Life Lessons
אני מתגעגעת אליו. לא הרגשתי געגוע כזה לאף אדם אף פעם, וגם לא ברור לי למה – הרי איתו לא הרגשתי שלמה והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק, התחלנו להתכתב, ואז הזמין אותי לקפה. הלכנו לפארק. באותו יום הרגשתי רגשית מרוסקת וכאבו לי הרגליים מהאימון בחדר כושר. שוחחנו על החיים, על עצמנו, היה קר והלילה היה בהיר. בסיום חיבקתי אותו – חיבוק שנמשך דקות ארוכות, ופתאום הרגשתי “בית” גם כשזה בא מגבר שנראה קר ומרוחק. הייתה תחושה שגם אצלו משהו לא שלם. נפרדנו בעוד חיבוק, הפעם קצר. המשכנו להתכתב עד מאוחר, ובמשך ימים – בוקר טוב ממנו, שיחות כל היום, הודעות בלי סוף. התחלנו להיפגש, דיברנו על חלומות, על תסריטים לחיים, הוא סיפר שחי עם שותף, עם אקסית, ואחר כך חזר להורים. כשנהיינו רשמית זוג, הוא הודה שבעצם גר עם האקסית, למרות שלדבריו אין ביניהם כלום – רק עובדן יחד. הוא העלה תמונה שלהם, וביום ההולדת שלו קיבלתי הודעה מאישה באינסטגרם שהעליבה אותי. הוא טען שזו היא, שהיא אוהבת להציק. התעלמתי וחסמתי. המשכנו הלאה, הקשר התהדק, הוא עודד אותי כשלא הייתה לי עבודה, לפעמים עזר עם הוצאות בלי שביקשתי. כשהיה בחופשה, אמר לי להישאר אצלו – נשארתי, אולי טעות. הוא החל “לבחון” אותי – איך אני בבית, לא לרצות לבשל כי זה “בזבוז זמן”, לבזבז הרבה על אוכל מוכן. בסוף אמר שבזבזנו הרבה כסף וזה בגללי שלא חסכתי. אחר-כך טען שיש לו חשבונות לשלם וזה מלחיץ אותו, אמר שיבחן אם אני משלמת אצלו על מה שהוציא. אמר שיש תחושה שהוא מפרנס אותי. הרגשתי לא שייכת, לומדת איך להיות בזוגיות. הכול השתנה – פחות מפגשים, פחות הודעות, טען שצריך להחזיר כסף ושגם לא אוכל טוב. הכול התחיל להתפרק. הוא האשים אותי שפגעתי לו כלכלית – למרות שלא ביקשתי כלום, ועכשיו כשאני כבר עובדת. החלטנו להיפרד, בכבוד, באחריות. אחר כך ניסינו שוב. נשארתי אצלו בלי אוכל, לפעמים אפילו לא הוזמנתי לאכול. חשבתי להביא לעצמי אוכל, אמרתי לו מה אני מרגישה והוא לא הגיב. פעם כמעט התעלפתי לידו באוטובוס – והוא לא עשה כלום. זה ריחק אותי סופית. עדיין רציתי אותו בלב, אבל ידעתי שזה לא הגבר של חיי, למרות כל החלומות והיעדים שדיברנו עליהם. בכיתי לידו בלילות, עד שיום אחד החלטתי שלא אחזיק יותר – קמתי, אספתי את הדברים והלכתי. הסברתי לו איך אני מרגישה, ולקחתי איתי את הציור שציירתי לו ושאהב. משהו נשבר. דיברנו שוב, והוא אמר שכשלקחתי את הציור גזלת ממנו את האושר והכול נשבר. אחרי זה דלת נסגרה. לפעמים שלחתי הודעות תודה או קטעי וידאו – והוא לא ענה. הכול הרגיש ריק. אז באמצע הלילה קיבלתי ממנו הודעות נאצה – שהוא איבד בגלל אישה כמוני את הקשר עם המשפחה. מחקתי וחסמתי. התחילו לפנות אליי ברשתות מהחברה בה עבד – ידעתי שזו האקסית או החברה החדשה. עצרתי את זה מול ההנהלה והבהרתי שאם זה לא ייפסק – אתלונן. כאב לי מאוד, אבל התבגרתי. הבנתי שזה לא הגבר שאני רוצה בחיי. נפרדנו יפה, אבל לראות אותו חוזר למישהי שעשתה לו כל כך רע – כאב. אני עדיין מתגעגעת לפעמים, מתגעגעת לדברים היפים, אבל רק לזה. דבר אחד בטוח: איתי הוא הרגיש שקט, והתגאה בי. עם אותה אחת – זה לא יהיה אותו הדבר, והוא לא יהיה האיש שירצה להראות לעולם.
