רונית כהן, על הילדה הזאת להמשיך ללמוד. כאלה מוחות מוארים נדרשים בתדירות נדירה. יש לה כשרון מיוחד לשפות ולספרות. אם רק יכלתם לראות את יצירותיה!
הייתה לי בת של שלוש שנים, כשמצאתי אותה מתחת לגשר, בוץ עד האוזניים. חינכתי אותה כאילו הייתה בביתי, למרות שהרכילות לא הפסקה מאחורי הגב. היום היא מורה בעיר, ואני עדיין גרה בבית הקטן שלי, מסדרת זיכרונות כמו חרוזים יקרים.
הדילוג של הריצפה מתחת לרגלי רועם שוב ושוב חושבת לתקן, אבל הידיים תמיד עסוקות. יושבת בשולחן, מוצאת יומן ישן. הדפים צהיבים כמו עלי סתיו, אך הדיו עדיין שומר על מחשבותיי. מאחורי החלון נושבת רוח, והברוש מקשקש בענף כאילו מבקש לשים פנים.
למה את משכית את המרחב? אומרת לעצמי. חכי רגע, האביב יגיע.
זה מצחיק לשוחח עם העץ, אבל כשאת לבדה, הכל סביבך מתמלא בחיים. אחרי אותם זמנים קשים נשארתי אלמנה בעלי, שלמה, נהרג במלחמה. המכתב האחרון שלו עדיין על המדף, מצהיב מזמן, כתמים קמוצים כמה פעמים קראתי אותו מחדש. הוא כתב שחוזר בקרוב, שאוהב אותי ושאנו נחיה באושר והיום של שבוע אחר כך קיבלתי את הידיעה.
לא נולדו לי ילדים, אולי לטובה באותם ימים היה קשה להאכיל. ראש הקיבוץ, נחמן יוסף, היה תמיד מנסח לי:
אל תדאגי, רונית. עדיין את צעירה, תתחתני.
איני רוצה עוד להתחתן, הכרזתי בחוזק. אהבתי פעם אחת, וזה די.
בקיבוץ עבדתי משחר ועד שקיעת השמש. המפקח, מר פטרו, קרא לעיתים:
רונית כהן, חזרי הביתה, השעה מאוחרת!
אסיים, עניתי, כל עוד הידיים עובדות, הנשמה לא מזדקנת.
המשק שלי קטן עז בשם מרים, מתעקשת כמו שאני. חמש תרנגולות הן מעירות אותי בבוקר יותר מכל תרנגול. השכנה, קלאודיה, מצחקת:
את בטח אינך אווז? למה התרנגולות שלך צועקות לפני כולם?
החצר מלאה בתפוחי אדמה, גזר וסלק הכל מהאדמה. בקיץ מכינה רולדים מלפפונים מלוחים, עגבניות ופטריות כבושות. בחורף, כשפותחת צנצנת, מרגישים את הקיץ חוזר הביתה.
זוכרת את היום כאילו היה אתמול. מרץ היה גשום וקר. בבוקר ירד גשם, ובערב קרר. הלכתי ליער לאסוף קירות צריך להצית תנור. אחרי סופת חורף היה ערמת עצים, אספתי כמה, והלכתי הביתה דרך הגשר הישן, ושמעתי דמעות. קודם חשבתי שזה הרוח משחקת, אבל זה היה קול בכי ילדי.
ירדתי למטה, ראיתי ילדה קטנה, בוץ על השמלה, פצועה ומפוחדת. כשראתה אותי, נמלטה, רק רטטה כמו עלה מייפל.
מאיפה את, קטנה? שאלתי בעדינות שלא להפחיד יותר.
היא שתקה, רק קצבו בעיניים. שפתיה כחולות מקרר, ידיה אדומות ונפוחות.
קפאה לגמרי, אמרתי לעצמי. בואי נלך הביתה, תתפשי חום.
החזקתי אותה ברכות קלה כמו נוצת ציפור. עטפתי אותה במגבת שלי, לחצתי אל חיקי. חשבתי: איזה אם תעזבה תינוקת תחת גשר? הראש שלי לא קיבל את זה.
הקירות היו צריכים להיות נזרקים, אבל כבר לא היה זמן. כל הדרך הביתה הילדה ששתקה, רק אחזה בידיי עם האצבעות הקפוצות.
כאשר הגעתי לבית, השמועות נודעו במהירות בכפר. קלאודיה הייתה הראשונה שנודעה:
אלוהים, רונית, מאיפה קיבלת אותה?
מצאתי אותה תחת הגשר, אמרתי. נראתה נזולה.
איזו אימה קלאודיה פנתה בשרווליה. ומה תעשית איתה?
מה עוד? אשאר איתה.
את מאו? התקרבה מריה, האישה הקשישה. למה הילדה? מה את תזין אותה?
מה שהאל יתן, כך אוכל, חייכתי.
