״רגע! אל תיגעי בו! יש משהו שאת חייבת לדעת לפני שאת פותחת את הכלוב הזה…״
היד שלי נעצרה באוויר.
העובדת מיהרה לעברי, ופניה היו חיוורות. לרגע חשבתי שהכלב מסוכן, שאולי הוא נשך מישהו בעבר, או שיש לו מחלה שלא סיפרו לי עליה.
אבל אז ראיתי משהו מוזר.
הכלב, שעד לפני רגע עמד צמוד לסורגים, נסוג לאחור ברגע ששמע את קולה. הוא הוריד את ראשו, קיפל את זנבו בין רגליו וחזר לאותה פינה חשוכה.
״מה קרה?״ שאלתי בבהלה. ״הוא תוקפני?״
״לא,״ ענתה העובדת בשקט. ״הוא מעולם לא נשך איש. אבל יש משהו בסיפור שלו שלא סיפרתי לך.״
היא התיישבה על הכיסא הקטן שמול הכלוב ונאנחה.
״לפני חמישה חודשים, כשמצאנו אותו ליד הכביש, חשבנו שהוא סתם עוד כלב שננטש. הוא היה רזה מאוד, עם פצע עמוק ברגל האחורית, והתקשה לעמוד. אבל מה שהדאיג אותנו יותר מהפציעות שלו היה משהו אחר.״
״מה?״
״הוא לא הסכים לעזוב את המקום שבו מצאנו אותו.״
הבטתי בה, מבולבלת.
״מה זאת אומרת?״
״אנשים שנסעו בכביש סיפרו שהוא ישב שם במשך ימים. בגשם, בקור, בשמש. הוא לא התרחק כמעט בכלל. כשהתקרבו אליו עם אוכל, הוא לקח אותו וחזר לשבת באותה נקודה. כאילו חיכה למישהו.״
הרגשתי לחץ מוזר בחזה.
״לבעלים שלו?״
העובדת הנהנה.
״כנראה. אבל זה לא הכול.״
היא פתחה את הטלפון שלה והראתה לי תמונה שצולמה ביום שבו הגיע לכלבייה.
בתמונה נראה אותו כלב, מלוכלך ורועד, שוכב ליד מעקה בטיחות. ליד כפות רגליו היה מונח משהו קטן וכחול.
״מה זה?״ שאלתי.
״רצועה ישנה. מצאנו אותה קשורה לקולר שלו, אבל הקצה השני שלה היה קרוע.״
היא החליקה לתמונה נוספת.
שם ראיתי את הכלב שוכב על שמיכה במרפאה הווטרינרית. בין כפותיו הוא החזיק חתיכת בד כחולה, מוכתמת בבוץ.
״ניסינו לקחת אותה כדי לנקות אותה,״ המשיכה העובדת. ״והוא התחיל לבכות. לא לנבוח. לבכות ממש, כמו יצור שמתחנן שלא ייקחו ממנו את הדבר האחרון שנשאר לו.״
בלעתי רוק.
״אז השארנו לו אותה,״ אמרה. ״מאז הוא ישן איתה בכל לילה.״
הסתכלתי אל תוך הכלוב.
רק עכשיו הבחנתי בפיסת הבד הכחולה שהייתה מקופלת מתחת לחזהו.
״אז למה עצרת אותי?״ שאלתי. ״אם הוא לא תוקפני, למה אסור לי לגעת בו?״
העובדת שתקה כמה שניות.
״כי לפני שלושה שבועות הייתה כאן אישה שרצתה לאמץ אותו. היא התיישבה ליד הכלוב בדיוק כמוך. גם אליה הוא התקרב. בפעם הראשונה זה חודשים הוא נתן למישהו לגעת בו.״
״ומה קרה?״
״היא לקחה אותו הביתה.״
חייכתי לרגע.
״אז למה הוא כאן?״
העובדת הורידה את עיניה.
״היא החזירה אותו אחרי יומיים.״
החיוך נמחק מפניי.
״למה?״
״היא אמרה שהוא לא מוכן לישון במיטה שקנתה לו. שהוא מסתובב בבית בלילות, עומד ליד דלת הכניסה ומייבב. שכשהיא יוצאת לעבודה, הוא יושב ליד הדלת ולא זז עד שהיא חוזרת. היא אמרה שזה קשה מדי בשבילה.״
שתקתי.
