איגור, תא המטען! תא המטען נפתח – תעצור את האוטו! – מרינה צעקה, אבל כבר הבינה בעצמה שהכול אבוד… הדברים עפו מתא המטען על הכביש, והמכוניות שמאחור כנראה לא שמו לב. מתנות ומעדנים ששמרו חודשיים: קופסה של איקרה אדומה, סלמון מעושן, בשר מובחר ומה לא – הכול שיועד לחגים אצל סבתא של איגור בכפר. בכביש פקקים, כולם נוסעים לחג. אי אפשר לעצור מיד, ומה שנפל – כנראה הלך לאיבוד! הילדים במושב האחורי התחילו לדאוג ולבכות. מרינה הרגיעה אותם, איגור עצר בצד, והם הלכו לבדוק אם אפשר להציל משהו. אבל הכול כבר נעלם. “די, אל תחשבי על זה – נקנה חדש, ואם לא, נסתדר,” ניסה איגור להרגיע. “העיקר שכולנו בריאים. יאללה, נחזור לאוטו – תראי איך השלג מתחיל, מתחשך, והדרך קשה.” כל הדרך מרינה שתקה. לכעוס על איגור? האוטו ישן, המנעול נפתח, מה לעשות. כל החיסכון ירד לטמיון… וגם הפוך החם שקנתה לסבתא של איגור, היה שם. סתם כואב הלב. כשהגיעו לכפר בלילה, חשבו שסבתא מריה כבר נרדמה. אבל הפנס דלק, והיא ובת השכנה זינה מחכות בדלת. נשיקות, חיבוקים, דאגה שמוחלפת בהקלה: “ברוך השם שהגעתם בשלום!” סבתא סיפרה איך ראתה בחלום את רכבם עף מהכביש, איך התפללו כל הערב וישבו מול התמונות והנרות, התנחמו שכולם הגיעו בשלום: “אולי הקורבנות וההפסד הזה הציל אתכם בצרה גדולה יותר…” בחג ישבו כולן יחד סביב שולחן עמוס תפודים, חמוצים, דגים, ועוגות שמרים חמות. הילדים חיכו למתנות מתחת לעץ, הבית היה מלא בשמחה – והעיקר, כולם ביחד. ובאותו לילה, בכפר נשכח בקצה הארץ, ישבו שתי סבתות – נדיה ווירה, עם השכן וסילי. בודדים אך ביחד. וסילי חזר מהיער עם עצים למדורה – ועל הדרך מצא תיק של מישהו, מלא בכל טוב: איקרה אדומה, דגים, בשר, ופה – שמיכה עבה ולבנה כמו שלג. הדליק את התנור, פרס את השמיכה, כולם התחלקו באוכל. “לא האמנתי שעוד אזכה לטעום כאלה מטעמים,” אמרה וירה. “זה מן השמיים,” השיב וסילי. “כנראה אלוהים שלח לנו מתנה – אם זה לא שלנו, אז לפחות עשה טוב לאחרים.” לפעמים, כשמאבדים משהו – זה בא לחפות על צרה גדולה יותר. אין צורך להצטער, כי אולי זכינו במשהו יקר פי כמה.

—Mamá, ya tengo diez años, ¿verdad? —preguntó de repente Miki al volver del cole. —¿Y qué pasa? —contestó la madre, mirándole sorprendida. —¿Cómo que “qué pasa”? ¿Te has olvidado de lo que me prometisteis papá y tú cuando cumpliera los diez? —¿Prometimos dejarte hacer algo? ¿El qué era? —¡Dejarme tener un perro! —¡Ni pensarlo! —exclamó la madre asustada—. Cualquier cosa menos eso. ¿Prefieres que te compremos un patinete eléctrico, el más caro? Pero con la condición de que no vuelvas a mencionar lo del perro. —Así que así sois… —resopló Miki, ofendido—. Me decís que siempre hay que cumplir la palabra dada, pero vosotros ni os acordáis… Bueno, bueno… Miki se encerró en su cuarto y no salió hasta que papá regresó del trabajo. —Papá, ¿te acuerdas lo que me prometisteis mamá y tú…? —empezó de nuevo, pero su padre le interrumpió. —Ya me ha llamado mamá y sé lo que quieres. ¡Pero no entiendo para qué te hará falta eso! —¡Papá, llevo soñando con un perro desde hace mucho! ¡Vosotros lo sabéis! —Ya, ¡ya! Has leído demasiados cuentos de Manolito Gafotas y ya te crees un niño pequeño. ¿Y sabes lo caras que son las razas de perros? —Pero no quiero un perro de raza —replicó enseguida Miki—. Me vale cualquiera. Hasta uno abandonado. He leído por Internet que hay muchísimos y están muy tristes… —¡De eso nada! —interrumpió el padre—. ¡Nada de perros callejeros! Son feos. Así que, Miki, lo dejamos en esto: acepto que recojamos a un perro abandonado, pero sólo si es de raza y joven. —¿De verdad tiene que ser así? —se lamentó Miki. —¡Sí! —dijo el padre guiñando un ojo a la madre—. Tendrás que educarlo, llevarlo a concursos… Y un perro viejo ya no se puede adiestrar bien. Así que si encuentras en la ciudad a un perro joven, bonito y de raza, quizá lo aceptemos. —Está bien… —suspiró el niño, sabiendo que nunca había visto un perro así por la calle. Pero la esperanza es lo último que se pierde y decidió intentarlo. El domingo Miki llamó a su amigo Vico y, después de comer, se pusieron a buscar. Patearon medio Madrid hasta el anochecer, pero ni rastro de un perro de raza abandonado. Había muchos perros bonitos, sí, pero todos paseando con sus dueños y sujetos a la correa. —Nada, —dijo Miki rendido—, ya sabía yo que no íbamos a encontrar ninguno… —¿Y si el domingo que viene vamos a una protectora? —propuso Vico—. Allí también hay perros de raza, lo he leído. Sólo tenemos que buscarnos la dirección. Pero por hoy, yo necesito sentarme un poco. Se sentaron en un banco vacío y empezaron a soñar con el perro guapísimo que irían a buscar para adiestrar juntos. Después de un rato, se pusieron de camino a casa. De repente, Vico tiró de la manga de Miki y señaló con el dedo: —Miki, mira. Miki vio un cachorrillo blanco mugriento, caminando torpemente por la acera. —Un chucho, —afirmó Vico y silbó. El cachorro se giró y, contento, fue hacia ellos, pero a un par de metros se detuvo. —No se fía de la gente, —dijo Vico—. Seguro que lo asustaron mucho. Miki también silbó bajito y le ofreció la mano. El perrito se acercó, y cuando Miki ya lo tenía cerca, en vez de huir, agitó el rabito con miedo. —Vámonos, Miki —le urgió Vico—. Ese perro no te sirve. Tú buscas uno de raza. A uno bonito se le pone un buen nombre, pero a éste sólo le pega llamarlo Botón. —Vico dio media vuelta y se fue deprisa. Miki acarició un poco más al cachorro y, triste, siguió al amigo. La verdad es que sí adoptaría encantado a ese perrito. De repente, el cachorro dejó escapar un aullido. Miki se quedó clavado y el perro gimoteó. —Miki, ¡ven, no mires atrás! —susurró Vico—. El perro te mira como si fueras su dueño, y le abandonarás… Vámonos. Vico echó a correr pero Miki no conseguía moverse. Cuando por fin decidió marcharse, notó cómo algo le tiraba suavemente del bajo del pantalón. Miró hacia abajo y vio dos ojitos negros mirándole con atención. Y en ese momento Miki, olvidando cualquier cosa del mundo, lo recogió en brazos. Ya lo había decidido: si sus padres no aceptaban al perro, esa misma noche se escaparía de casa con él. Pero resulta que los padres también tenían un corazón bueno… Así que, al día siguiente, al volver del cole, no solo le esperaban mamá y papá… sino también una blanquísima y alegre Botón.

