הגינה של יעל הפכה כבר שנים לקבר של בנה. לא ממש קברתומר באמת קבור בבית העלמין בקצה רמת גןאבל יעל הפסיקה לשתול כל דבר ביום שהוא מת ממנת יתר בחדר האורחים שלה. לתת לגינה להתפרע ולגדול פרא הרגיש לה הדבר היחיד האמיתי שהיא מסוגלת לעשות. היא נכשלה בו. גילתה אותו מאוחר מדי. אמרה לו את המילים הלא נכונות כשביקש עזרה. עכשיו, בגיל שבעים ושלוש, יעל גרה לבדה בבית שבו בנה הלך לעולמו, לא מסוגלת לטפל בגינה שפעם הייתה אהבת נפשה. עד שאיתי הגיע יחד עם עובדת סוציאלית וצמיד אלקטרוני על קרסולו. שירות לתועלת הציבור מטעם בית משפט, הסבירו לה. תשעים ימים. עבודה בגינון.
איתי היה בן שש עשרה, כועס, וכל מה שחששה שתומר יהפוך להיות. נתפס מוכר סמים, בדרך לאותו מסלול שהוביל את בנה אל הסוף המר. השופט שלח אותו לעבוד עם קשישה מהקהילה במקום מעצר לנוער. יעל כמעט סירבה. אבל משהו במבט של איתימרדני, כן, אבל גם מבוהל ואבודהזכיר לה את תומר בגילו, לפני הסמים, כשהיה ילד שעזר לה לשתול עגבניות והאמין שהעולם עוד יכול להיות יפה. הגינה שלך, אמרה לו. אני כבר לא יכולה לגעת בה. תעבוד לבד.
שבועות איתי נלחם בעשבים בשתיקה זועפת בזמן שיעל צופה בו מהחלון, ליבה נשבר שוב ושוב. הוא היה גס כלפי הצמחים, כועס על האדמה, משתמש בעבודה כעונש לעצמו ולא כריפוי. ואז בבוקר אחד, יעל מצאה אותו עומד קפוא ליד המחסן, מביט באבן הקטנה ששתלה שם לזכר תומר בין הקיסוס. מי זה היה? שאל בלחש. יעל יצאה החוצה לראשונה מזה חודשים. הבן שלי. מת פה. מנת יתר. ישנתי למעלה כשהוא קולה נשבר. הייתי צריכה להציל אותו. איתי הביט בה בהבנה חדשה. גם לי אח מת. אותו דבר. אני גיליתי אותו. בגלל זה התחלתי למכוררק כדי להרגיש שיש לי שליטה במשהו.
מאותו רגע החלו לעבוד יחד. לא בשתיקה, אלא בשיחה מתמשכת תוך כדי חפירה ושתילהעל תומר ועל אחיו של איתי, על התמכרות ואובדן, על האשמה שבלהישאר כשמישהו אהוב לא מצליח. יעל לימדה אותו על הפרחים שתומר אהב, על התבלינים שאהב לבשל איתם, על הירקות ששתלו יחד. איתי עבד בידיים רכות יותר, מבין שכל שתיל הוא זיכרון, שכל פריחה היא תחיה קטנה. אמא שלי לא מדברת על אחי, הודה איתי באחר צהריים אחד. עושה כאילו הוא אף פעם לא היה. אבל אני לא מסוגל לשכוח אותו. גם לא רוצה. יעל נגעה בכתפו. אז אל תשכח. לזכור זה לא כמו להיתקע בעבר. אחיך ראוי שיזכרו אותו. וגם העתיד שלך ראוי.
ביום האחרון של איתי בגינה, המקום היה אחר לחלוטיןחי וצבעוני, מסודר היטב, זיכרון חי שמכבד את המתים וגם חוגג את החיים. יעל עמדה לידו, מתבוננת במה שיצרו יחד. שנים גזרתי על עצמי עונש עם הגינה הזאת, אמרה. עזרת לי להבין שאבל יכול להפוך למשהו יפה אם מטפלים בו באהבה ולא באשמה. איתי מחה דמעה. הצלת אותי, גברת יעל. כמו שרצית להציל את בנך. היא הנידה בראשה. הצלנו אחד את השני. כשאיתי יצא מהשער, עצר והביט לאחור. אפשר להמשיך לבוא? גם כשסיימתי את מה שחייבתי? יעל חייכה בדמעות. זאת גם הגינה שלך עכשיו. וכך היהגינה שבה שני נפשות אבלות שתלו סליחה, צמחו תקווה, וגילו שהדברים היפים ביותר לעיתים פורחים דווקא מהמקומות שחשבנו שכבר מתו לתמיד.
