות בחום, והושט יד לנועם.
בואו, אמר בקול בטוח. נלך הביתה.
בימים הבאים, התקשורת הייתה ברקיע.
המיליארדר הטכנולוגי איתי ברק, נראה עם אישה וילדים בלתי מזוהים במרכז תלאביב
המשפחה הסודית של המגנץ המבודד?
ממתח למגדל: האישה ששברה את השקט של איתי ברק
אבל איתי לא היה אכפת לו.
לא מהכותרות. לא משיחות של דירקטוריון שדאגו. לא מהשמועות במסיבות היוקרה.
כי אביטל והילדות ישנו למעלה, בפנטהאוז שלו, בחום ובבטחון, מאוכלות.
והוא הרגיש סוף סוף משהו מחדש.
כמה שבועות אחרי, אביטל עמדה מול החלונות משמרות עד תקרה, מביטה באופק.
אני לא שייכת לעולם הזה, איתי, לחשה. אתה אתה. ואני רק
אתה האמא שלה, קטע הוא. את האישה שהכירה אותי באמת. את שייכת למקום הזה יותר מכל אחד.
היא הסתכלה עליו בעיניים רטובות. הייתי מפוחדת.
וגם אני, לחש הוא. אבל עכשיו זה כבר לא.”
ואז הוא נפל על הברך לא עם טבעת, לא עדיין אלא עם הלב שלו.
תשארי. ננסה למצוא פתרון יחד.
ואביטל נשארה.
לא בגלל הכסף. לא בגלל הדירה, העיתונות או היוקרה.
אלא בגלל האיש שלפעם אחז את ידו במסדרון בית הספר והיום מצא אותה הפעם ברחוב הקר ביותר, ברגע הקשה ביותר בחייה.
והוא לא הסתובב חזרה
הוא חזר הביתה.
אליה.
לבנותיו.
לחיים שצפויים לו.
