בחלום שחלף ברפאים של בית החולים הלבבי, לילי עם בעלה, דניאל, חיכו לילד הראשון, ברכה שנחשבה לכל משאלת נפש. במשך תשעה חודשים דניאל שמר עליה, קיבל אותה במרווחי קפה ובביקורים במכללה, והנהן אף אסר עליה לצאת אל הרחוב הקפוא של החורף. לפני הלידה, שלחו אותו למשימה מחוץ לעיר הוא היה אמור לשוב, אך לא רצה לוודא שייצא מהשירות מיד עם השתייה של הילד, כי הוא חשב לשקול פרישה ברגע שהקפיץ נולד.
ההתקדמות החלה ברגע שזאת חזרה מהבית, והכאבים הטריים קיבלו לה רעם, והחדר היה ריק מבעל שאין שם. לילי לא חשבה על כך היא לא הייתה מצופה להיות אם ראשונה, רק לחוות את הרגע.
כאשר הילד נולד בריא ויפה היא ראתה את פניו של דניאל והחליטה שלא לספר לו מיד, לתת לו לגלות זאת מאנשים זרים.
בכנסת חדר הלידה, מול קיר לבן, שכבה אשה בת ארבעים, וידיה נפרשות אל קיר אחר. על המיטה הלידתה, נערה צעירה מדברת בטלפון, והאישה השנייה מתבוננת בקונן, מביעה בכי ללא קול.
לאחר העבודה האינסופית של לילי, שהיא נחשבה למאמנת של הקול הקטן במעבדה, נרדפה על כרית כחולה עם חותם של משולש ונפל לתוך שינה עמוקה, כאילו כל העולם נעלם.
נזין את הילד? קראה קולה של לילי מתוך חלום, והיא הסתובבה בחיוך.
הצוות הרפואי עמד לצידה של האישה הבוכה.
למה אתה שותק? קח אותו אליך, תראה כמה יפה הוא. האישה הקפידה, אך לא הפנתה מבט.
אפשר למתוח רגליים, אבל אם תרצו לקחת אחריות, עדיף לוותר על הילד. האחות, בת שעתיים של עייפות, נעלמה אל החדר.
הקול הראשון שנשמע היה של האישה בת ארבעים, שנקראה נעמה, והשמיעה כעס בוקע:
אתה חושב שהייתי רוצה את הילד הזה? כבר שלוש רבעים של חיי, הבן נשוי, והדוד מתקרב. איך זה קורה עכשיו? הילד אינו אשמתו. אם לא רצית, לא הייתה משאירה אותו. איך הוא יגדל כשהוא נולד ונשאר לבד?
הנה, אננה, שהייתה מתבגרת, בכתה חזק יותר, בלי להסתיר דמעות, ובקול רם היא פתחה:
למה אתה בוכה? האם זה יעזור? השיב נעמה בחוסר סבלנות. קח את הילד, האכיל אותו, אל תתנהג בטיפש.
אולי הוא נפל? הציעה אליה, שהניחה את הטלפון. או שהילד נולד משותף?
לילי הקשיבה לסיפור של אננה והרגישה כאילו האשמה היא שלה. היא חיה בחלום שבו בעלה מנשק אותה, ההורים אוהבים, אך עדיין מחפשת סיבה למרק חוסר השקט. היא ראתה אדם שאין לו מקום, והצילח של הילד שעדיין לא טעה, אך הוא כבר אינו רצוי.
הנערה תגדל זועמת לכל החיים, כי אמה שותה יין לשעתו, או כי בעלה בגד בה והבטיח נישואין. מי שנועד לשמור עליה, נעלם ברגע ששמע על הילד.
לא יועלו בלונים לילד, לא יינתנו פרחים לאמו, והאמא תישאר לבדה עם הילד.
בחלום היא ביקשה:
אם יש מקום ללכת, תיקח את הילד?
אננה הביטה בה כאילו הייתה משוגעת:
בטח, אבל זה לעולם לא יקרה. היא חייכה, חצתה את הקיר וחלקה לשקט.
כחצי שעה אחרי, לילי הכריזה בטון חגיגי:
אתם תגורו עם הילד בדור-התלמידים. אימי היא המפקדת, תצחצחו ריצות, ויאפשרו לכם חדר.
אהה, יש לי מעטפה חדשה ליציאה, קראה אליה אליה, מתמקדת בטלפון. אני אתקשר לבעלי, למה שניים?
ואני אביא בגדים, אמרה נעמה, מהבת שלי נותרו, הם לא חדשים, אבל טובים. כביתי והלכתי אותם, אנו לא צריכים עוד, יש לי בן, והנכדים יקנו הכל חדש.
למחרת, נשים מחדרים אחרים הגיעו עם מצעים, עגלות, מיטות, שמיכות.
אהה, אין לי כלום, אמרה צעירה מחדר אחר, אולי אקנה תערובת, כדי שלא ייגמר החלב.
אננה בכתה בקול, לא מצרה אלא שמחה פתאומית שעברה עליה.
אתן, אני ארוויח, לחשה היא. אימהן נגעו בכתפיה והגידו:
תני למישהו שצריך.
בשעה מאוחרת, לפני שהיא נרדמה, לילי חשבה כמה הכל הלך בטוב. הכל יהיה בסדר לאנה, היא תמצא אדם ראוי, ובת שלה תהיה בטוחה. היא תחייה עם אמה, וזה כל מה שצריך.