06
אני מתגעגעת אליו. אף פעם לא התגעגעתי למישהו בצורה כזו. ואני לא באמת יודעת למה הרי לא תמיד הרגשתי איתו בנוח, והיו דברים שלא אהבתי. הכרנו בפייסבוק.
Life Lessons
החמות קראה לילדיי חוצפנים, ואני סגרתי בפניה את הדלת: כשסבתא דורשת נימוסים של פלוגת גבעתי ונתקלת באמא שמגנה על הבית שלה
04
ומה עם המרפקים? מי שם מרפקים על השולחן ככה? בחברה טובה כבר היו מעיפים אותך מהשולחן! קולה הצורם של ציונה לוי חרץ את השקט הנעים של ארוחת הערב המשפחתית, כאילו
Life Lessons
החמות קראה לילדיי לא מחונכים – והחלטתי שלא אאפשר לה להיכנס לביתנו שוב
02
ומה עם המרפקים? מי שם מרפקים ככה על השולחן? אם הייתם מתנהגים ככה במפגש אצל אנשים נורמליים, כבר מזמן היו זורקים אתכם מהשולחן קולה החריף של גברת חנה קמחי
Life Lessons
Solo una amiga de la infancia
00
Sábado, 13 de abril, Madrid ¿De verdad piensas pasar el sábado entero rebuscando trastos en el trastero? ¿Todo el sábado? Lucía pinchó un trozo de tarta
Life Lessons
איך העמדתי פנים שאני מאושרת במשך תשע שנים, גידלתי בן שלא שלי, והתפללתי שאף אחד לא יגלה את הסוד. אבל הסוד נחשף ביום שבני נזקק בדחיפות לדם מאביו הביולוגי — ולראשונה בחיי ראיתי את בעלי בוכה.
0175
אני חייבת לספר לך משהו, חברה, שכבר שנים יושב לי על הלב. תשע שנים העמדתי פנים שאני הכי מאושרת בעולם, גידלתי את הבן שלי שהיה בעצם לא שלי והתפללתי בכל יום
Life Lessons
החמות שלי קראה לילדים שלי מְנוּבלים, ואני אסרתי עליה להיכנס לביתנו – כשהערות פוגעניות חוצות גבול, ואין דרך חזרה למשפחה
01
בליל אחד בתחילת החורף, הבית שלנו ברחוב רימון בפתח תקווה הפך פתאום לאולם אירועים משונה, מלא בשולחנות מתנדנדים, כיסאות מתפצפצים, וריחות של מרק עוף שמעולם לא בושל כראוי.
Life Lessons
ההגעה המפתיעה של חמותי: ביקור שטלטל את כל הבית והעמיד את הזוגיות שלי על כף המאזניים
01k.
ההגעה המפתיעה של חמותי: ביקור שערער את כל סדרי הבית “אני נכנסת לדירה של הבן שלי” כך ביקור בלתי צפוי של חמותי כמעט הרס הכל נעמה הסיעה את בעלה –
Life Lessons
ההגעה המפתיעה של החמות – ביקור שהפך את כל הבית על פיו
05
“ההפתעה מהחמות: ביקור שהפך את הכל” אני נכנסת לדירה של הבן שלי: איך ביקור בלתי צפוי של החמות כמעט הרס הכל נועה לוי ליוותה את בעלה יואב לעבודה
Life Lessons
Cada amor tiene su propia forma Ana salió a la calle y enseguida se estremeció al sentir el viento helado colarse bajo su rebeca fina —había salido al patio sin ponerse la chaqueta—. Se asomó a la cancela, simplemente se quedó de pie mirando los alrededores, sin notar siquiera que se le escapaban las lágrimas de los ojos. —Anita, ¿por qué lloras?—. Se sobresaltó al ver aparecer a Miguel, el hijo de los vecinos, un chico algo mayor que ella, con el pelo siempre despeinado. —No estoy llorando… es que… —mintió Ana. Miguel la miró y luego sacó tres caramelos del bolsillo, tendiéndoselos. —Toma, pero no digas nada o vendrán todos, anda, vete a casa—, le ordenó con seriedad, y ella obedeció. —Gracias—susurró—, pero no tengo hambre… simplemente… Pero Miguel ya lo había entendido todo, le hizo un gesto y se marchó. En el pueblo todos sabían hace tiempo que el padre de Ana, Andrés, bebía. Solía ir al único supermercado del pueblo y le pedía fiado a la dependienta. Valentina se enfadaba, pero le daba. —No sé cómo no te han echado del curro aún —decía—, debes una fortuna—, pero Andrés se iba enseguida y gastaba todo en alcohol. Ana entró en casa. Acababa de llegar del colegio, tenía nueve años. En casa casi nunca había nada para comer. No quería contarle a nadie que pasaba hambre, por miedo a que se la llevaran a un hogar de acogida; había escuchado decir que allí es peor. Y además, ¿qué haría su padre solo? Se perdería por completo. Mejor así. Aunque la nevera estuviera vacía. Ese día volvió antes del colegio porque a la profesora le dolía la garganta y se anularon las dos últimas clases. Era finales de septiembre y hacía un frío cortante: el viento arrancaba las hojas amarillas de los árboles y las barría por los patios. Ese septiembre venía inusualmente gélido. Ana tenía una vieja chaquetilla