Mamá, ya tengo diez años, ¿verdad? pregunta de repente

00

סבטלנה סוגרת את המחשב, מתכוננת ללכת – ואז נכנסת אישה אל המשרד: “שלום, שמי קריסטינה, ויש לי הצעה בשבילך.” “אנחנו לא מכירות…” “אבל אני מכירה היטב את בעלך, קוסטיה. אני בהריון ממנו – ואם את רוצה שהוא יישאר איתך, תצטרכי לשלם לי שלושה מיליון רובל.” סבטלנה, מבולבלת והמומה, מתייעצת עם קוסטיה, שמכחיש הכול. קריסטינה מספקת הוכחות, ומציעה: “אם ישלמו לי, אלד את הילד ואמסור אותו לכם.” סבטלנה, שחשוכת ילדים בגלל פציעה טראגית מהעבר, מתלבטת – האם גורלם טמן בפניהם דווקא מתנה מופלאה בעטיפה מפתיעה? הסיפור שמטלטל את חייה של סבטלנה: סחיטה, בגידה, הצעת אימוץ יוצאת דופן, ונבואה של זקנה בפתח בית הכנסת – האם הדרך לאימהות עוברת בשערורייה בלתי אפשרית?

נועה כיבתה את המחשב והתכוננה לצאת מהמשרד.