״כשהיא החזירה אותו,״ המשיכה העובדת, ״הוא ניסה לרוץ אחריה. הוא משך ברצועה, התחנן לצאת, וכשהדלת נסגרה, הוא נשכב על הרצפה. במשך שלושה ימים הוא כמעט לא אכל. מאז הוא לא התקרב לאיש. עד היום.״
הסתכלתי על הכלב החום, ששכב שוב בפינה.
הוא לא ידע מה זו אימוץ.
הוא לא הבין מה פירוש המילים ״לא הסתדר״ או ״קשה מדי״.
הוא רק ידע שפעם אחת מישהו השאיר אותו ליד כביש.
ופעם נוספת מישהו לקח אותו לבית ואז החזיר אותו.
ופתאום הבנתי למה העובדת עצרה אותי.
״את מפחדת שאעשה לו את אותו הדבר,״ אמרתי.
היא הביטה בי בעיניים לחות.
״אני מפחדת שהוא לא ישרוד עוד אכזבה כזאת.״
המילים שלה נשארו תלויות בינינו.
בחיי עברתי לא מעט פרידות. ידעתי איך זה מרגיש כשהאדם שאת סומכת עליו יוצא מהדלת ולא חוזר. ידעתי איך זה להתעורר בבוקר ולהבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו קודם.
אבל עד אותו רגע לא חשבתי שגם כלב יכול להישבר ככה.
״איך קוראים לו?״ שאלתי.
״אנחנו קוראים לו ברונו. זה השם שנתנו לו כאן. אנחנו לא יודעים איך קראו לו קודם.״
״ברונו,״ לחשתי.
אוזן אחת שלו זזה מעט.
״אני לא יודעת אם אתה מבין אותי,״ המשכתי, ״אבל אני לא מתכוונת להבטיח לך דברים שאני לא בטוחה שאוכל לקיים.״
העובדת הסתכלה עליי בהפתעה.
״אני רוצה להכיר אותו,״ אמרתי. ״לא לעשר דקות. לא כדי להצטלם איתו. אני רוצה לדעת מה הוא צריך, כמה קשה יהיה לו, ואם אוכל באמת לתת לו בית.״
בפעם הראשונה מאז שהגעתי, ראיתי חיוך קטן על פניה של העובדת.
״זה בדיוק מה שקיוויתי שתאמרי.״
באותו יום לא לקחתי את ברונו הביתה.
נשארתי ליד הכלוב עוד שעה.
דיברתי אליו על דברים פשוטים. סיפרתי לו על הדירה הקטנה שלי, על המרפסת שבה השמש נכנסת בכל בוקר, על הפארק שמעבר לרחוב.
הוא לא התקרב שוב.
אבל כשקמתי ללכת, הרגשתי את מבטו עוקב אחריי.
וכשהגעתי לדלת המסדרון, הסתובבתי.
הוא עמד.
לא בפינה.
ליד הסורגים.
למחרת חזרתי.
הפעם הבאתי איתי ספר.
התיישבתי על הרצפה מול הכלוב וקראתי בקול, כאילו מדובר בחבר ותיק שאינו ממהר לשום מקום.
ברונו שכב בפינה, אבל ראשו היה מורם.
ביום השלישי הוא התקרב עד אמצע הכלוב.
ביום הרביעי התיישב מול הסורגים.
ביום החמישי, כשהושטתי לו חתיכת חטיף דרך הסורגים באישור העובדת, הוא רחרח את ידי.
ולקח אותה.
העובדת, ששמה היה רחל, עמדה מאחוריי וניגבה את עיניה.
״את לא מבינה כמה זמן חיכינו לרגע הזה,״ אמרה.
אבל הדברים לא התקדמו בקו ישר.
ביום השישי ברונו שוב הסתתר בפינה.
ביום השביעי הוא נבהל מצליל של מפתחות ונצמד לרצפה.
ביום השמיני, כשאחד העובדים טרק בטעות דלת מתכת, הוא רעד במשך כמעט עשר דקות.
למדתי שלא כל צעד קדימה מבטיח שהפחד נעלם.
ושאמון אינו מתנה שמקבלים ברגע אחד.
הוא משהו שבונים, לפעמים במשך חודשים, במעשים קטנים.
אחרי שבועיים רחל הציעה שננסה לצאת איתו לחצר.
