בעלי הציע בעצמו לקחת אותי לעבודה, וכעבור שעה עצר אותי נהג מבוגר ליד מאפייה ולחש: “מחר אל תעלי לרמי ברכב, אם את רוצה להציל את בתך”. חשבתי שאברהם השתגע. אבל בערב רמי באמת אמר שבבוקר יסיע אותי למרכז.
“אתה בדרך כלל יוצא מוקדם יותר,” הערתי.
“הכל השתנה. ניסע יחד,” ענה והמשיך לקלף תפוח בספירלה ארוכה.
הטלפון היה מונח לידו, מסך כלפי מטה. על פרק ידו נצצה רצועה חדשה ויקרה, למרות שלפני שבועיים הוא טען שבקושי יש כסף לחוגים של קרן. בתנו חלמה להתקבל למכללת עיצוב, ואני חסכתי מדי חודש לחשבון שלה. רמי נשבע שגם הוא עוזר.
בלילה הוא הסתגר בחדר האמבטיה. מים לא זרמו, אבל הטלפון רטט כמה פעמים. שמעתי אותו לוחש:
“לא, מחר אביא. היא לא תדע כלום.”
בבוקר רמי סירב פתאום לקחת אותי איתו. אמר שלקרן סחרחורת, נישק אותי בשפתיים יבשות ויצא. חיכיתי שהמכונית שלו תיעלם מאחורי הבית, לקחתי תיק ונסעתי לתחנה המרכזית.
האוטובוס לכפר יונה היה כמעט ריק. לא הבנתי למה אני נוסעת לשם, עד שבתחנה ליד המרפאה עלתה אישה צעירה עם ילד בכיפה כחולה. על התרמיל שלו היה רקום טיל. הילד הרים את הראש – ונחנקתי.
אלה היו העיניים של רמי. עפעפיים כבדים, הילה בהירה סביב הקשתית, אותו מבט שראיתי אצל קרן בתמונות ישנות.
על אצבעה של האישה נצצה טבעת עם אבן ירוקה. לפני שנה רמי הביא הביתה טבעת כזו, ואחר כך אמר שהחזיר אותה לחנות.
בתחנה הסופית הלכתי אחריהם. אחרי כמה דקות פנתה האישה לבית אפור. ליד השער עמדה מכוניתו של רמי, אף שבמפעל חשבו שהוא בשליחות.
הוא יצא לקראת הילד, הרים אותו בזרועותיו וצחק. אחר כך נישק את האישה, סידר לצעיף של הבן ופתח את השער.
חזרתי הביתה לפניו. אחרי שעתיים נכנס רמי עם שקית קלמנטינות.
“לקרן יותר טוב?” שאל.
הבטתי לו ישר בעיניים.
“איך קוראים לבנך?”
השקית נפלה מידו. הקלמנטינות התגלגלו מתחת לרדיאטור. רמי החוויר, אבל ענה:
“תומר.”
באותו רגע הסתובב המפתח במנעול. ורד, אמו, נכנסה בלי דפיקה, ראתה אותנו ואמרה בשלווה: “סוף סוף.” ואז הוציאה מתיקה מעטפה אפורה סגורה והושיטה אותה לרמי. אצבעותיו נשלחו אל קצה הנייר…
אצבעותיו נשלחו אל קצה הנייר, אבל אני חטפתי את המעטפה קודם.
“מה יש שם?”
ורד אפילו לא נרתעה.
“אל תתערבי בעניינים שלא שלך. לרמי יש בן, ואת חייבת להבין מה זה אומר.”
“לרמי יש בת,” עניתי. “והיא גם הילד שלו.”
“הבת תגדל ותעזוב. הבן ימשיך את השם.”
רמי שתק. השתיקה הזאת שברה אותי יותר מכל הודאה. הוא לא הגן עליי. לא עצר את אמו. הוא פשוט הביט במעטפה, כאילו פחד שבתוכה מונח דבר גרוע יותר מהכאב שלי.
ורד החליקה את הכפפה ואמרה שזוהר לבדה, שתומר צריך אבא, ושאני לא צריכה לעשות מהומה. רמי יגור איתי, אבל יעזור למשפחה השנייה. “ככה עושים מבוגרים,” היא אמרה.
ארזתי תיק, אבל לא עזבתי. בחדר ישנה קרן, לוחצת לחיקה ספר לימוד. לידה הייתה מונחת גלויה מרמי: “לאמנית העתידית שלי.” נזכרתי איך הבת שלי ויתרה על תחרות כי אבא אמר: “עכשיו יש קשיים זמניים.” אז האמנתי לו.
בבוקר אברהם חיכה לי ליד הספרייה. במקום ברכה הוא הניח על הספסל תיקייה עבה.
“הייתי צריך לספר קודם,” הודה. “רמי ביקש ממני להדפיס לו דוחות נסיעות. בדוחות היו כתובות מסוימות, אבל הוא נסע למקומות אחרים לגמרי.”
בפנים היו עותקים של מסלולים, קבלות מתחנות דלק ותמונות של תעודות כניסה. בתמונה אחת מכוניתו של רמי חנתה מדי שבוע ליד ביתה של זוהר. אבל הגרוע מכל היו דפי חשבון הבנק.
מחשבון החיסכון של קרן יצאו כספים. חמישים אלף ש”ח לעבודות בנייה, שמונים – לחנות רהיטים, שלושים ושניים אלף – למרפאה פרטית, ועוד מאה ועשרים – לחשבון של זוהר.
“כמה נשאר?” שאלתי.
אברהם הסיט מבט.
“עשרים ושלושה אלף.”