הדלקתי את התנור בחום מקסימלי, חיממתי מים. הילדה הייתה רזה, עצמותיה בולטות. רחצתי אותה במים חמים, עטפתי בחולצתי הישנה אין בביתי בגדים לילדים.
בא לך לאכול? שאלתי.
היא הנהנה בחוסר בטחון. נתתי לה מרק בורשט, פרוסת לחם. היא אכלה ברצינות, אך בעדינות ניכר שלא הייתה רחובית.
איך קוראים לך?
היא ששתקה. אולי פחדה, או שלא יכלה לדבר.
שכבתי אותה על המיטה שלי, ישבתי על הספה. בלילה קמתי כמה פעמים לבדוק אותה. היא ישנה כדולפין, מתפזרת בחלום, משוריינת בכי.
בבוקר הלכתי למועצה המקומית לדווח על הממצא. ראש המועצה, יוסף שוורץ, מזיז ידיו:
לא קיבלנו דיווח על ילדת נעלמת. אולי מישהו מהעיר זרק?
ומה נעשה עכשיו?
לפי החוק, חייבים להעביר למקלט. אני אתקשר היום למחוז.
הלב שלי נקע:
חכה, מר שוורץ. תן לי זמן אולי ימצאו הורים. בינתיים אשמור אותה.
רונית, חשבי טוב
אין מה לחשוב. החלטתי.
קראתי לה מריה, על שם אימי. קיוויתי שהורים יופיעו, אבל הם לא הגיעו. ברכה לאל נוצרה לי חיבור עמוק אליה.
בתחילה היה קשה היא לא דיברה, רק הציצה סביב, כאילו מחפשת משהו. בלילה היא קראה בקול רם, רעדה. אחוזתי אותה, נגעתי בראשה:
שום דבר, יקירה, הכל יהיה בסדר.
מבגדים ישנים תפרתי לה בגדים. צבעתי בכחול, ירוק ואדום. זה היה פשטני, אבל שמח. קלאודיה כשראתה, קראה:
רונית, יש לך ידיים של זהב! חשבתי שאת רק יודעים עם המגרפה.
החיים מלמדים להיות גם חייטת וגם מטפלת, עניתי בחיוך.
אבל לא כולם בכפר היו חכמים. במיוחד מריה הייתה קבועה:
זה לא בטעם, רונית. לקחת תינוקת לתוך הבית מזמן רעה. כנראה האמא שלה הייתה רעה, כמו תפוח מהעץ
תשתקי, מריה! התערבתי. אינך שופטת חטאי אחרים. הילדה שלי עכשיו, וזה סופי.
גם ראש הקיבוץ היה תחילה מודאג:
אולי כדאי להעביר אותה למקלט? יוכלו להאכיל וללבוש כראוי.
ומי יאהב אותה? שאלתי. במקלט יש חולים רבים בלי מקום.
הוא הניד ראשו, ואז החל לעזור חלב, גרגרי קמח.
מריה החלה להתרכך. ראשית מילים בודדות, אחר כך משפטים שלמים. זכור לי הפעם הראשונה שצחקה נפלתי מהכיסא בזמן שתליתי וילונות. ישבתי על הרצפה והכאב הצחוק שלי נעלם.
היא נכנסה לעזור בגינה. נתתי לה רקטה קטנה היא הלכה בגדול, נזכרת. הרבה יותר סדקים של עשב נשתלו מאשר נקטפו, אבל לא כעסתי שמחה לראות החיים מתעוררים בתוכה.
ואז, למזל רע, מריה חלתה בחום. שכיבה אדומה, מזוייפת. הלכתי לרופא הכפר, ד”ר סתיו קפלן:
לעזאזל, תעזרי!
הוא זרק ידיים:
איזה תרופות, רונית? יש לי שלוש טבליות אספירין לכל הקיבוץ. חכו, אולי בעוד שבוע יגיעו תרופות.
בעוד שבוע? קראתי. היא אולי לא תשרוד עד מחר!
רכבתי על האופניים למרכז האזור, תשעה קילומטרים בבוץ, נעליים קרועות, רגליים בכאבים, אבל הגעתי. בבית החולים רופא צעיר, ד”ר אלון רוזן, הסתכל עלי רטובה ומלוכלכת:
חכו כאן.
הביא תרופות, הסביר איך לתת:
אין צורך בתשלום, אמר, רק תוציאי את הילדה.
שלושה ימים לא הוזזתי ממיטה שלה. לחשת תפילות ישנות, החלפתי חבישות. ברביעת היום, החום נחלש, היא פקחה בעיניים ואמרה ברוך:
אמא, רוצה לשתות.
“אמא” זו הייתה הפעם הראשונה שהיא קראה לי כך. בכיתי משמחה, משעול, משכל. היא נגבה לי את הדמעות עם ידיה:
אמא, מה קרה? כואב?
לא, אמרתי, זה רק שמחה.
לאחר המחלה היא הפכה למתוקה, מדברת. באה לכיתה המורה לא יכלה שלא לשבח:
איזו ילדה מבריקה, קולטת מיד!