״אבל אל תתאכזבי אם הוא יסרב,״ הזהירה. ״הוא בקושי מסכים לעזוב את הכלוב.״
פתחו את הדלת בזהירות.
ברונו עמד בפתח.
הרוח הזיזה את הפרווה הדלילה שעל צווארו.
לרגע חשבתי שהוא יחזור פנימה.
ואז הוא הביט בי.
צעד אחד.
עוד צעד.
והוא יצא.
לא רצתי אליו. לא ניסיתי לחבק אותו.
פשוט הלכתי לאט לצדו, בזמן שרחל מחזיקה את הרצועה הרפויה.
הגענו לפינה שקטה בחצר.
ישבתי על הספסל.
ברונו עמד מולי, מבולבל.
ואז, בלי שום אזהרה, הוא התקרב והניח את ראשו על הברך שלי.
לא זזתי.
הרגשתי את הנשימות שלו דרך הבד של המכנסיים.
ואחר כך הרגשתי משהו חמים נוגע ביד שלי.
הוא ליקק לי את האצבעות.
פעם אחת.
קטנה, כמעט בלתי מורגשת.
אבל בשבילי זו הייתה תחילתה של שיחה שלא הייתה צריכה מילים.
אחרי שלושה שבועות החלטתי לאמץ אותו.
לא מפני שהאמנתי שאהבה תפתור את כל הבעיות.
אלא מפני שהייתי מוכנה להתמודד גם עם הימים שבהם היא לא תספיק.
התייעצתי עם וטרינר ועם מאלפת שעבדה עם כלבים שחוו נטישה. הכנתי בבית פינה שקטה, קניתי קערות, מיטה פשוטה, והזזתי דברים שעלולים להפחיד אותו.
ביום האימוץ רחל נתנה לי שקית קטנה.
בתוכה הייתה פיסת הבד הכחולה.
״אל תשכחי את זה,״ אמרה. ״הוא לא ישן בלעדיה.״
הסתכלתי על הבד הישן והקרוע.
״אני לא אשכח.״
כשיצאנו מהכלבייה, ברונו נעצר ליד דלת הכניסה.
הוא הסתכל לאחור.
אל המסדרון.
אל הכלובים.
אל המקום שבו בילה חמישה חודשים בניסיון לא להיפגע שוב.
רחל התכופפה אליו.
״לך, ילד טוב,״ לחשה. ״הפעם זה באמת הבית שלך.״
אבל הדרך הביתה הייתה רק תחילת הסיפור.
בלילה הראשון ברונו לא נגע במיטה שקניתי לו.
הוא עמד ליד דלת הכניסה במשך שעות.
מדי פעם התיישב, הניח את הראש על הכפות והביט בידית.
ישבתי על הרצפה במרחק כמה צעדים ממנו.
״אני כאן,״ אמרתי.
הוא לא הגיב.
באמצע הלילה נרדמתי על הספה.
כשהתעוררתי בארבע בבוקר, ראיתי אותו עדיין ליד הדלת.
הוא לא ישן.
הוא חיכה.
באותו רגע הבנתי משהו ששבר לי את הלב: מבחינתו, בית לא היה מקום בטוח. בית היה המקום שממנו אנשים נעלמים.
בימים הבאים השתדלתי לשמור על שגרה קבועה.
האוכל הגיע באותן שעות.
הטיולים היו קצרים ושקטים.
כשיצאתי, התחלתי בהיעדרויות קצרות מאוד, בהתאם להדרכת המאלפת, וחזרתי בלי התרגשות מוגזמת.
לפעמים ברונו הצליח להירגע.
לפעמים לא.
היו ימים שבהם חזרתי הביתה ומצאתי אותו רועד ליד הדלת.
היו לילות שבהם התעוררתי מהיבבות שלו.
פעם אחת, אחרי חודש של התקדמות, רעש חזק ברחוב גרם לו להסתתר מתחת לשולחן במשך שעות.
ישבתי לידו, מתוסכלת וחסרת אונים.
״איך אני יכולה להסביר לך שאני לא אעזוב?״ לחשתי.
הוא הביט בי בחושך.
ואז הבנתי.
אני לא יכולה להסביר לו.
אני יכולה רק להמשיך לחזור.
וכך עשיתי.
יום אחרי יום.