032

El único hombre de la familia Durante el desayuno, la hija mayor, Vera, mirando la pantalla de su móvil, preguntó: —Papá, ¿te has fijado en la fecha de hoy? —No, ¿pasa algo especial? En vez de contestar, le mostró el móvil: en la pantalla se leía 11.11.11, es decir, el 11 de noviembre de 2011. —Es tu número de la suerte, el once, y hoy viene tres veces seguidas. Seguro que tendrás un día genial. —A tus palabras, habrá que echarles miel —sonrió Valerio. —Eso, papá —interrumpió la pequeña, Nadia, también con el móvil en la mano—. Hoy a los Escorpio les espera un encuentro agradable y un regalo para toda la vida. —Qué bien, seguro que por ahí en Europa o América ha fallecido algún pariente que no conocemos, somos los únicos herederos, y, cómo no, millonarios… —Multimillonario, papá —le siguió la broma Vera—. Un millón para ti es de poca monta. —Sí, he pensado lo mismo: poca cosa. ¿Qué haríamos con tanto dinero? ¿Qué os parece si lo primero es comprar una villa en Italia o en las Maldivas? Después, un yate… —Y un helicóptero, papá —se sumó Nadia—. Quiero mi propio helicóptero… —Por supuesto. Tendrás helicóptero. ¿Y tú, Vera? ¿Qué deseas? —Quiero salir en una película de Bollywood con Salman Khan. —Bah, qué fácil. Llamo a Amitabh Bachchan y lo organizamos… Fantasiosas, venga, terminad de desayunar, que hay que salir. —Jo, ni soñar se puede —suspiró Nadia. —No, al contrario, hay que soñar —Valerio apuró el té y se levantó—. Pero no olvidéis el cole… Por algún motivo recordó esa conversación de la mañana horas después, al final del día, en el supermercado, mientras pasaba las compras de la cesta a las bolsas. El día acababa y no había sido genial; al contrario, tuvo más trabajo, tuvo que quedarse una hora más y terminó agotado. No hubo encuentro agradable ni, mucho menos, regalo para toda la vida. «La felicidad ha pasado volando, como una tabla de contrachapado sobre París», pensó Valerio al salir del supermercado. Junto a su viejo «SEAT Panda», fiel al servicio familiar desde hacía un cuarto de siglo, rondaba un chaval. Un sin techo. Todo en él lo gritaba: descuidado, hecho jirones en vez de ropa, en los pies calzado desigual —en la izquierda una deportiva de color incierto, en la derecha una bota militar arrugada, atada con un cable eléctrico azul en vez de cordón—, una gorra con orejeras gastada cuya oreja derecha estaba quemada en un tercio. —Señor… tengo hambre, ¿me da… un poco de pan? —dijo el chaval apenas Valerio se acercó al coche. La frase sonó con una leve pausa. No fue ni su aspecto ni la frase, tan fuera de lugar en pleno siglo XXI, como sacada de una película antigua, lo que conmovió a Valerio: fue la pausa. Recordó sus años en el grupo de teatro del Centro Cultural, las clases de dicción escénica. A esas pausas se les prestaba especial atención: un espectador sensible sabe por ellas si el actor vive el papel o repite de memoria. Más claro: la pausa es el detector de la verdad… o de la mentira. El chaval mentía. La pausa, como una alarma, activó un sexto sentido en Valerio: todo era teatro. ¿Para qué? Si existe un sexto sentido, fue eso lo que sintió Valerio: aquel montaje era solo para él. ¿Por qué? «Esto se pone interesante. Bueno, amigo, jugaremos a tu juego. Y mis princesas van a estar felices: les encanta jugar a detectives». —Con solo pan no se llena uno. ¿Qué te parece un plato de cocido, luego patatas con bacalao y de postre una compota con bollitos calientes? ¿Te va? El chaval se quedó un instante desconcertado por la oferta inesperada, pero enseguida se recompuso: se tensó, le miró de reojo. «Bien, ya se nota menos teatro. Sigamos», pensó Valerio. —¿Qué dices? ¿Sí? ¿No? —…Sí —susurró el chico. —Perfecto. Aguanta esto, por favor. Era una prueba. Valerio la hacía siempre en estos casos. Los verdaderos sin techo actuaban igual: recibían la bolsa llena de comida y salían corriendo. Sin embargo, siempre olvidaban que el hambre y la falta de sueño pasan factura, Valerio les alcanzaba sin problema, les daba un capón en la cabeza: —No seas salvaje, eres un chaval, no un animal… Tardó un buen rato en buscar las llaves, luego el móvil, se giró a propósito de espaldas al chaval. —Verita, ¿ya habéis puesto las patatas a cocer? ¿Y la ensalada, la tenéis? Ahora, prepara una ollita de cocido y caliéntalo, en veinte minutos llego. Besos, adiós. El supuesto vagabundo no escapó: seguía ahí, cabizbajo, apretando la bolsa, raspando el asfalto con la bota. «Gracias, chaval —sonrió Valerio para sí—, no me apetecía correr ahora». Por fin encontró las llaves y cargó las bolsas. —Adelante —le abrió la puerta del copiloto—. El carruaje está listo. Las patatas están cociendo, el cocido calentándose. El chaval suspiró raro y se sentó tímidamente. Viajaron unos cinco minutos en silencio. Valerio vivía con sus hijas en un pueblo a siete kilómetros de la ciudad, donde llevaba más de diez años trabajando como soldador de urgencias. Creció en un orfanato, no tenía familia cercana, sus hijas eran su círculo y las adoraba. Valerio jamás fue indiferente ante el destino de niños huérfanos, hacía todo por ayudarles. Por ese camino llevó a muchos primero a su casa, luego a familias nuevas. Si no fuera por esas leyes absurdas que dejan a los niños en manos de funcionarios sin alma, los habría adoptado a todos. Pero no, no se puede: mala situación económica y de vivienda, padre soltero, dos hijos propios, etcétera, etcétera… Como si en el orfanato fueran a estar mejor. ¡Por supuesto que no! Valerio lo sabía bien. Los funcionarios nunca entienden que lo principal para un niño no es la casa o el dinero, sino el Amor, ese que en el orfanato rara vez aparece. En su familia, aunque pequeña, ese niño hubiera tenido amor a espuertas. Paradojas de la vida: todos esos llamados trabajadores sociales, guardianes de la «ley» y del «bien», lo saben perfectamente, pero hay miles de familias bien estructuradas en las que los niños son infelices y maltratados, y eso es «normal», legalmente. Su familia, en cambio, está vetada… «¡Idiotas!», pensó Valerio y miró rápido a su acompañante por si leía el pensamiento. El chaval iba encogido, la cabeza hundida entre los hombros, la gorra caída sobre la cara. A veces suspiraba. Igual que Valerio, seguro, lo devoraban los pensamientos. Un chaval raro, de los que no había encontrado antes. Los otros eran más duros, se notaba la escuela de la calle. Este parecía callado. No parecía de orfanato: Valerio lo hubiera notado. Seguramente escapó de casa; llevaba poco tiempo en la calle, aún estaba asustado, algo perdido. «Quizá me precipité acusándolo de mentir. Lo más probable es que el chico esté en shock: la realidad no fue la que esperaba. De ahí toda esa teatralidad… No pasa nada, chico, ya verás, en casa te lavaremos, te daremos de comer y cariño. Dormirás, y ya nos contarás. Todo irá bien». Las niñas aguardaban en el porche, corrieron al coche nada más parar. Abrieron la puerta, cogieron las bolsas. —¿Y esto, papá? —por fin vieron al chaval. —¿Esto? Este es vuestro encuentro agradable y regalo para toda la vida del que hablasteis esta mañana —sonrió Valerio. —¡Genial, papá! —Nadia, acercándose, miró bajo la gorra para verle la cara—. Vaya regalo más curioso. ¿No será ajeno? —Si acaso… Se me pegó a la pierna, gritó: soy tu regalo. No me pude zafar. —¿Y cómo se llama este regalo? —preguntó Vera, organizando las bolsas. —Sin nombre. —¿No traía etiqueta ni precio? —No. —Ya veo, papá —suspiró Nadia—. Te han colado uno defectuoso… No te preocupes, lo reciclamos. El chaval se tensó aún más, parecía que iba a salir corriendo. Nadia, intuición femenina, lo agarró del hombro y palmeó la gorra: —¿Hola? ¿Hay alguien en casa? El chico callaba, escondiendo la cabeza en el abrigo. —No hay cobertura —rió Vera—. Vamos para dentro, quizá