y unos botines que se calaban cuando llovía. Su padre dormía en el sofá, vestido y con los zapatos puestos, roncando. Sobre la mesa de la cocina había dos botellas vacías, y otra más debajo, en el suelo. Ana abrió la alacena: vacío, ni un trozo de pan. Rápidamente se comió los caramelos que le dio Miguel y decidió hacer los deberes. Se sentó en el taburete, encogiendo las piernas, abrió el cuaderno de matemáticas y se quedó mirando los ejercicios, pero no tenía ganas de contar. Observaba el ventanal, el viento doblaba los árboles y arrastraba hojas por el patio. En la ventana se divisaba la huerta. Lejanos los días en que rebosaba verdor; ahora parecía muerta. La frambuesa se secó, la fresa ya no salía, solo quedaban malas hierbas en los surcos, y hasta el viejo manzano estaba seco. Su madre cuidaba todo eso, mimando cada brote. Las manzanas eran dulces, pero ese agosto el padre las recogió todas antes de tiempo y las vendió en el mercado, murmurando: —Hace falta el dinero. Andrés, el padre de Ana, no siempre fue así. Antes era bueno y alegre; iban con mamá a por setas al monte, veían pelis en la tele, desayunaban té y comían tortitas que ella freía. También horneaba pastelitos de manzana. Pero un día mamá enfermó. Se la llevaron al hospital y nunca volvió. —A mamá le falla el corazón —dijo el padre llorando y Ana también lloró, abrazándose a él—. Ahora te cuidará desde arriba. Después, el padre pasó horas mirando una foto de mamá, hasta que empezó a beber. Cada vez venían más hombres ruidosos a casa; Ana se quedaba en su cuarto o, a veces, salía y se sentaba en el banco del rincón. Ana resopló e hizo los deberes deprisa. Era lista, le costaba poco estudiar. Al terminar, guardó libretas y libros en la mochila y se tumbó en la cama. Siempre la esperaba en la cama su viejo conejo de peluche, lo había comprado su madre hacía mucho, era su juguete favorito. Le llamaba Timoteo desde pequeña. De blanco se había vuelto gris, pero seguía siendo su queridísimo Timoteo. Lo abrazó: —Timoteo —susurró—, ¿te acuerdas de mamá? Timoteo callaba, pero Ana estaba segura de que sí, como ella. Cerró los ojos y la inundaron los recuerdos, difusos, pero vivos y cálidos. Su madre con delantal y moño liado, amasaba pan en la cocina. Siempre preparaba algo. —Hija, hoy haremos bollitos mágicos. —¿Cómo que mágicos, mamá? ¿Existen los bollitos mágicos? —se sorprendía Ana. —¡Claro que existen! —reía mamá—. Haremos bollitos en forma de corazón. Si los comes y pides un deseo, se cumple. Ana ayudaba a dar forma, aunque le salían torcidos. Su madre sonreía dulce: —Cada amor tiene su propia forma. Luego Ana esperaba ansiosa y cuando salían del horno, aún calientes, se sentaban juntas a pedir deseos. La casa olía a bollos dulces y al volver papá del trabajo, los tres tomaban el té con bollitos mágicos. Ana se secó las lágrimas por aquellos recuerdos felices. Sí, eso fue… pero ahora… El reloj hacía tic-tac allá en la esquina y a ella le dolía el alma de vacío, le daba lástima de sí, de la ausencia de mamá. —Mamá… —susurró abrazando a Timoteo—, cuánto te extraño. Ese sábado no había colegio. Ana, después de comer, decidió salir. El padre seguía tirado en el sofá. Ella se enfundó un jersey más caliente bajo el abrigo y salió. Caminó hacia el bosque: allí cerca quedaba una casa vieja que había sido de don Gregorio, que falleció hacía dos años. Pero el huerto de manzanos y perales seguía ahí. No era la primera vez que iba, trepaba la valla y recogía peras o manzanas caídas: “No estoy robando, solo cojo lo que hay en el suelo, si ya nadie lo quiere”, se repetía para consolarse. A don Gregorio lo recordaba poco. Sabía que era mayor, canoso y andaba con bastón. Era bueno; les daba fruta a los niños, alguna vez un caramelo si tenía. Al escalar la valla, Ana agarró dos manzanas, las lustró