שבוע אחרי שבוע.
עד שבוקר אחד, כמעט שלושה חודשים אחרי שהבאתי אותו הביתה, קרה משהו קטן.
התעוררתי ומצאתי את ברונו ישן על השטיח ליד חדר השינה שלי.
לא ליד דלת הכניסה.
לא מול הידית.
אלא לידי.
נשכבתי על הרצפה לידו והבטתי בפנים השלוות שלו.
בפעם הראשונה מאז שהכרנו, הוא נראה כמו כלב שמרשה לעצמו לנוח.
אבל ההפתעה הגדולה באמת הגיעה כמה שבועות אחר כך.
חזרתי יום אחד מהעבודה, עייפה ומוטרדת. עבר עליי יום קשה, ובדרך הביתה קיבלתי שיחת טלפון שהחזירה אליי זיכרונות ישנים וכואבים.
כשנכנסתי לדירה, הנחתי את התיק על הרצפה והתיישבתי על הספה.
ופתאום התחלתי לבכות.
לא בכי שקט.
בכי כזה שמגיע אחרי חודשים ארוכים שבהם מנסים להחזיק הכול בפנים.
ברונו שכב במקומו ליד החלון.
הוא הרים את הראש.
הסתכל עליי.
ואז קם.
לאט הוא חצה את החדר, נעמד מולי, והניח את ראשו על הברכיים שלי.
הסתכלתי עליו דרך הדמעות.
״מה, ברונו?״ לחשתי. ״גם אתה מכיר את ההרגשה הזאת?״
הוא השמיע נשיפה רכה.
ליטפתי אותו מאחורי האוזן.
והוא התקרב עוד קצת.
בפעם הראשונה הוא עלה מיוזמתו לספה, נשכב לצדי והניח את כפו על היד שלי.
ישבתי שם הרבה זמן.
אישה אחת וכלב אחד.
שני יצורים שלמדו בדרכים שונות כמה כואב לסמוך על מישהו.
ושניהם מצאו באותו ערב מעט שקט.
אבל הסיפור שלנו לא נגמר שם.
חצי שנה אחרי האימוץ קיבלתי שיחת טלפון מרחל.
״אני מקווה שאני לא מפריעה,״ אמרה.
״בוודאי שלא. קרה משהו?״
הייתה שתיקה קצרה.
״יש משהו שרציתי לספר לך. מצאנו מידע נוסף על ברונו.״
הלב שלי החסיר פעימה.
״איזה מידע?״
״זוכרת את הרצועה הכחולה שהייתה איתו כשמצאנו אותו?״
״ברור. היא עדיין במיטה שלו.״
״כשהווטרינר בדק שוב את התיעוד מהיום שבו הגיע, הוא שם לב לפרט שלא ייחסנו לו חשיבות. על החלק הפנימי של הקולר הישן הייתה חריטה כמעט מחוקה. הצלחנו לפענח ממנה מספר טלפון.״
הרגשתי את הדופק עולה.
״של הבעלים שלו?״
״כנראה. התקשרנו.״
״ו…?״
רחל נשמה עמוק.
״ענה לנו גבר מבוגר. כשהזכרנו את הכלב, הוא התחיל לבכות.״
לא הצלחתי להוציא מילה.
״הוא סיפר שהכלב היה שייך לאשתו, שנפטרה לפני שנה. היא גידלה אותו מאז שהיה גור. אחרי מותה, הגבר עבר לגור אצל הבן שלו. אבל ברונו לא הסתדר עם השינוי. הוא חיפש אותה בכל חדר, ישן ליד המיטה שלה ולא הסכים שאף אחד יזיז את הדברים שלה.״
״אז איך הוא הגיע לכביש?״
״הבן סיפר שיום אחד ברונו נעלם מהחצר. הם חיפשו אותו במשך שבועות, פרסמו מודעות, אבל לא מצאו אותו. כנראה שהוא הסתובב זמן רב לפני שהגיע למקום שבו מצאנו אותו.״
הרגשתי דמעות ממלאות את עיניי.
״אבל למה הוא ישב ליד הכביש?״ שאלתי.
״האיש אמר שיש כביש אחד שבו אשתו נהגה לעצור איתו בדרך לפארק שאהבה. הוא חושב שברונו ניסה להגיע לשם.״
הסתכלתי על ברונו.