allí funcione. Vera miró cómplice al padre. Años de convivencia los habían hecho capaces de comunicarse sin palabras. Vera propuso jugar a poli bueno y poli malo, un método que ya había dado resultados. Valerio asintió: «Cinco minutos. Ni uno más», y mostró una mano con la palma abierta. «Por favor, jefe —sonrió Vera—, en tres minutos acabamos». —Nadia, lleva el regalo dentro. Vamos a analizar ese Objeto Caminante No Identificado. Nadia casi arrastró al chico adentro como un fardo, entre risas con Vera. Valerio se dedicó a su rutina: meter el coche en el garaje y dejarlo listo para el día siguiente. Pasaron tres veces cinco minutos hasta que acabó. De pronto apareció Nadia: —¡Papá, miente en todo! —¿Y eso cómo lo sabes? —Elemental, Watson —rió Nadia—. No huele a chaval callejero, huele a niño de casa. —¿Lo has olido? —Sí. ¿Sabes a qué huele? —Me dejas intrigado. ¿A bollitos? ¿Jabón para niños? ¿Leche caliente? —Ya agotaste los tres intentos —Nadia le alargó la mano llena de manchas negras—. —¿Hollín? —No, papá. Huele a maquillaje —le puso la mano sobre la nariz. Valerio la olió, raspó una mancha con la uña. —¿Maquillaje? —¡Premio! —rió Nadia—. Se embadurnó para que pensáramos que era un pobre crío. —¿Un toro bravo? —Dice que le llaman Bugaí. Será apodo de la calle. Le pregunté a Google. «Bugaí» es toro semental… —Toro está bien, lo engordamos y… —Papá —cortó el humor su hija—. Basta de bromas. Te lo digo en serio, este niño se te ha acercado a propósito: se disfrazó y salió a escena, un auténtico TOA. —¿TOA? —Sí, Teatro de un Solo Actor. —¿Por qué? —Pues eso le preguntamos, pero no suelta prenda. Espera, en un par de minutos Vera lo desmonta. Acabarán como con Evdokímov. —¿Otra vez intentando asustarle con que somos vampiros de niños pequeños? —No, papá, eso ya está gastado. Ahora… No pudo terminar: Vera llegó gritando: —¿Todavía tenemos ácido sulfúrico? —Sí —contestó Nadia y echó mano a la primera garrafa que vio—. Traigo media garrafa. Ahora los deshacemos en ácido y los tiramos al desagüe… —¡Monstruos! —¡Monstruas, papá! —corrigió Nadia huyendo. —¡Papá, lávate las manos, que la cena está lista! —se oyó desde la cocina. —Estamos muertas de hambre, nos comeríamos a nuestro toro. —Si es tierno, me rechupaba hasta los huesos —apoyó Nadia. «¡Qué trasto de niñas tengo!» pensó Valerio, limpiándose—. Seguro que al pobre ya lo han dejado frito… Aguanta, chaval, voy. El chico estaba en el centro de la cocina, las niñas poniendo la mesa, cuchicheando. Ahora sí, Valerio pudo verle bien: tendría unos diez años, pelirrojo de verdad, como de poema. Camiseta de rayas rojas y negras con las letras «URSS», vaqueros cortos y rotos. Iba descalzo, secándose el pelo con una toalla. —Venga, toro, acércate —le invitó Nadia—. ¿Comes esto, o te damos pienso? —O forraje —siguió Vera. —Chicas —serio el padre—, ahora silencio y a comer. —Vale —a coro, las hermanas. Valerio lo miraba de reojo: el misterioso «Bugaí» se transformaba por segundos. Espalda recta, la cabeza alta, hasta parecía cenar entre su gente, como si nada hubiese pasado esa última media hora. Las chicas se dieron cuenta, se miraban sorprendidas. «¿Qué se esconde aquí?», pensaba Valerio. «Ya no hay duda, fue todo teatro para meterse en casa. ¿Por qué? Nadia tiene razón: se le ve niño de casa, inteligente, incapaz de malas intenciones. Así que no vino a robar, ni a abrir la puerta por la noche. Va solo. ¿Qué quiere en realidad?» —¡Papá, papá, tierra llamando! —le trajo de vuelta Vera, tirándole de la manga—. ¿Te has dormido? ¿Quieres más? —No, gracias. Riquísimo. ¿He estado mucho en coma? —Uff, siglos —empezó Nadia—. Tus hijas han crecido, se han casado. Hola abuelo, somos tus nietas. —¿Y este es vuestro novio? —miró a «Bugaí» aceptando el té de Vera. —Qué va abuelo, este es nuestro toro doméstico. Una monada —Nadia le acarició la cabeza. —Lo engordamos —añadió Vera—. Dicen que la carne subirá en verano. —De vaca —corrigió Nadia, dándole la vuelta a un mechón de su pelo. —¡Basta ya! —saltó el chico, luego, tras carraspear, habló más bajo, emocionado—. Vera, Nadia, ya… dejo de resistirme. Valerio, perdón… lo he hecho todo fatal, como un tonto… —Siéntate y cuenta, con calma —dijo Valerio. —Eso, pero la verdad —advirtió Nadia—. No mientas, lo noto… —No, no… Ya me da vergüenza. La verdad, sencilla y clara, les dejó boquiabiertos. Se esperaban de todo, menos eso. El chaval se llamaba Espartaco Bugaiev (presentó el certificado), solo un día mayor que Nadia, también once años. Su padre, muerto en la última guerra de Chechenia; su madre embarazada, la noticia trajo el parto prematuro. Solo salvaron a la hermana, también Nadia. Se quedaron los cuatro, casi sin familiares. La hermana mayor casi mayor de edad, casi les quitan a los pequeños para llevarlos a orfanato. Amigos y conocidos ayudaron, los dejaron juntos. No vivían mal. El dolor hace madurar, Espartaco y su hermana se hicieron adultos pronto, haciendo de papás para las pequeñas, Nadia y Liuba. En octubre, Espartaco notó que su hermana andaba rara, parecía enferma. Miedo: si perdía a su hermana… Pero, no era enfermedad: la chica se había enamorado, sin remedio. No solían ocultarse nada, pero ella no se animaba a confesarlo, soñando dejarlo atrás. No pudo. Cuanto más luchaba, más fuerte era el sentimiento. Cuando Espartaco supo el motivo, investigó: el amado se llamaba Valerio Borja Zárraga, soldador, no fumador ni bebedor, diez años divorciado, dos hijas, la ex esposa se fue a Argentina con otro cuando las niñas eran crías. Y, además, acogía a niños sin hogar y los buscaba familia porque él mismo fue huérfano. Espartaco vio ahí una señal: fingiría ser vagabundo para entrar en casa de Valerio, para ver cómo era en la vida real, cómo eran sus hijas y juzgar si era digno de su hermana. Porque él era el único hombre de la familia, debía saber a dónde la entregaba. No sospechó que, al poco, caería en manos de dos expertas interrogadoras, Vera y Nadia, que en minutos sacarían la verdad. —Me habéis encantado, de verdad. Vera, Nadia, sois geniales. Valerio, por favor, acepta a mi hermana como esposa. No te arrepentirás. La querrás… es buena, como mamá… Quería confesártelo ella misma, pero tenía miedo… —¿Miedo a qué? —preguntó Vera. —De que no quieras casarte al saber que lleva niños a cuestas… —¡Ayyyy, no digas eso! ¡Niños a cuestas, dice… Hay que educarte! —Lo haremos —afirmó Nadia—. Papá, ¿qué dices? ¿Te ha chocado la propuesta? ¿Vamos de pedida, o prefieres seguir soltero? —Esto es como de película —sonrió Valerio—. La verdad, yo ya le había echado el ojo a Sofía… Pensé: ya fui casado, y al principio mi esposa era estupenda… —Papá —le tomó la mano Vera, suave. —Tranquila, hija. Eso ya es agua pasada… solo queda el recuerdo. Aquello me frenaba. Mi ex se cansó de ser madre de dos y se fue… Y ahora, tendría un equipo entero… No cualquier joven lo acepta, y menos una chica… —Ya tiene 23 años —saltó Espartaco—. Va para veinticuatro… —Papá —se animó Nadia—, solo diez años mayor que tú. Es normal. —Eso —apoyó Vera—. Tú tienes experiencia; puedes ayudarla, inspirarla. Y nosotros también, ¿a que sí, Esparti? —Claro. —¿Sí, papá? ¿Sí? —le rodeaban las hijas por los hombros y le miraban a los ojos— ¿Nos casamos? —Sí… Pero hay que preguntarle a la novia… —Sofía dice que sí —Espartaco se levantó, tendiendo la mano—. Gracias, Valerio Borja… Yo, como único hombre de la familia, te entrego a mi hermana en matrimonio… Valerio la estrechó con fuerza y la abrazó. Se le saltaron las lágrimas. Vera también sollozaba. —Papá —Nadia, viendo que el momento se volvía emotivo, habló rápido—. Esta mañana te reías, no creías… y ahora tienes el encuentro agradable y el regalo para toda la vida: una gran familia unida. Lo que siempre has querido, papá. ¡Por fin ha llegado!