סגרתי את התיקייה. טיפת גשם נפלה על הכריכה והתפשטה על שם המשפחה של רמי.
בבית הנחתי את המסמכים על השולחן. רמי קודם הכחיש הכל, אחר כך בכה, ואז כתב התחייבות: הבטיח להחזיר כסף, למכור את המכונית ולוותר על תביעות על חלקת האדמה שלי. שבועיים הוא היה כמעט מושלם. העביר לקרן מאה אלף, לקח אותה למכללה, קנה חומרים חדשים.
כמעט האמנתי שפחד יכול להפוך אדם ישר.
אבל ערב אחד רמי הניח לפניי בקשה.
“תחתמי. זה רק מוסך.”
קראתי את השורה הראשונה והרגשתי קור: לא היה מדובר במוסך, אלא באדמה שירשה לי מדודה.
“רצית למשכן את החלקה שלי?”
“באופן זמני. אני צריך לסגור גירעון בעבודה.”
“איזה גירעון?”
פניו התקשו.
“אם תתחילי לעשות רעש, קרן תיפגע ראשונה. אני מכיר אנשים שיכולים לדאוג שהיא לא תתקבל.”
מבעד לקיר השתעלה הבת שלי בשקט. רמי הרים טלפון והתקשר למישהו:
“היא סירבה. אז נפעל היום. נשאר מעט מאוד זמן עד הביקורת…”
חיכיתי עד שהוא נרדם, צילמתי עותקים של כל המסמכים וכתבתי מכתב למנהל המפעל. בבוקר לקחתי את התיקייה ונסעתי לשם. ליד משרד המנהל רמי חסם את דרכי, ומאחוריו כבר עמדו המנהל ורואה החשבון.
הוא חייך, כאילו עדיין יכול לשלוט בשיחה.
“ליאת, תורידי את התיקייה. אחרת תתחרטי…”
הנחתי כף יד על הסגר ופתחתי אותה…
בתיקייה לא היו רק דפי חשבון. הקלטתי מראש את שיחת הלילה של רמי על הגירעון וצירפתי למכתב למנהל. לצדן היו ההתחייבות שלו, עותקי הבקשה על החלקה שלי ותמונות המסלולים.
“שאני אתחרט?” חזרתי. “או שאתה מפחד שיתחרטו אלה שהכסף שלהם גנבת?”
רמי זינק לעבר התיקייה, אבל המנהל עצר אותו בתנועה.
“אל תיגע במסמכים,” אמר. “רואה החשבון כבר הזמינה מבקרים.”
פניו של רמי האפירו. לפתע הוא חדל להיות מנהל האספקה הבטוח. לפניי עמד אדם ששיקר לאשתו שנתיים, הסתיר בן, העביר כסף מחשבון בתו וניסה למשכן את אדמתי כדי לכסות את החור התקציבי שלו.
“את הורסת את המשפחה,” לחש.
“אתה הרסת אותה בעצמך. אני רק הפסקתי לכסות את ההריסות.”
באותו יום הוא הושעה מעבודתו. הביקורת גילתה שהוא רשם הזמנות פיקטיביות, זייף מסלולים והוציא כסף דרך קבלנים מוכרים. המעטפה האפורה שורד הביאה הייתה עותק של בקשה למשכון החלקה שלי. היא רצתה שאחתום עליה בבית, בזמן שרמי יעמיד פני חוזר בתשובה.
עורך הדין אישר: בלי הסכמתי הנוטריונית איש לא יכול היה למשכן את האדמה. ואת הכסף של קרן הצלחנו להחזיר אחרי פנייה לבנק וחקירה רשמית. רמי מכר את המכונית, את חלקו בדירה ושילם את רוב הסכום הגנוב. היתרה נתפסה ממנו בפסק דין.
גם זוהר לא נשארה איתו. היא נודעה שרמי הבטיח לרשום על שמה בית, ואילו לי אמר שהוא פשוט עוזר לאישה בודדה. כשלקחה את תומר, עברה לאחותה ואסרה על רמי לבוא בלי תיאום מראש.
קרן לא דיברה עם אביה הרבה זמן. יום אחד היא שאלה אותי:
“אמא, למה לא אמרת קודם?”
חיבקתי אותה ועניתי:
“כי קיוויתי שהוא יהפוך בעצמו לאדם ישר.”
“ועכשיו?”
“עכשיו אני יודעת: תקווה לא צריכה לעלות לך בעתיד.”
באביב פתחנו בבית סדנה קטנה. אני תפרתי כיסויים וכריות, וקרן עיצבה דוגמאות. על החלון תלויים וילונות פשתן, על השולחן עמדה מנורה עם אהיל ירוק – כמעט כמו זו שקרן ציירה בסקיצה הראשונה שלה.
אברהם הגיע פעם אחת עם צנצנת ריבה ועמד הרבה בפתח.
“סלחי לי, ליאת. הייתי צריך להזהיר אותך קודם.”
“הזהרתם אותי בזמן שיכולתי לשמוע,” אמרתי. “זה מספיק.”
הוא הלך, צולע בשביל הרטוב. סגרתי את הדלת, חזרתי לשולחן וראיתי את קרן חותכת בד לפי קו שסימנה.
פעם פחדתי לחתוך כל דבר: שמלה, תצלום משפחתי, הרגל ישן לסבול. עכשיו המספריים עברו בקלות דרך החומר.
מחוץ לחלון כבה האור, ובחדר הלך והתרחב – כאילו יחד עם החתך האחרון יצא ממנו לנצח אדם שתפס יותר מדי מקום.
