בעלה לשעבר אמר שלוש שנים שהוא מתגעגע. ואז פשוט ספרתי את התאריכים של השיחות שלו
נועה ישבה במטבח, אוחזת בידיה ספל תה שהתקרר. לפניה היה פנקס, מלא בתאריכים. היא הביטה במספרים האלה כבר עשרים דקות ולא יכלה לזוז.
כי יותר מדי דברים התאימו.
כל שיחה שלו, כל הודעה, כל “בואי נדבר” פתאומי נפלו לאותה תבנית. נועה לא ראתה את זה מיד. לקחו גירושים, כמעט שנתיים ולילה אחד ללא שינה עם מחשבון.
בהתחלה היא אפילו לא חשבה לספור.
הם גרו יחד תשע שנים. נועה וקובי נפגשו ביום הולדת של חברה משותפת, כששניהם היו בני עשרים ושש. הוא עבד אז כמנהל בחברת בנייה, היא ניהלה חשבונות במשרד קטן. על פניו סיפור רגיל. על פניו אנשים רגילים.
החתונה הייתה אחרי שנה. בלי הפקה, במסעדה קטנה עם עשרים איש. נועה תפרה לעצמה את השמלה, כי בחנויות לא אהבה כלום. קובי צחק ואמר שהיא פרפקציוניסטית.
ואז התחילו הימים הרגילים.
הבת רוני נולדה בשנה השנייה לנישואים. נועה יצאה לחופשת לידה, קובי קיבל קידום. היה כסף, אבל הזמן למשפחה הלך ופחת. איחורים בעבודה הפכו להיעדרויות ליליות. מסיבות חברה נמשכו עד הבוקר.
נועה סבלה. נדמה לה שכך אצל כולם. אמא תמיד אמרה: “גבר עובד, אז מביא פרנסה. מה עוד את רוצה?”
אבל בסביבות השנה החמישית נועה התחילה להבחין בדברים שפעם התעלמה מהם. בושם חדש. סיסמה בטלפון שלא הייתה קודם. וההרגל הזה לצאת למרפסת כשהטלפון צלצל.
היא לא עשתה סצנות. פשוט שאלה אותו ישירות יום אחד.
קובי שתק חמש שניות. ואז אמר: “נועה, את מדמיינת”.
והיא האמינה לו. עוד ארבע שנים.
הגירושים קרו כשרוני הייתה בת שבע וחצי. לא בגלל בגידה, בדיוק, לא ישירות. נועה מצאה התכתבות במקרה, כשקובי השאיר את הטאבלט על שולחן המטבח. היה שם מעט: בדיחות, לבבות, תמונה של אישה בשמלה אדומה על רקע ים.
אבל זה הספיק.
היא לא צרחה. לא בכתה מולו. פשוט אמרה: “אני רוצה להתגרש”. וקובי, להפתעתה, לא התווכח.
אחר כך נועה הבינה: הוא לא התווכח לא בגלל שכיבד את החלטתה. פשוט היה לו לאן ללכת.
ארז תוך סוף שבוע ושכר דירה בשכונה הסמוכה.
החודשים הראשונים היו הקשים ביותר. רוני שאלה למה אבא לא גר בבית. נועה חיפשה מילים שלא יפגעו בבת ובו בזמן לא יהפכו את קובי לגיבור ש”פשוט התעייף”. זה היה כמו ללכת בשדה מוקשים בחושך.
ואז נהיה קל יותר. לאט, בלי לשים לב, כאילו מישהו הסיר כל יום אבן אחת מהכתפיים שלה. נועה התחילה עבודה חדשה, הלכה לבריכה בימי שלישי, פיתחה הרגל לשתות קפה על אדן החלון בבקרים.
החיים בלי קובי היו רגועים. וזה הפחיד.
כי איפה שהוא בפנים נועה חיכתה שבלעדיו הכל יתפרק. שהיא לא תצליח לבד. שרוני תסבול. אבל הילדה הסתגלה מהר יותר מאמא. מצאה חברות בחצר, נרשמה לחוג ציור, הפסיקה לשאול על אבא כל ערב.
השיחה הראשונה מקובי הגיעה ארבעה חודשים אחרי הגירושים. קול שקט, מעט מתנצל, כאילו התאמן על הטון הזה מראש.
“נועה, חשבתי. אולי מיהרנו יותר מדי?”
היא התבלבלה. לא ציפתה. אמרה משהו כמו “לא עכשיו” וניתקה. כל הערב הסתובבה בדירה בלי למצוא מנוח.
אבל היא לא התקשרה חזרה.
שבוע אחר כך הוא כתב. הודעה ארוכה על כמה שהוא מתגעגע לרוני, לבית, לעוגות התפוחים שלה. נועה קראה פעמיים. בפעם השלישית לא.
ואז הוא נעלם. לחודשיים. בלי שיחה, בלי הודעה. דממה.
ופתאום, בסוף נובמבר, שוב: “שלום. מה שלום רוני? אפשר לבוא?”
