מאמא שלך באה, בואי לאסוף את הדברים.
קיים הרושם שכל ילד במקלט מחכה למילים האלה. אבל שירז קפצה מהן כאילו קיבלה מכה.
בואי, אספי, למה את עומדת?
מאירית, המטפלת, הסתכלה עליה ולא הבינה מדוע הילדה לא מתלהבת. החיים במקלט אינם קלים, והרבה ילדים בורחים רק כדי ליפול על הרחוב. והיום חזרו לשירז לביתה, והיא לא שמחה.
אני לא רוצה, אמרה היא והסתכלה אל החלון. חברותיה, אדל, הביטה בה אך לא אמרה דבר, גם היא לא הבינה את תגובתה. אדל הייתה שמחה לחזור הביתה, רק שאין לה מקום שם.
שירז, למה? שאלה מאירית. האמא מחכה לך.
אני לא רוצה לראות אותה. ולא לחזור אליה.
הנערות האחרות הקשיבו לסיפור מתעניין, ומאירית הבינה שהשיחה צריכה להישאר בין הקיריים.
בואי איתי.
היא לקחה את שירז לחדר קטן והביטה בה בעדנה.
אמך, בטח, עשתה הרבה טעויות. אבל היא מנסה לשנות. הם לא יכלו לאסור לך ללכת איתה.
חושבת שזה הפעם הראשונה? חייכה שירז ונענע בראש. כבר בפעם השנייה שאני במקלט. בפעם הראשונה לקחו אותי, האמא נראתה כאילו היא מתכוונת להשתנות: חבאה בקבוקים, ניקתה את הבית, קנתה מצרכים, מצאה עבודה. כשהבקרו לבחון, הכל נראה נאה. ואז החזירו אותי, והיא חזרה להרדם. היא רק רוצה לקבל קצבאות.
שירז, אין לי שליטה על זה, ובבית בטוח יותר, המשיכה מאירית לנסות לשכנע.
בטוח? אתם יודעים מה זה רעב? או ללכת לבית הספר בנעליים קרועות כשבחוץ מינוס עשרים? או להתחבא בחדר ולפנות לדמעות כשחברים של האמא נכנסים? למה שלא ייפסו ממנה את זכויות ההורה?
הדמעות יצאו משלה. כן, היא לא אהבה את המקלט, אך שם היא קיבלה אוכל ובגדים והייתה בטוחה, לעומת הבית שבו הכל היה אחרת.
אין לי מה להציע, נאנחה המטפלת.
היא הרגישה חרטה אמיתית כלפי שירז. הילדה נבונה וחכמה, דבר נדיר במקלט. אולי אימה הייתה מישהי מעניינת עד שהשתשתה. למרות שמאירית עובדת במקלט כבר שבע שנים, זו הפעם הראשונה שהילדה לא רוצה לחזור הביתה.
אפשר לי לגור לבדי? שאלה שירז. אעבוד ואשכר חדר.
רק כאשר תהיי בגיל שלושעשרים, רעפה מאירית.
לי כמעט שש עשרה! אני כבר מבוגרת!
מאירית חשבה ששירז מבגרת מדי, אבל לא יכלה לשנות דבר.
לצערי, חייבת להיות תחת אפוטרופוס מבוגר. אולי יש מישהו שיכול לקבל אפוטרופסות? ולתבע את אבדה של זכויות ההורה של אמך.
אין לי אף אחד הסבתא הייתה כאן, אבל עכשיו זה בלתי נסבל.
ומה אביך?
הוא שתה עד מותו.
שירז אמרה זאת בנוחות, כאילו זה נורמטיבי.
ואליו אין קרובי משפחה?
היא חשבה לרגע.
הוא היה לו אם חיה, אבל אינני מכירה אותה. היא לא מדברת איתו, ואני מבינה גם אני לא אדבר איתה.
בואי ננסה, קראה מאירית, תשעי לחיות עם אמך ואני ארדף אחרי פרטי הסבתא שלך. מסכימים?
שירז הנהתה. מה להישאר?
האם אמך תציג הצגה של חרטה? היא ברחה אל הילדה ובכה בקול רם, ביקשה סליחה וחיבקה אותה. אבל שירז לא הגיבה. היא ידעה שאם יחזרו לבית, האמא תחזור להיות כפי שהייתה.
היום הראשון האמא שמרה עצמה, ביום השני חזרה מבית המרקחת עם אלכוהול.
המצב חזר לשגרה רעה: האמא שתתה, איבדה עבודה, ושירז חייהו באשמה.
לפני כמה חודשים, בלילה, נכנס לחדר גבר שיכור. שירז, במאמץ רב, גירשה אותו והבינה שהגיעה לשיא.
למזלה, מאירית נתנה לה את מספר הטלפון שלה. שירז התקשרה, סיפרה שמאוד רוצה לצאת מהרחוב או לחזור למקלט.
מצאתי את הסבתא שלך, הודיעה האישה. אם היא תסכים, היא תקבל אפוטרופסות.
שירז ביקשה להצטרף אליה. למרות שהיא לא מכירה את הסבתא, היא קיוותה שלא תדחה אותה. רק כמה שנים של המתנה, ואז היא תהיה חופשייה.
הדלת נפתחה על ידי אישה בת שישים, יפה ואלגנטית.
מה תרצו? שאלה.
אנטוניטה מיכל? ביררה מאירית.
כן, זאת אני.