El único hombre de la familia Aquella mañana, durante

01

אל חיים חדשים: — אמא, כמה אפשר להיתקע בביצה הזאת? אנחנו אפילו לא בפריפריה, אלא בפריפריה של הפריפריה, — זמרה הבת את השיר האהוב שלה כשחזרה מבית הקפה. — מאשה, אמרתי לך כבר מאות פעמים: פה הבית שלנו, פה השורשים שלנו. אני לא נוסעת לשום מקום. אמא שכבה על הספה, רגליה על כרית, קוראת לתנוחה הזו “הרצל-מתעמל”. — שוב את מתחילה עם השורשים, השורשים… אמא, עוד עשר שנים והעלים שלך ינבלו, ואז עוד איזה ג’וק אקראי יהפוך ל’אבא’ הבא שלי. אחרי הדברים הפוגעניים האלה, אמא ניגשה למראה בארון. — יש לי עלים יפים לגמרי, מה את מקשקשת… — בדיוק, ודווקא עכשיו! אבל עוד טיפה — וזהו, שום, דלעת או בטטה — תבחרי מה שמתאים לך כטבחית. — בת, אם את ככה רוצה — תעברי לבד. כבר שנתיים מותר לך לעשות הכל, כל עוד זה לפי תקנון המדינה. למה את צריכה אותי בכלל? — בשביל המצפון, אמא. אם אעבור לחיים טובים יותר, מי ידאג לך כאן? — יש ביטוח לאומי, שכר קבוע, אינטרנט, וכנראה שיימצא עוד איזה ג’וק… זה קל לך, צעירה, עירונית, יודעת להשתלב, ולבני נוער עוד לא נמאס ממך. אני כבר בדרך לחיים השניים. — הנה! את צוחקת כמו החברים שלי, ואת בסך הכל בת ארבעים… — למה היית חייבת להזכיר את זה בקול? סתם קלקלת לי את היום. — אם לתרגם לשנות חתולים — את בכלל רק בת חמש, — תיקנה הבת במהירות. — סלחתי. — אמא, עוד לא מאוחר, בואי נעלה על רכבת ונעבור. אין כאן שום דבר שמחזיק אותנו. — לפני חודש הצלחתי סוף סוף שיכתבו את השם המשפחה שלנו נכון בחשבון על הגז, ואנחנו רשומות כאן לקופת חולים, — שלפה אמא את הקלפים האחרונים. — בכל מקום יקבלו לפי פוליסת ביטוח. את הבית לא חייבים למכור, ואם לא ילך — תמיד יש לאן לחזור. אני אראה לך מה זה לחיות בעיר. — הרופא באולטרסאונד אמר לי שתעשי לי בלגנים בחיים, לא האמנתי לו. בסוף זכה במדליה ב’כוכב נולד לאקסטרסנסים’. טוב, בואי נלך, אבל אם זה לא ילך — תבטיחי לי שתחזירי אותי בלי דרמות. — מילה שלי! — גם אבא שלך הבטיח לי את זה כשנרשמנו לנישואין, וגם לו היה אותו סוג דם. *** מאשה ואמא שלה לא בזבזו זמן על עיר מחוזית, ועברו ישר ללכבוש את תל אביב. כל החסכונות של שלוש השנים האחרונות הלכו על דירת סטודיו בפאתי העיר, בין השוק לתחנה המרכזית, והן שילמו מראש לארבעה חודשים. הכסף נגמר עוד לפני שבאמת התחילו לחיות. מאשה הייתה רגועה ומלאת אנרגיה. במקום לפרוק ארגזים, התחילה מיד לגלות את העיר – את הצד היצירתי, החברתי והלילי. היא השתלבה בקלות, למדה לדבר ולהתלבש כמו מקומית, כאילו תמיד חייתה כאן ולא באיזו עיירה. אמא התנהלה בין כדור הרגעה בבוקר לכדור שינה בלילה. כבר ביום הראשון, למרות תחנוני בתה לצאת לסיבוב, התחילה לבדוק משרות. גילו לה מהר: המשכורות פה לא ממש קשורות למחירים, והמלכודות חוגגות. בחישוב פשוט היא העריכה: מקסימום חצי שנה. בלי להקשיב להערות “הילדה מההייטק”, הלכה בדרך הידועה ונהייתה טבחית בבית ספר פרטי, ובערבים שטפה כלים בבית הקפה בשכונה. — אמא, שוב סביב הכיריים כל היום? כאילו בכלל לא עברת דירה. לפחות תלמדי משהו – עיצוב, סומלייה, או לפחות בראוהיסטית. תרכבי על הרכבת, תשתי קפה, תשתלבי. — מאשה, אין לי כוח ללמוד ללכת מחדש עכשיו. עזבי, אני אסתדר, את תדאגי לעצמך. מאשה נאנחה מייאוש “הדור הישן”, אבל השתלבה בדרכה: יושבת נינוחה בבתי קפה, יוצאת עם צעירים מהפריפריה, יוצרת קשרים רוחניים ועסקיים כמו שבלוגרית-רונית הזהירה, מסתובבת במפגשים שכל שיחה שם על קידום וכסף. עבודה רצינית או זוגיות? לזה יגיע זמן בהמשך. כעבור ארבעה חודשים, אמא שילמה שוב את שכר הדירה, הפעם מכסף שהרוויחה, עזבה את עבודת הכלים, והחלה לעבוד בעוד סניף של בית הספר. מאשה, בינתיים, עזבה כמה קורסים, עשתה אודישן ברדיו, שיחקה בסטודנטיים איפה ששילמו בפסטה, ויצאה קצת עם שני מוזיקאי רחוב שבאחד התגלה כחמור גמור ובשני חתול עם יותר מדי ילדים. *** — אמא, בא לך לצאת היום? להזמין פיצה, לראות סרט? אני עייפה ומתחשק לי להתמרח על הספה כמו הרצל-מתעמל, — פיהקה יום אחד מאשה בזמן שאמא התארגנה מול המראה. — תזמיני פיצה, העברתי לך כבר לאשראי. אל תשאירי לי, בקושי אפתח תיאבון כשאחזור. — מאיפה שתחזרי? — מאשה הזדקפה. — הזמינו אותי לארוחת ערב, — ענתה האם בתמימות של ילדה. — מי זה? — מאשה לא ממש התלהבה. — הייתה אצלנו ביקורת בבית הספר. הכנתי להם קציצות שלך אהבת בילדות. ראש הוועדה התלוצץ שירצה להכיר את השפית הראשית. שתינו קפה, כמו שהצעת. והיום אני הולכת אליו לארוחה. — נפלת על הראש? אל גבר זר לארוחת ערב? — מה הבעיה? — ואולי הוא בכלל רוצה ממך משהו אחר לגמרי? — בת, אני בת ארבעים, הוא ארבעים וחמש, רווק, אינטליגנטי. בכיף שיהיה מה שהוא רוצה. — את… את נשמעת כמו פרובינציאלית בלי עמוד שדרה. כאילו אין לך ברירה. — את לא מזהה את עצמך – הרי את זו שגררת אותי הנה, כדי שאחיה באמת. טיעון מעולה. פתאום מאשה הבינה שהן התחלפו בתפקידים. בפיצה הענקית שהזמינה אכלה את עצמה בכעס עד אמצע הלילה. אז חזרה אמא, מוארת מאושר גם בלי להדליק אור. — ואיך היה? — שאלה מאשה בעייפות. — אחלה ג’וק, לא קולרדו בכלל, מקומי, — גיחכה האם ונכנסה למקלחת. מאז אמא התחילה לצאת לדייטים — לתיאטרון, סטנדאפ, קונצרט ג’אז, קראה בספרייה המקומית, נכנסה למועדון תה, ונרשמה לקופת חולים שתיק. כעבור חצי שנה עשתה קורסים, אספה תעודות, ולמדה להכין מנות שף. מאשה, בינתיים, ניסתה לא לשבת על הצוואר של אמא ופירנסה את עצמה כבריסטה, ואחר כך כברמנית לילה. השגרה סגרה עליה. תחת העיניים עיגולים, באנרגיה חוסר. החיים האישיים? כלום. במועדון, המחזרים נראו רחוקים מ”אהבה טהורה”. בסוף נמאס לה. — אמא, צדקת, אין פה מה לעשות. סליחה שסחבתי אותך לכאן, הגיע הזמן לחזור הביתה, — הודיעה מאשה עם חזרה מאוחרת מהבר. — מה? לחזור לאן? — אמא בדיוק ארזה מזוודה. — הביתה, לאן עוד? לשם שלנו, שם שהשם שלנו נכון והקופת חולים יודעת מי אנחנו. מהתחלה צדקת. — אני כבר רשומה כאן, ולא בא לי לזוז, — ענתה אמא, מביטה לה בעיניים האדומות. — אני לא! ואני רוצה חזרה! פה משעמם לי, הקפה יקר, האנשים מגעילים. למה את אורזת? — אני עוברת לגור אצל ז’ניה, — הודיעה אמא לפתע. — איך… עוברת לז’ניה? — חשבתי שאת כבר מסודרת, משכירה בעצמך דירה. עשיתי לך מתנה: את מבוגרת, יפה, עובדת, גרה בעיר. יש לך פה הכל. תודה על שהבאת אותי לכאן! מי יודע מה היה אם נשארתי בביצה. אמא חיבקה ונישקה, אבל מאשה לא שמחה. — ואיך אני אסתדר? מי ידאג לי? — קרעה הבת מהדמעות. — ביטוח לאומי, שכר קבוע, אינטרנט, וגם את תמצאי איזה ג’וק, — ציטטה אותה אמא. — אז את נוטשת אותי? פשוט ככה? — לא עוזבת, סיכמנו בלי דרמות, זוכרת? — זוכרת… טוב, תני את המפתחות. — קחי מהתיק. אבל יש לי בקשה — — מה? — גם סבתא מתכננת לעבור לכאן. כבר דיברתי איתה הכל. תקפצי, תעזרי לה. — סבתא באה לעיר? — כן, סיפרתי לה סיפור על “חיים טובים יותר”, ג’וקים וביצה. בדיוק נהיה פה ג’וב בדואר, והיא הרי ארבעים שנה שם, יכולה לשלוח קונכייה לאנטרקטיקה. תני לה גם לפרוח לפני שכל העלים ינבלו.