אחר כך נועה ראתה אצל עינת בצ’אט צילום מסך: קובי בדיוק רב עם הבחורה הג’ינג’ית ההיא מהפארק. לא נפרד סופית, אבל נעלם מהתמונות שלה לשבוע.
נועה אישרה. הוא הגיע עם דובי ענק, קופסת שוקולדים ובדיוק הפרצוף שנועה קראה לו בליבה “מצב אבא טוב”. ישב שעה, שיחק עם רוני, התעכב בפתח.
“אני מתגעגע, נועה. באמת”.
היא סגרה את הדלת ונשענה עליה. הלב דפק. אבל משהו מנע ממנה לשמוח מהמילים האלה.
הניסיון השני היה בפברואר. הוא התקשר מאוחר, בסביבות אחת-עשרה בלילה. קול אחר, לחוץ.
“נועה, אני צריך לדבר איתך. ברצינות”.
הם נפגשו בבית קפה ליד התחנה המרכזית. קובי הזמין שני אמריקנו ודיבר על כך שעשה טעות. שהאישה ההיא לא הייתה חשובה. שהוא הבין שהמשפחה זה העיקר.
נועה הקשיבה. הנהנה. חשבה, אולי לנסות שוב?
אבל שלושה ימים אחר כך חברה עינת שלחה לה צילום מסך. קובי עדכן את הפרופיל ברשת חברתית. סטטוס: “במערכת יחסים”. תמונה עם בלונדינית על משטח הקרח.
השיחה מפברואר איבדה משמעות. נועה מחקה את המספר שלו מהמועדפים.
במאי הוא הופיע שוב. פרחים, התנצלויות, הבטחות, אותו סט בדיוק, רק הזר היה אחר.
הרביעי, בספטמבר. הודעה קולית באורך שש דקות: “השתניתי, באמת”.
החמישי, בערב השנה החדשה האזרחית. גלויה לרוני ופתק לנועה: “את הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים”.
אז היא אפילו שמה את הפתק במגירה עם מסמכים. לא כי האמינה לגמרי. כי חלק ממנה עדיין רצה הוכחה שהיא הייתה חשובה לו.
ובכל פעם בין ההופעות שלו היה מרווח של חודשיים-שלושה.
נועה לא ייחסה לזה חשיבות. או יותר נכון, לא רצתה לייחס. עד לילה אחד שפתחה את הפנקס.
זה קרה באביב הבא, במרץ. רוני נרדמה מוקדם, בדירה שקט. נועה גללה בהודעות ישנות ופתאום התחילה לרשום תאריכים. סתם ככה, מתוך סקרנות.
שיחה ראשונה: 12 באוקטובר.
ניסיון שני: סוף נובמבר.
שלישי: 13 בפברואר. לא, לא יום האהבה. יום לפניו.
רביעי: 8 במאי.
חמישי: 22 בספטמבר.
שישי: 28 בדצמבר.
היא הביטה בתאריכים וניסתה למצוא דפוס. חגים? כמעט לא. ימי הולדת? גם לא.
ואז היא נזכרה בדבר אחד.
באוקטובר עינת סיפרה שראתה את קובי לבד בבר. קודר. בפברואר הוא התלונן על “תקופה קשה”. במאי כתב ש”נמאס לו מהכל”. בספטמבר ביקש עצה “איך להמשיך הלאה”.
נועה פתחה את העמוד שלו ברשת החברתית. גללה בפוסטים. והתחילה להשוות.
אוקטובר. תמונה עם הבחורה הג’ינג’ית בפארק. פוסט אחרון איתה: תחילת אוקטובר. שיחה לנועה: 12 באוקטובר.
פברואר. בלונדינית משטח ההחלקה. תמונה משותפת אחרונה: 10 בפברואר. מפגש עם נועה: 13 בפברואר.
מאי. אין תמונות עם נשים. אבל חבר של קובי העלה סטורי עם הכיתוב “קובי שוב רווק”. תאריך: 5 במאי. פרחים מנועה: 8 במאי.
ספטמבר. בחורה חדשה, ברונטית. תמונה משותפת מאמצע הקיץ. אחרונה: 18 בספטמבר. הודעה קולית מקובי: 22 בספטמבר.
דצמבר. אין תמונות עם מישהי מאז נובמבר. גלויה לרוני: 28 בדצמבר.
נועה הניחה את העט על השולחן.
שש פעמים. שש חזרות אחרי פרידות של אחרות, מריבות או כישלונות. שש שיחות אליה. הפער בין האירועים: בין יומיים לכמה ימים.
הוא לא בחר בה. הוא נזכר בה כשאחרות הפסיקו לבחור בו.
היא ישבה במטבח עד שתיים בלילה. התה מזמן התקרר. מחוץ לחלון רעמו מכוניות, ואיפשהו רחוק נבח כלב.