הוא ישן ליד החלון, עם פיסת הבד הכחולה בין כפותיו.
פתאום החתיכה הישנה הזאת קיבלה משמעות אחרת.
אולי היה בה ריח שהזכיר לו את האישה שאהב.
אולי היא הייתה הדבר האחרון שהצליח לשמור מן החיים שהכיר.
״הם רוצים אותו בחזרה?״ שאלתי בקול רועד.
רחל שתקה.
״זה הדבר שרציתי לדבר איתך עליו.״
הרגשתי כאילו מישהו פתח מתחתיי בור.
במשך חודשים לימדתי את ברונו שאפשר לסמוך שוב.
ועכשיו, דווקא כשהתחיל להאמין שיש לו בית, עלתה האפשרות שייאלץ להיפרד ממנו.
״מה הם אמרו?״ לחשתי.
״הגבר ביקש לראות תמונה שלו. שלחתי לו אחת מהתמונות ששלחת לי בשבוע שעבר.״
״ואז?״
״הוא אמר שהוא לא ראה את הכלב שלו רגוע ככה מאז שאשתו נפטרה.״
רחל השתתקה לרגע.
״הוא ביקש לדעת אם ברונו מאושר אצלך. אמרתי לו שכן, לפי כל מה שסיפרת לי. ואז הוא אמר משהו שלא אשכח.״
״מה?״
״הוא אמר: ‘אשתי תמיד הייתה אומרת שאהבה אמיתית היא לא להחזיק מישהו לידך בכל מחיר, אלא לדאוג שיהיה לו טוב. אם הוא סוף סוף מצא מישהי שמחזירה לו את השמחה, אני לא רוצה לקחת את זה ממנו.’״
כיסיתי את פי ביד.
לא הצלחתי לעצור את הדמעות.
שבוע אחר כך נפגשתי עם האיש, בתיאום עם רחל.
הוא היה בן שבעים ושמונה, נמוך ורזה, עם ידיים רועדות ועיניים טובות.
נפגשנו בפארק שקט ליד ביתו.
ברונו הלך לצדי ברצועה.
כשהתקרבנו, האיש קם מהספסל.
״ברונו?״ קרא בקול חלש.
הכלב נעצר.
האוזניים שלו התרוממו.
האיש התכופף בזהירות.
״ילד שלי… אתה זוכר אותי?״
למשך כמה שניות ברונו עמד בלי לזוז.
ואז זנבו התחיל לנוע.
תחילה לאט.
אחר כך מהר יותר.
הוא התקרב אל האיש, רחרח את ידיו והתחיל ללקק אותן.
האיש פרץ בבכי.
״חשבתי שאיבדתי גם אותך,״ לחש.
עמדתי בצד, עם דמעות בעיניים, ונתתי להם את הרגע שלהם.
אחרי כמה דקות האיש הוציא מכיס המעיל תמונה ישנה.
בתמונה עמדה אישה מבוגרת וחייכנית, מחזיקה כלב חום צעיר לצד ספסל בפארק.
״זאת אשתי, אסתר,״ אמר. ״היא אהבה אותו יותר מכל דבר בעולם.״
הוא הושיט לי את התמונה.
״את יודעת,״ המשיך, ״כשאסתר מתה, ברונו הפסיק לאכול כמעט לגמרי. הוא ישב ליד הדלת וחיכה לה. כל ערב, בשעה שבה הייתה חוזרת מההליכה שלה, הוא היה קם ורץ לחלון.״
הוא ניגב את עיניו.
״ניסיתי לעזור לו. באמת שניסיתי. אבל גם אני הייתי שבור.״
לא ידעתי מה לומר.
״כשאמרו לי שהוא אצלך, פחדתי שתחשבי שאני אדם רע. שלא שמרתי עליו כמו שצריך.״
״אני לא חושבת ככה,״ עניתי.
״הוא היה כל העולם שלה,״ לחש. ״ועכשיו אני רואה שהוא מצא עולם חדש.״
ברונו התיישב בינינו.
האיש ליטף את ראשו.
״תשמרי עליו, בסדר?״
״אני מבטיחה.״
הוא הביט בי.
״ואל תכעסי אם לפעמים הוא עדיין ייראה עצוב. יש אהבות שלא שוכחים.״
חזרנו הביתה באותו ערב בשקט.