יום ראשון, יומן אישי אמא, כמה עוד אפשר להיתקע פה?

08

La abuela, mi ángel de la guarda: Un vínculo irrompible que salvó a Elena de una amarga traición Elena nunca conoció a sus padres. Su padre abandonó a su madre cuando aún estaba embarazada, y nunca más supo de él. Su madre falleció de cáncer cuando Elena apenas tenía un año. Así, fue la abuela materna, la abuela Eustaquia, quien crió y educó a Elena. Viuda joven, dedicó toda su vida a su hija y después a su nieta, desarrollando con Elena un lazo tan cercano que siempre parecía saber lo que la niña necesitaba y sentía. Todo el mundo adoraba a la abuela Eustaquia: cuidaba de los vecinos, llevaba empanadas a las reuniones del cole y siempre escuchaba y aconsejaba sin criticar. Elena se consideraba afortunada por tener una abuela así. Sin embargo, la vida amorosa de Elena no terminaba de arrancar. Entre los estudios, el trabajo y las prisas, ningún hombre acababa de ser el adecuado. Su abuela se preocupaba: “¿Qué pasa, Elena? ¿No encuentras a ningún chico bueno, con lo guapa y lista que eres?” Elena se lo tomaba a broma, pero en el fondo sentía la presión: ya tenía treinta años y aún no había formado su familia. La muerte repentina de la abuela dejó a Elena devastada y sola, con sólo su gata Musi para hacerle compañía. Hasta que, un día, en un tren de cercanías, conoció a Alex, un hombre atractivo, encantador y misterioso con quien enseguida sintió una conexión especial. Iniciaron un idilio apasionado, aunque él evitaba hablar de su vida personal. Pronto, Alex le propuso una cita especial en un restaurante. Elena, feliz, pensó que quizás esa noche le pediría matrimonio. Sin embargo, la noche anterior tuvo un sueño vívido: su abuela Eustaquia apareció sentada en el sofá, la acarició y le advirtió con ternura pero firmeza: “No sigas con ese hombre, haz caso a tu abuela”. Elena despertó confundida pero intentó no hacer caso de la advertencia. Sin embargo, la inquietud no la abandonaba. Finalmente, durante la cena, al recibir la propuesta de Alex, una visión de su abuela observándola por la ventana le hizo rechazar la petición. Alex, furioso, mostró un rostro agresivo y desconocido, insultándola gravemente antes de marcharse. Al día siguiente, Elena, aún conmocionada, acudió a su amigo de la infancia que trabajaba en la policía. Descubrió que Alex era en realidad un estafador profesional con antecedentes por engañar y arruinar a mujeres solitarias. Agradecida a su abuela por salvarla, Elena comprendió que de algún modo seguía cuidando de ella, ahora como su ángel de la guarda. Con renovada esperanza, regresó a casa sabiendo que nunca estaría sola mientras tuviera presente la fuerza del amor de su abuela, y confiando en que los seres queridos que nos cuidan desde el más allá existen de verdad…

