היא לא יכולה כאן לגור, היא לנו זרה, שמעתי את בתו של בעלי, נעמי, מציגה בקול רם לבנה, יובל, שהגיע הזמן לגרש אותי מהבית שבו חייתי חמש עשרה שנה.
חכי, יובל, זה לא פשוט כך. לאן תצא דודה תמר? שאל יובל, בנו של בעלי, שתמיד הרגשתי שהוא יותר הוגן ונדיב מאשר אחותו. אחרי שלחצתי יחד עם בעלי שנים רבות, ראיתי כמה דברים.
בזמן האחרון נפטר בעלי. בנו של הנישואין הראשונים, נעמי, הגיעו מיד ורצו לחלק את הירושה בית, גינה, מחסן, מכונית.
אני לא תבעתי שום דבר, אך אם להיות כנה, לא ציפיתי שיגרשו אותי מהחדר מיד.
הכרנו את יעקב, בן זוגי, בגיל מבוגר, אחרי שכל אחד מאיתנו חווה נישואין כושלים וגדל עם ילדים. לי היו שני בנות שירי ורוני, וליעקב היה בת ובן.
זה היה אחרי שחגגתי חמישים שנים, והקנתי את בתי הגדולה, שירי, לבעלה. הוא הגיע לביתנו, והייתה גם רוני, עדיין רוויה בדירה הקטנה שלנו. לא חשבתי איך נוכל להמשיך, כי הדירה הייתה קטנה.
אבל כמעט מייד אחרי המפגש עם יעקב, שהייתה חמש שנים מבוגר ממני וחי לבד כבר שנים, נודע לי שהוא כבר גידל את הילדים, נשאו, והוא סיפק להם בתים טובים, כי בתקופתו כיהן בתפקידים ניהוליים והרוויח היטב.
בעצם, יעקב חיפז והציע לי לעבור לגור איתו. חשבתי היטב והחלטתי למה לא? הוא אדם טוב, ובעלו הוא מתנהג אלי בכבוד ובחביבות.
עברתי למגרש הכפרי שלו. החיים הלכו חלק היה לו גינה, תרנגולות, ארנבות, ובזמנים מסוימים אפילו פרה וחזיר.
ילדים שלנו היו באים לבקר, שלי ושלו, ותמיד קיבלנו אותם בברכה, ולא שלחנו אותם הביתה ריקים תמיד נענו להם תיקים מלאים במזון ביתי.
ליעקב ואני לא נרשמנו באופן רשמי, בתחילה דיברנו על זה, אך לבסוף סיכמנו שהחותמת על דרכנו בגיל הזה אינה חשובה בכלל.
הם היו חמש עשרה שנה של שמחה משותפת, ואין לי תחושת חרטה.
במהלך הזמן בתי הצעירה, רוני, נישאה, והן, רוני ושירי, כמעט נלחמו על מי הקבוץ שייך. שירי שכבר התמקמה בדירה, לא רצתה לחלוק עם אחותה או לקבל את בעלה, ולכן היא ובעלה הקיבו לרוני פיצוי כספי של אלפי שקלים, וכך נראה שהעניין נפתר.
אבל לפני כשנה רוני התגרשה, חזרה עם בתה אל הבית. שירי לא שמחה למראה זאת, והסכסוכים חזרו.
קיוויתי שרק ייפרעו ויתאחדו שוב, אך עדיין לא קרה.
עכשיו גם בעלי איננו, ואני נאלצת לחזור לבית המשפחתי. עם זאת, אני מבינה שהמקום כבר צפוף בלעדיי.
דודה תמר, אם תרצי, תישארי כאן עד שנמצא קונים, הציע יובל בבוקר הבא.
שמחה הצעתו הרחבנית, אך אז הצטרפה נעמי והבהירה את התנאים עלי להמשיך ולנהל את החווה לבד.
זה אומר שאני אהיה בעבורם עבודה חינם, בתמורה לכך שלא אחזיר להם שכירות?
אינני מרוצה מהרעיון, כי בכפר נדרש מאמץ רב בגינות ובחיות, ואני כבר בגיל 65.
היום אני במצב מורכב, חוסר ודאות האם להישאר כאן ולשרת את הילדים של אחרים, שמא יגרשו אותי ברגע שמוצא קונה? או לחזור לדירת ההורים, שעדיין רשמית שייכת לי, אך אני מרגישה שגם שם אני מיותרת.
מה לעשות? אשמח לקבל עצה, אולי היא תבהיר לי את הדרך.
חברים, אם אתם רוצים לקרוא עוד סיפורים, השאירו תגובות ואל תשכחו ללחוץ על הלייק זה נותן לנו כוח להמשיך לכתוב!