contra la chaqueta y mordió una. —¡Eh, tú! —sobresaltada, soltó las manzanas: en el porche estaba una mujer con abrigo. La mujer se acercó: —¿Y tú quién eres? —Ana… yo… no robo… solo lo tomé del suelo… creía que no vivía nadie aquí… Antes nunca… —Soy la nieta de don Gregorio. Acabo de llegar, voy a vivir aquí. ¿Vienes hace mucho a recoger manzanas? —Desde que murió mi mamá… —la voz se le quebró y se le llenaron los ojos de lágrimas. La mujer la abrazó. —Venga, no llores. Ven a casa conmigo, soy doña Ana: como tú. Cuando seas mayor, también te llamarán Ana. Doña Ana enseguida supo que la niña tenía hambre y que su vida era difícil. Entraron en la casa. —Quítate los zapatos, ayer ya limpié todo, aunque no he desempacado las maletas. Ahora mismo te doy de comer. Hice sopa esta mañana y tengo más cosas. Somos vecinas —dijo, mirando a Ana, tan delgadita, con su abrigo viejo y las mangas cortas. —¿La sopa tiene carne? —Por supuesto, con pollo —respondió cariñosa—. Siéntate a la mesa. Ana obedeció sin reparo, tenía demasiada hambre. Se sentó en la mesa forrada con hule de cuadros, el calor era acogedor. Doña Ana trajo una fuente de sopa y un trozo de pan. —Come todo lo que quieras. Si no te basta, te pongo más, Ana. Ana comió rápido. Al poco, la fuente vacía y el pan acabado. —¿Te sirvo más? —preguntó Ana. —No, gracias, ya estoy llena. —Entonces, habrá que tomar un chocolate —dijo la señora, colocando una cesta baja tapada con una servilleta. Al levantarla, el aroma de vainilla inundó la casa. Dentro había bollitos en forma de corazón. Ana cogió uno, lo mordió y cerró los ojos. —Bollos… como los de mi mamá —musitó—. Mi madre hacía lo mismo. Después del chocolate y los bollitos, Ana se quedó tranquila y sonrosada. La anfitriona habló: —Bueno, Ana, cuéntame: ¿dónde vives, con quién? Luego te acompaño a casa. —Puedo volver sola, son solo cuatro casas… —no quería que doña Ana viera en qué estado estaba su hogar. —Insisto —respondió la mujer. La casa de Ana les recibió en silencio. El padre seguía dormido en el sofá, con la ropa puesta. Todo eran botellas y trapos, el desorden reinaba. Doña Ana miró a su alrededor y negó con la cabeza. —Ya lo entiendo todo… Vamos a ordenar un poco—dijo de pronto, y se puso a limpiar. Rápida, recogió botellas, limpió la mesa, corrió las cortinas, sacudió la alfombra. Ana le suplicó: —No diga a nadie que vivimos así. Mi padre es bueno, es que está perdido, no ha superado lo de mamá. Si se enteran, me llevan lejos y yo no quiero. Él es bueno, solo echa mucho de menos a mi madre… Doña Ana la abrazó: —No se lo diré a nadie, tienes mi palabra. El tiempo pasó. Ana iba al colegio con pulcras trenzas, un abrigo nuevo, mochila y zapatos flamantes. —Anita, mi madre dice que el tuyo se ha vuelto a casar, ¿es verdad? —preguntó Marta, la compañera—. ¡Qué guapa estás, y qué pelo llevas! —Sí, ahora tengo otra mamá: tía Ana —respondió orgullosa Ana y echó a correr al colegio. Andrés dejó la bebida, gracias a doña Ana. Ahora iban juntos: él, alto y bien vestido; ella, elegante, seria pero sonriente. Siempre estaban con Ana, a la que adoraban. El tiempo voló. Ana ya era universitaria y volvía en vacaciones, gritando desde el umbral: —¡Mamá, ya he llegado! Y doña Ana corría a abrazarla: —¡Ay, mi profesora! ¡Bienvenida!—, y ambas reían felices. Por la noche, cuando llegaba contento Andrés del trabajo, otra vez era una familia dichosa.
00
Cada amor tiene su forma Hoy quiero escribir sobre algo que me marcó desde pequeño. Recuerdo aquella tarde de finales de septiembre en nuestro pueblo de
Life Lessons
מתנה שמגיעה מאוחר: סיפור על סבתא ירושלמית, חשבונות, וערב רומנסות שמחזיר לה את עצמה
037
מתנה מאוחרת האוטובוס קפץ קלות, ואני, רחל מזרחי, החזקתי חזק במוט בידיים רועדות, מרגישה את הפלסטיק הגס תחת האצבעות שלי מתכופף טיפה. השקיות עם קניות השבת
© 2026 VesperUm