ברונו נראה עייף, אבל רגוע.
כשנכנסנו לדירה, הוא ניגש למיטה שלו, הריח את הבד הכחול ונשכב.
אחר כך הרים את ראשו והסתכל עליי.
״כן, חבר שלי,״ אמרתי והתיישבתי לידו. ״מותר לך לזכור אותה. אתה לא חייב לשכוח אותה כדי לאהוב אותי.״
הוא הניח את ראשו על כף ידי.
ומאותו יום משהו בי השתנה.
הבנתי שאי אפשר למחוק כאב של מישהו אחר, לא של אדם ולא של בעל חיים. אי אפשר להחזיר את מי שאבד, ואי אפשר להבטיח שלעולם לא יהיו עוד ימים קשים.
אבל אפשר לעשות משהו אחר.
אפשר להיות שם.
להישאר גם כשקשה.
לא להיעלם כשהאמון עדיין שברירי.
לאהוב בלי לדרוש שמישהו ישכח את מה שהיה לפני שהגענו.
היום ברונו כבר לא הכלב שישב בפינה הרחוקה של הכלוב.
הוא עדיין נבהל לפעמים מרעשים חזקים. לפעמים הוא מתעורר בלילה ומחפש אותי בעיניים. ויש ימים שבהם הוא אוהב לשכב בשקט ליד החלון, כאילו הוא נזכר בחיים שהיו לו פעם.
אבל עכשיו, כשאני חוזרת הביתה, אני לא מוצאת אותו שוכב בפחד ליד הדלת.
אני שומעת את הצעדים שלו רצים במסדרון.
אני רואה זנב מתנופף.
ואני מרגישה אף קר נצמד לכף היד שלי.
בכל בוקר הוא מעיר אותי בדיוק באותה שעה, משעין את הראש על המיטה ומסתכל עליי כאילו אומר: ״קומי כבר, יש לנו יום שלם לחיות.״
לפעמים אנחנו הולכים לפארק שבו פגשנו את האיש המבוגר. מדי פעם הוא מצטרף אלינו, יושב על הספסל ומספר לי על אסתר.
וברונו שוכב לרגלינו, רגוע, מוקף באנשים שאוהבים אותו.
את פיסת הבד הכחולה מעולם לא זרקתי.
היא עדיין מונחת במיטה שלו.
כבר אין לה כמעט צבע, הקצוות שלה פרומים, והיא נראית כמו סמרטוט ישן וחסר ערך.
אבל בשביל ברונו היא חלק מהסיפור שלו.
ובשבילי היא תזכורת.
תזכורת לכך שלפעמים היצור שהכי זקוק לאהבה הוא דווקא זה שכבר הפסיק לבקש אותה.
ולפעמים כל מה שצריך כדי להחזיר למישהו את האמונה בעולם הוא לא מעשה גדול, לא מילים יפות ולא הבטחות מרגשות.
אלא אדם אחד שמוכן לשבת לידו בשקט.
ולחזור גם למחרת.
ושוב ביום שאחריו.
עד שיום אחד הוא יעז להרים את הראש, להתקרב ולהאמין מחדש.
לפני כמה ימים הסתכלתי על ברונו, שהיה שרוע על הספה שלי, ישן על הגב, עם ארבע רגליים באוויר ובטן חשופה.
צחקתי לעצמי.
נזכרתי בכלב הרזה והמפוחד שישב בפינה החשוכה של הכלבייה, משוכנע שאף אחד לא יבוא בשבילו.
ניגשתי אליו וליטפתי את ראשו.
הוא פקח עין אחת, כשכש בזנב וחזר לישון.
״אתה יודע, ברונו,״ לחשתי, ״כשנכנסתי לכלבייה ההיא, חשבתי שאולי אציל כלב.״
התיישבתי לידו וחייכתי.
״אבל בסוף, נדמה לי שגם אתה הצלת אותי.״
כי לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו אלה שנותנים בית למישהו שבור.
ורק אחר כך אנחנו מבינים שבזמן שלימדנו אותו לסמוך מחדש, הוא לימד אותנו את אותו הדבר בדיוק.
והדבר היפה ביותר באהבה אמיתית הוא שהיא לא תמיד מצליחה למחוק את הצלקות. אבל היא יכולה להפוך את המקום שבו הן נמצאות למקום שכבר לא כואב כל כך.