הכפר הסתגל, הפסיקו ללחוש בגבולות. אפילו מריה, הבכורה, החלה להציע לי עוגות, לחם חם. בפעם ההיא כאשר קפאה בשר, היא הציעה לעזור לחם קודק לדלתות.
הזמן עבר. מריה בת תשע, ושאלה לראשונה על הגשר. ישבנו בערב, תופרתי גרביים, היא נגעה בבובה בד.
אמא, זוכרת איך מצאת אותי?
הלב שלי קפץ, אך השקטתי:
זוכר, יקירה.
גם אני זוכרת קצת. קר היה, ומפחיד. אישה בכי, אחר כך הלכה.
היא המשיכה:
לא זוכרת את פניה, רק את הכובע הכחול. והיא חזרת: “סליחה, סליחה”
מריה
אל תדאגי, אמא, אינני עצובה. לפעמים רק נזכר. ופתאום, היא חייכה:
אני שמחה שמצאת אותי.
חיבקתי אותה בחוזקה, כאילו אשתי בלב. חשבתי כמה פעמים מי הייתה האישה בכובע הכחול? מה הוביל אותה לשים תינוקת תחת הגשר? אולי רעבה, אולי בעלה שתה… החיים משגעים, לא לי לשפוט.
בלילה ההוא לא הצלחתי לישון. המחשבות רצו איך גורל מתעורר? חיי לבד, חשבתי שהחיים נכזבו בתום, אבל זה הכין אותי למפגש עם הילד שנדרש חום.
מאותו רגע מריה שאלה על עברתה, ואני עניתי בכנות, ללא חיסכון:
לעיתים אנשים נאלצים להחליט בלי הרבה אפשרויות. אולי אמא שלה סבלה מאוד.
האם היית עושה זאת?
אף פעם לא, עניתי בחוזק. את מאושרת שלי, שמחתי.
השנים עברו בחן. מריה הייתה הראשונה בכיתה. באותו בוקר רצה אלי:
אמא, היום קראתי שיר על הלוח, מרים פטריה אמרה שיש לי כשרון!
המורה שלנו, מרת מריה פטריה, תדיר שוחחה איתנו:
רונית כהן, הילדה הזאת צריכה המשך לימוד. מוחות מוארים כאלה נדירים. יש לה כשרון לשפות ולספרות.
איפה היא תלמד? נאנחתי. אין לנו כסף
אני אעזור לה להתקדם, בחינם. חטא להקבור כשרון.
מרת מריה פטריה חיזקה את מריה אחרי שיעורים. בערב הן היו יושבות בבית, חותכות תה עם ריבת תות, מדברות על פושקין, לermont, טורגנייב. הלב שלי נרגש הילדה לוכדת ומבינה הכל.
בשיעור תשיעי מריה נפל ראשונה על אהבה בחור מהכיתה שעבר איתו עם משפחתו לכפר. היא כתבה שירים במחברת, חבאה מתחת לכרית. ניסיתי להמעיט, אך הלב כאב אהבה ראשונה, תמיד כואבת ולא מחזיקה.
לאחר סיום הלימודים מריה שלחה בקשה למכללה לחינוך. הקשתי את כל הכסף שברשותי, אפילו מכרתי את העיזרה שלנו, “זוהר”.
לא צריך, אמא, מריאה התנגדת. בלי העזרה?
שום דבר, יקירה, אני אחיה. יש תפוחי אדמה, תרנגולות. אבל עלייך ללמוד.
הקבלה הגיעה, כל הכפר שמח. אפילו ראש הקיבוץ בא לברך:
יפה, רונית! גדלת ילדה, חינכתה. עכשיו יש לנו סטודנטית בכפר.
זוכרת את היום שבו היא יצאה. עומדים בתחנת האוטובוס, היא חיבקה, דמעות זולגות.
אהיה כותבת לך מדי שבוע, אמא. ואבקר בחגים.
בטח, אמרתי, והלב נקרע.
האוטובוס נעלם בפנייה, ואני נשארת עומדת. קלאודיה ניגשה, חיבקה:
בואי, רונית. יש הרבה עבודה בבית.
את יודעת, קלאודיה, אמרתי בחיוך אני מאושרת. יש לי ילדה מבורך מאלוהים.
קיבלתי את ההבטחה כתיבת מכתבים תדיר. כל מכתב היה חג. קראתי, חזרתי על השורות, זוכרת כל פסקה. היא סיפרה על הלימודים, חברות חדשות, העיר. ובין השורות געגועים הביתה.
בשנה השנייה של הלימודים, מריה פגשה את סרגיי סטודנט היסטוריה. התחלתי לציין אותו במכתבים, והרגשתי שאני מתאהבת. בקיץ הביאתי אותו לראות. בחור רציני, עובד, עבסופו של דבר, כשסרגיי ובני משפחתי התכנסו סביב השולחן, הרגשנו שחלום קטן שהחל תחת הגשר הפך למורשת של אהבה, תקווה וקהילה שלמה.