את הסבתא שלי, הכריזה השנייה. למה לשאול?
מה?
אני בתו של בנך.
ברור. איך אני יכולה לעזור? שאלה אנטוניטה בביטחון.
אפשר לשוחח? ביקשה מאירית למנוע משירז לפספס.
טוב, אבל רק מעט. אני צריכה להתכונן לעבודה.
אנטוניטה מזגה להם תה. לעיתים היא הביטה בשירז כמו בחלום.
מאירית תיארה במפורט את המצב.
אם תימצא האפוטרופסות, ייתכן שיבואו לקחת את בתך חזרה למקלט, אבל את יכולה להיות איתך.
למה? שאלה אנטוניטה. אני לא מכירה אותה, ואני לא רוצה לדעת. בניתי לעצמי חיים קשים ואני רוצה לשכוח את כל מה שהיה.
מבינה, אמרה מאירית, אבל הילדה זקוקה למקלט.
שירז נקטה באמצע השיחה.
אתם לא מכירים אותי, ואני גם לא מכירה אתכם. ברור שאנחנו לא רוצים לשחזר את העבר. אני רוצה רק שתקבלו אותי, בלי תנאים.
אנטוניטה היסתה, ואז חייך בחיוך.
נוכל לקבל תשלום עבור האפוטרופסות, זה יוסיף לקצבה שלי.
שירז הבטיחה שתהיה עצמאית, תסיים כיתה ט, תעבוד ותמשיך ללמוד.
אנטוניטה קיבלה תנאים ברורים: לא לקרוא לה סבתא, לא לגעת ברכוש, לא להביא חברים הביתה. שירז קיבלה את ההצעה.
במקביל, האם שירז חזרה למקלט עם ביקורת ביתית. ההורים הוגשו לבית משפט לבקשת פיטורין של זכויות ההורה. אנטוניטה השלימה את הטפסים והפכה לאפוטרופסה.
שירז עדיין חשה פחד, עם שני חודשים של לימודים נותרו וללא כסף. היא חששה שהסבתא לא תדאג לה.
אנטוניטה קראה לה לשולחן בערב הראשון, והכינה ארוחה ביתית טעימה שמאוד חיכתה לשירז.
יום למחרת, כשביקנה נעלי ספורט קרועות, אנטוניטה נשפה ונזכרה.
אחרי בית הספר אני אביא לך נעליים ובגדים חדשים, אמרה.
אין לי כסף, חרגה שירז.
אספתי את ההוצאה, זה יהיה לי קל יותר מאשר לראותך מתביישת.
שירז חייכה והסכימה.
אנטוניטה קנתה לה בגדים מרובים, והקפידה לשאול את דעתה של שירז על הבחירות.
כעבור שבוע, היא קראה לשירז.
איך הלומדים?
טוב, השיבה שירז.
תראי לי את היומן שלך.
זה אלקטרוני, השיבה בעדינות.
הו, אין לנו בעיית נייר, תני לי לראות.
שירז הציגה את הציונים. היא למדה טוב והבינה שהעתיד צריך להיות בבניה עצמאית.
מצוין, אמרה אנטוניטה. עם ציונים כאלה תוכלי להיכנס לכיתה י׳ ולאחר מכן לאוניברסיטה.
רק אם יש מי שיתמוך בי, הוסיפה שירז.
אז כך, המשיכה, תלמדי בכיתה י׳, תחיי איתי עד שתיכנסי לאוניברסיטה, ברור?
ברור, אישרה שירז.
היא לא יכלה להאמין למזלה. היא רצתה להמשיך בלימודים, אך המשאבים לא היו. עכשיו היא הייתה ברשותה תמיכה.
לאט, הקיר בין אנטוניטה לשירז נמס. הסבתא התעניינה בחייה של נכדה, לפעמים אף שאלה על בנה.
שירז סיימה תיכון והתקבלה לאוניברסיטה, בעזרת מורים פרטיים שאנטוניטה הזמינה.
בקיץ שלפני הלימודים היא מצאה עבודה. למרות שהקיבלה חדר במעון, היא ידעה שעליה להמשיך לממש את ההסכם עם אנטוניטה.
בסוף אוגוסט, אנטוניטה סבלה משבץ לב קשה והייתה מאושפזת. שירז רצה לראותה מיד.
סבתא, איך את מרגישה? רצה שירז פנימה לחדר.
סליחה, איך את מרגישה? שאלה.
הוא חייכה, נגעה בשיער של נכדתה.
קראי לי סבתא, זה מחמם לב, אמרה היא. אני אהיה כאן עד שאת תחלימי שוב, ולא אצטרך לשאת עליך משקל.
אני לא רוצה להכביד עלייך, חייכה שירז.
את כבר הייתה משקל עליי במשך שני שנים. אני ארגיש את האהבה שצברת, ואני אחזור אלייך.
אנטוניטה נשמה עמוק, דמעות בעיניים, והודיעה תנאי נוסף:
לא תעברי למעון, שם יש הרבה רעש. תישארי איתי.
סיכמנו, אמרה שירז, וחיבקה את האישה שחלמנה הייתה.
כך נלמד שיחס כנה, עזרה אמתית ויכולת לשמור על תקווה יכולים להפוך מצוקה לכוח. החיים מלמדים: כאשר אנחנו לא יכולים לשנות את העבר, אנחנו יכולים לבנות עתיד טוב יותר בעזרת אחרים ולהיות חופשיים במעשינו.