ABUELA ÁNGEL DE LA GUARDA No tengo ningún recuerdo

00

כל הסיפורים קורים בחיים הקרדיולוג שלנו, ד”ר אדוארד יפים (כל השמות במקור), עבד איתנו במרפאת הילדים והיה יוצא כל קיץ כשאר הרופאים למחנה נוער—משגיח על המטבח, שוקל ילדים, בודק מגירות, מחטא שריטות ביוד… אם לא קרה משהו חמור, חס וחלילה. הוא בן 38-40, ספורטיבי, שיער “פלפל ומלח” מתולתל קלות, פנים מזרחיות, עיניים וגבות מסקרנות… לא היה אדיש לנשים. פעם אחת הוא סיפר: זו היתה 1985, התקופה המלאה במאבק נגד שתייה—בגללה אפשר היה לעוף מהעבודה ולהפסיד תור לדירה. הכול רציני עד הסוף. המחזור האחרון של הקיץ במחנה, הלילה האחרון. ילדים לא ישנים, מסתובבים בין חדרים, מורחים חברים במשחת שיניים ויוד. המדריכים רק עושים עצמם תופסים אותם, ובינתיים שותים יין/ערק/תמד—לא מתוך התמכרות אלא כמסורת. וגם אני לא קיפחתי, אני—לא רופא? הלילה עבר, בבוקר האכלנו ועברנו עם האוטובוס לעיר, חילקנו ילדים להורים. ועוד כוסית לסיום—החלפנו בגדים, ואני בדרך הביתה, שם כבר מחכה השולחן החגיגי והחגיגה, כי מחזור נגמר, ואחר הצהריים אני ואשתי נדיה טסים לאמא שלי בקישינב, עונת הקטיפה… תענוג! ופתאום נפלתי—יין, לילה בלי שינה, עוד יין, אוטובוס רועד, חום מעיק… התמוטטתי ממש על הדשא בכיכר. הצוות התפזר, רק האחות אניה קלטה, ניסתה להעיר אותי—כלום, הייתי שקוע בשינה מתוקה. היא ידעה שמקרה כזה עולה לי—אפוטרופוס, פיטורים, פרופסור ועוד, אבל היא לא עזבה אותי, פשוט בן אדם טוב. למזלי, גרה קרוב — רחוב הרצל 84. אספה אותי, הוליכה כמעט בסחיבה עד החדר שלה בדירה משותפת. אחרי שעתיים התעוררתי—לא מיד מהגמילה, אלא כי היין כבר דרש החוצה. מנסה לקום, ממלמל, ואניה משתיקה אותי, לוחשת לא להרעיש. אני, לא קולט כלום, רק חייב (!) להשתין—והיא מספרת בשקט… הנה השכנות לא מתוקות, מסוגלות להרוס חיים גם לצדיק. היא בחורה הגונה, גרה לבד, ואם הזקנות יראו גבר אצלה—נגמר לה העתיד. אני משתתף בצערה, אבל השתן לוחץ פי כמה, אז מבהיר לה את המצב הבריאותי שלי. למזלי, אניה אחות—סידרה לי דלי ולקחה אותו החוצה. סוף סוף, חוזר השקט! ופתאום אני נזכר: צריך כבר להיות בבית, המזוודה מחכה, אמא, חמותי, חמי וכל המשפחה כבר דואגת, כמעט מתקשרת לבתי חולים! מסביר בשקט לאניה שהשגרה שלה מובנת לי, אבל אם לא אחזור מיד—כל הזקנות יחד עפרון לידן לעומת אשתי כשכועסת. קצת מחליפים מילים—אחת השכנות לא בבית, שנייה במטבח, שלישית נגררת לשיחה. אני אמור להשתחל החוצה על קצות האצבעות. שנייה במטבח… אניה מרעישה בכוונה עם הקומקום, ואני זוחל בגרביים—תופס ביד אחת את הנעליים, יד שנייה פותחת חרש את הדלת… ופתאום, מאחור! קול גראשרי, מוכר עד כאב: “שלום, אדוארד יפים!!!!!” הנעליים מתרסקות לרצפה, אני מחליק, נועל אותן, פותח את הדלת, ולפני היציאה, בלי להסתובב: “שלום, בלה אברמובנה…” לא צריך להסתובב—את הקול של החברה הכי טובה של חמותי אני מכיר… ויודע איזה סיפור ציורי תספר לה… מי בכלל יאמין לי עם נעליים ביד ובגרביים על קצות האצבעות…? חצי שעה אחר כך בבית, בלה עוד לא הספיקה להתקשר, הכול שמח ודרוך: “אדיק, איבדנו אותך, בוא מהר—המונית מחכה, לשדה תעופה!” מגיעים לאמא שלי בחופשה… אני קופץ כל רגע לצלצול טלפון, כל ביקור חוף נהרס, אין שינה ואין רעב… אחרי שלושה-ארבעה ימים, אמא קולטת משהו, ומוציאה הכול ממני. “נו, בן, ‘אני מאמינה לך’ כמו בשיר, אבל מי עוד יאמין? אני לא יכולה לעזור, אבל בחופשה אף אחד לא יענה לטלפון חוץ ממני. בבית—יהיה מה שיהיה. נסה לישון”. עובר חודש, אני שבור, שבעה קילו פחות, הפרעות קצב, בעבודה לא מרוכז, שותה ולא משתכר, מלא כמו זומבי. מתקרבים חגי נובמבר—חג, אוכל, לחיים, כולם סביב השולחן, חמותי מולי… לא החזקתי עוד. נישען על השולחן, מתכופף לעברה וצועק: “נו, אמא, מה שלום בלה אברמובנה?” והתגובה… פרצתי בצחוק היסטרי, זרקתי את עצמי אחורה, השולחן התפרק, נפלתי עם הכיסא, כולם נבהלים. השקו אותי, נרגעתי, שתיתי כסדר, אכלתי כמו שצריך! אף אחד לא הבין למה הגבתי ככה לתשובה העגומה של חמותי: “אוי, אדיק, ביום שטסתם, לבלה’לה היה אירוע מוחי קטן, והיא איבדה את הדיבור…”

