פעם, בימים שהיו ונזכרים בלב עד היום, עזבו את החתול שלנו, בגידה שעדיין צורבת בזיכרון. זה קרה בימי חורף קרים במיוחד בירושלים, כשהרוחות נשבו בין הרחובות הצרים ושלג קל התפזר בלילות.
קראו לו חתולי שם חיבה שישראלים מעניקים רק למי שממש הפך לחלק מהלב. אותו בוקר מצָאה אותו אחת הדיירות בחדר המדרגות של הבניין שלנו, על רחוב אגריפס. חתולי התרוצץ מבוהל מצד לצד, מיילל בקול שבור, טפריו מגרדים את הדלת המתכתית הקרירה. אפילו ניסה לנשוך אותה, מתוך ייאוש. כל עובר אורח באזור נחשף לזעקתו הוא היה רגיל לחום המזגן, למרקחת של טונה וסבלנות של ידיים אוהבות. מעולם לא הכיר רחוב, לא הרגיש עליו עקב ראשון. לכן כל אחד שחלף לידו קיבל ממנו רגליים מתחככות וגוף רועד, עיניים שמבקשות רחמים, מחפשות מישהו שיציל אותו מפני הקור, מהשלג ומהרוח החזקה שעלולה לקפוא לב.
והכול בגלל סיבה כל כך שגרתית. בעלת הבית ראתה מודעה בפייסבוק על מסירה בחינם של חתול סיאמי, והחליטה פתאום שהיא רוצה חתול נוסף. אותה עמותה ביקשה לבדוק שהחתול שנמצא כבר בבית בריא. שלחו את חתולי לבדיקות, והתוצאה זיהתה נשאות של וירוס FIV, מחלה שמדבקת אך ורק בקרב חתולים, ומעולם לא פוגעת באדם או כלב. לבני אדם אין מה לדאוג, אפילו לא לחשוש. אצל חתולי, המחלה הייתה סמויה תוצאה בזכות כוחותיו הטבעיים, הגוף ידע להגן עליו ולהחזיק את הווירוס במצב רדום.
אבל בעלת הבית בחרה לוותר. היא אפילו לא ניסתה לבדוק מה המשמעות, לא קראה שגלימפודה של החתולים רחוקה מהאדם. בפשטות, לקחה את חתולי מתוך הבית החם והשקט, ונשאה אותו אל הרחוב הקר לכאורה, “שותף חדש” לא הולם לשלווה. אפילו לא ניסתה לחפש פתרון, רק העלתה אותו במעלית והורידה בשער הבניין, אל יהודה הקרה.
ומכאן הסיפור קיבל תפנית. השומרת בבניין, חיה בגוף קטן עם לב ענק של ירושלמים ראתה שחתולי לא מתרוצץ עוד ליד הדלת. הוא שכב בערמת שלג, התכרבל בעיגול קטן ועיניו חצי סגורות. היה ברור שהוא כבר על הגבול שבו שינה היא לילה ממנו אין קמים. היא לא יכלה להתעלם. חיה הרימה אותו בעדינות, לקחה פנימה לחדר השומרים ושמה אותו על המעיל הפרטי שלה, קרוב לתנור החימום. אפילו את ארוחת הצהריים שלה אורז מלא עם ירקות חילקה עמו. אותו אורז הפיח בו נשימה מחודשת, החום החזיר מעט מהחיים לעיניו.
אחרי מספר ימים לקחו אותו לעמותת “תנו לחיות לחיות”, שם קיבל טיפול נגד דלקת ריאות. ההתאוששות הייתה איטית, אך בסוף חזר לאיתנו. היום חתולי מחוסן, מסורס, עם פנקס חיסונים מהווטרינר, ונמצא שוב בין אנשים נאמנים.
הוא עדיין בחור צעיר בן שלוש בלבד וכל כולו געגועים למגע של בני אדם. עטוף כפות רכות סביב ידיים, מגרגר לאוזן כאילו שר שירי ארץ ישראל משלו, מנדנד לו מחמדי חיבה ו”מנשק” מתוך אהבה שלמה. בכל פעם, הפרידה מהמתנדבים קורעת את ליבו, וקשה לו להרגיש שוב לבד בתא כשהעיקר בחייו הוא להיות מוקף חמימות של בית ומשפחה אמיתית.
כזה היה הסיפור של חתולי, שנכתב בירושלים של פעם, וממשיך להיחרט בזיכרון.