הכי כואב לא היה שקובי שיקר. לזה היא כבר התרגלה. כואב היה שהיא בכל פעם האמינה. בכל פעם חשבה: “אולי הפעם זה אמיתי?”
כי הוא ידע אילו מילים להגיד. ידע ש”אני מתגעגע לריח העוגות שלך” יפגע בדיוק במטרה. שההודעה הקולית של שש דקות שבה הוא כמעט בוכה תגרום לה להתרכך. שרוני – קלף מנצח שעובד כמעט תמיד.
והוא השתמש בזה. אולי לא ישב בכוונה ותכנן. אבל הרגל לפעמים קשוח יותר מכוונת זדון. כמו אדם שיודע שבמקרר תמיד יש מרק. לא כי הוא מעריך. אלא כי רגיל.
נועה נזכרה איך אמא אמרה פעם: “גבר חוזר למקום שמחכים לו”. אז זה נשמע חכם. עכשיו זה נשמע כמו גזר דין.
כי לפעמים לחכות זה להפוך למסלול נחיתה חלופי. מקום שאפשר לנחות בו כשמקום אחר לטוס.
בבוקר היא התקשרה לעינת.
“עינת, הבנתי משהו. על קובי”.
עינת הקשיבה בשקט. ואז אמרה: “נועה, ראיתי את זה כבר לפני שנה. אבל לא היית מאמינה לי”.
ונועה לא התווכחה. כי עינת צדקה. לפני שנה היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה היא עוד קיוותה.
ועכשיו, מביטה בפנקס התאריכים, הרגישה שקט מוזר. לא כעס, לא עלבון. דווקא שקט. כאילו מישהו הדליק סוף סוף אור בחדר שהיא ישבה בו זמן רב ופחדה להסתכל בפינות.
היא ראתה הכל בבהירות. בלי אשליות, בלי תקווה, בלי התחושה המגעילה הזו של “אולי”.
קובי התקשר באפריל. כמעט לפי לוח זמנים.
“נועה, שלום. תשמעי, חשבתי…”
היא לא נתנה לו לגמור.
“קובי, ספרתי את התאריכים. כל השיחות שלך אליי. והשוואתי לפרידות שלך. יודע מה יצא?”
דממה בשפופרת. שנייה. שתיים. חמש.
“על מה את מדברת?”
“על זה שאתה מתקשר אליי כל פעם יומיים-שלושה אחרי שמישהי עוזבת אותך. חמש מתוך חמש, קובי. זה לא צירוף מקרים”.
הוא התחיל להגיד משהו על “את לא מבינה נכון” ו”אני באמת מתגעגע”. נועה הקשיבה לקול שלו וחשבה על כך שבעבר האינטונציות האלה עבדו ללא רבב. הרעד הקל הזה, ההפוגה לפני המילה “באמת”, האנחה השקטה.
היא חייכה.
“קובי, אל תתקשר אליי יותר. עם רוני תדבר, זה שלכם. אבל לי אל תתקשר”.
“לגבי רוני – תכתוב בהודעה. בקצרה ולעניין”.
והיא ניתקה.
השפופרת נחה על השולחן. נועה הביטה בה כאילו ראתה אותה בפעם הראשונה. מלבן שחור קטן שהחזיק אותה קשורה שלוש שנים.
רוני יצאה מהחדר שלה, מנומנמת, בפיג’מה עם דינוזאורים.
“אמא, עם מי דיברת?”
“עם אבא. אבל סיימנו לדבר”.
היא הרימה את הבת בזרועותיה, ורוני חיבקה אותה בצוואר. מהילדה הריח שמפו לתינוקות ומשהו חם, ביתי.
מחוץ לחלון התחיל אפריל. העצים כבר ירקו. נועה עמדה באמצע המטבח עם בתה על הידיים וחשבה: דבר מוזר. כל הזמן הזה היא חיכתה שקובי יחזור. והתברר שהיה צריך פשוט לספור.
את הפנקס עם התאריכים היא לא זרקה. שמה במגירה העליונה של השידה, מתחת לערמת מגבות. לא כתזכורת לכאב. כהוכחה שמספרים לפעמים כנים יותר ממילים.
וכשחודש אחר כך עמית לעבודה, גיא, שאל אם נועה רוצה להכיר “בחור מצוין, גרוש, שני ילדים”, נועה צחקה.
“גיא, תן לי לפחות חצי שנה. רק למדתי לספור לא הבטחות של אחרים, אלא הפסדים שלי”.
היא הלכה הביתה דרך הפארק, ליד גן השעשועים, שם רוני התנדנדה בנדנדה. השמש שקעה מאחורי גגות הבניינים, וצללי העצים נמתחו על האספלט בפסים ארוכים.
נועה שלפה טלפון. פתחה אנשי קשר. מצאה “קובי” ולחצה “חסום” לשיחות אישיות. אחר כך פתחה הודעות והשאירה רק את הצ’אט על רוני.
האצבע לא רעדה.
זה היה הדבר הכי טוב שעשתה מאז הגירושים.