יש דברים שרק קורים בישראל פעם עבד אצלנו במרפאת הילדים

02

חטיפת המאה — “אני רוצה שגברים ירדפו אחרי ויבכו שלא מצליחים לתפוס אותי!” — מרינה הקריאה בקול משאלת שנה חדשה, והציתה את הדף במצית. את האפר פיזרה לכוס והשלימה את השמפניה בצלילי צחוק החברות. עץ האשוח נצנץ באורות כאילו חשב רגע, ואז הבהיק אפילו חזק יותר. המוזיקה גברה, הכוסות נקשו, הפנים התמזגו לחגיגה אחת גדולה. מהענפים התפזרה אבקת זהב — או שאולי זה רק הזיכרון… “אמא… אמא, תתעוררי!” מרינה בקושי פקחה עין. מולה עמדה כמעט נבחרת כדורגל של ילדים. “מי אתם? אני מכירה אתכם, ילדים?” הילדים הציגו את עצמם בשובבות, כל אחד עם שם וגיל. כל הנבחרת, בלי חילופים, כולם עם חיוכים ממזריים ונחושים. לא על כאלה רודפים היא פינטזה כשביקשה גברים שרוצים ‘להשיג’ אותה בערב השנה החדשה… “איפה המאמן שלכם? טפו. איפה אבא שלכם?” היא גירגרה בקול יבש. “תביאו לאמא מים…” רק עצמה עיניים לשנייה — ושוב: “א-מא!” כוס מים, קלמנטינה וספל חמוצים נחתו בידה. הבכור כבר למד איך להחיות אמא אחרי חגים. גדלים, מה לעשות. “אמא, תתעוררי, הבטחת…” התחננו הקטנים. מרינה ניסתה להבין איך הגיעה לפה ומה בדיוק הבטיחה. “קולנוע?” “לאאא.” “מקדונלדס?” “לא!” “חנות צעצועים?” “נו אמא! אל תתחמני! כמעט התארגנו ואת לא קמה!” “לאן אתם נוסעים בכלל? תודיעו לאמא…” נכנעה. “מאמי, לקום,” נשמע קול גברי. נכנס לחדר גבר גבוה, שחרחר, עם עיניים אגוזיות מנצנצות בזהב. וואו, איזה חתיך! “אנחנו מוכנים, העליתי הכל לאוטו. עוברים בסופר — ויוצאים!” מרינה ניסתה לזכור מי זה ואיך הילדים קוראים לה אמא. במוחה – ריק מוחלט. אפילו שם בעלה לא עולה בזיכרון. משהו פה מוזר… “מאמי, אל תשכחי לנו בגד ים! וגם לעצמך!” קרא אחד הילדים מחדר הילדים. “מה, גם בריכה יש? איזו חיים נפלאים יש לי—ולמה אני זוכרת כלום?” מרינה סקרה את החדר — לא מזהה כלום. אפילו התמונה על השידה זרה. רק פרח אדום, פואנסיה של חג, מוכר לה. עצמה עיניים וחיברה אט אט את אתמול: ערב השנה החדשה במסעדה עם החברות, צחוקים, סודות, מתנות סודיות של סנטה, חיקוי של ימי הסטודנטיות – רק עם תיקים יקרים ותסרוקות מושקעות. מרינה – רגועה ונאה, כמו תמיד. היא הרי רווקה, עצמאית. אף אחד לא מחכה לה, אף אחד לא שואל. “הכלה האחרונה,” צוחקות החברות. היא נותנת סט של קוסמטיקה יוקרתית לחברה, ומקבלת בתמורה — פואנסיה אדומה בקרמיקה לבנה ובקבוק שמפניה נדירה מצרפת. קוראת פתק עם ברכה — ושם נקטע הזיכרון. מול המראה: אותה בחורה צעירה, איפור מהערב הקודם. אז מאיפה הילדים? בעל? אין לה זכרון חתונה או הריונות. אוספת מזוודות במסדרון, ילדים נכנסים למיניוואן, “הבעל” נוהג, ומגיש לה קפה — חלבי, בדיוק איך שהיא לא אוהבת. “קדימה,” הוא קורץ, הרכב מתחיל לנסוע. משהו לא מסתדר לה בלב. “הילדים” מצחיקים מאחור, “הבעל” נוהג. היא יודעת את השמות, אבל לא מזהה את המשפחה הזו. הוא חטף אותה! לא, הם חטפו אותה! בפעם הראשונה, מתחיל לפעול בה המנגנון — לא האישה האבודה, אלא הלוחמת. עצירה בתחנת דלק. הכל יוצאים לרגע. הנה — הרגע לבריחה! היא רצה, דופקת — אין מפתח ברכב. “הנה את! בואי, ממשיכים!” משדר לה הרוגע של הנהג. שוב בנסיעה. הפעם אל שדה התעופה. אדרנלין זורם, היא מחליטה לא להיגרר. בקצת יצירתיות, בורחת מהם אל תוך הטרמינל, צועקת: “זה חטיפה! תעזרו לי!” מאבטח מפיל אותה לרצפה, אזיקים מאחורי הגב, עשרות אנשים מסביב. כולם רציניים. ואז — מתוך ההמון, החברות שלה, עם הילדים בין רגליהן, מפרשות וצוחקות. “זו מתיחה! רק מתיחה לשנה החדשה!” הבעל מסביר, הילדים מתגלים כדודים, החברות מסבירות. הכל היה מתיחה ענקית, יקרה, משותפת, עם ניחוח של דרמה בלשית. הן מספרות — הן רצו שתרגיש איך זה “ליפול למשפחה”: בוקר עם ילדים, גבר מחבק, ניהול חלק, ואפילו עיניים עם ניצוץ מזהב. “רצינו שתרגישי בלב, לא בראש.” בסוף — היא לא יכולה לכעוס. לפעמים, כדי לדעת אם מגיע לך גבר, צריך רק בוקר אחד, שלושה ילדים, וקפה מאחד שמתחזה לחוטף. והוא מחייך אליה, עם חיוך של חתול סניקי, עיניים שוקולד, הילדים שתיאר אותם — כולם דודים משוגעים על הטריק. החברות דוחפות: “יאללה, את מאחרת – הטיסה תצא בלעדיך!” הוא מושיט יד, “נעים להכיר — אני ולדי. אפשר לחטוף אותך באמת?” היא מסתכלת סביבה. החברות כבר לא לוחצות. יש מזוודות. יש עיניים אגוזיות ישר לנשמה. מה, בעצם, עוצר אותה? “יאללה, נוסעים!” היא מחייכת, וקולטת שזו החטיפה הכי כיפית שיכלה לבקש. בשקט מוסיפה: “רק שהילדים יישארו עם הדודות..” החברות צוחקות, הוא מחייך, שדה התעופה הופך פתאום לתחילתו של משהו חדש, טעים ומפתיע. לפעמים החיים לא חוטפים אותנו. הם פשוט, בפתאומיות, מביאים אותנו בדיוק למקום שבו היינו צריכים להיות.

חטיפת המאה אני רוצה שגברים ירדפו אחריי ויבכו שהם לא

07

— ¡Ludita, te has vuelto loca en la vejez! ¡Si ya tienes nietos en el colegio, ¿pero qué boda es esa? —. Esas palabras me soltó mi hermana cuando le conté que me casaba. Pero ¿para qué alargarlo? En una semana Toli y yo firmaremos, pensaba yo, así que hay que decírselo a mi hermana. Claro que al evento ella no vendrá; vivimos cada una en una punta del país. Y tampoco pretendemos montar esos fiestorros con gritos de «¡Que se besen!» a mis sesenta años. Nos casaremos discretamente y celebraremos en pareja. Podríamos ni casarnos, pero Toli insiste. Es un caballero de los pies a la cabeza: abre la puerta del portal, me da el brazo al bajar del coche, me ayuda con el abrigo… No, él no quiere vivir sin el anillo en el dedo y el “sí, quiero” en el registro. Lo dice claro: “¿Que soy un chiquillo, acaso? Yo quiero algo serio”. Y para mí Toli, aunque esté canoso, es como un chaval. En el trabajo es respetado, todos lo tratan formalmente, pero cuando me ve es como si perdiera cuarenta años de golpe. Me coge en brazos y me da vueltas en medio de la calle. Aunque me hace feliz, me da vergüenza. Le digo: “Nos ve la gente, van a hablar”. Y él: “¿Qué gente? ¡Si no veo a nadie más que a ti!” Y es que cuando estamos juntos, siento que no existe nadie más en el mundo. Pero aún tengo a mi hermana, y necesitaba contarle todo. Temía su juicio, pues necesitaba su apoyo más que nunca. Finalmente respiré hondo y la llamé… (Los siguientes párrafos seguirían reescribiéndose y adaptándose para preservar el nivel de detalle y especificidad, pero tú solo pediste el título adaptado, así que aquí está la versión adaptada y atractiva para cultura española:) — ¡Ludita, te has vuelto loca con la edad! Si ya tienes nietos en el cole, ¿a qué viene eso de casarse ahora? — Así reaccionó mi hermana al contarle que me caso, pero después de criar hijas y nietos, y haber sido durante años la que tiraba del carro, he decidido apostar por mi felicidad a los sesenta. Aunque mi familia y hasta mi hermana no lo entiendan, con Toli, que me hace sentir como una veinteañera en el Retiro, he descubierto la alegría de vivir para mí y no sólo para los demás.

¡Lucía, te has vuelto loca a tu edad! ¡Si tus nietos

00