Life Lessons
Dejé de hablar con mi marido tras su humillante numerito en mi cumpleaños, y por primera vez le vi asustado
00
Bueno, ¡vamos a brindar por la cumpleañera! ¡Cuarenta y cinco años, y sigue como una rosa! Aunque aquí entre nosotros, más bien como una pasa, que también
Life Lessons
גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וכך לא שמתי לב как לאט-לאט מאבדת את הנישואי שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. עוד בתור ילדה למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי הדרך שבה סגרה את הדלת, לפי השתיקה שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה בסדר. אם не – סימן שאני טעיתי במשהו. – אני לא מבקשת הרבה – היא אמרה – רק אל תאכזבי אותי. ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור. כשגדלתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שלי. בעלי היה אדם רגוע, סבלני. לא אהב מריבות. בהתחלה אמא שלי אהבה אותו. אחר כך התחילה להביע דעה על הכל. – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי? – הוא לא עוזר לך מספיק. בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא סתם דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב בה. ולא הרגשתי איך אני מתחילה לחיות על פי שני קולות. האחד קולו של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קִרבה. השני – של אמא שלי, תמיד בטוחה בעצמה ותמיד דורשת. כשהוא רצה שנצא רק שנינו, אמא הייתה חולה. כשהיו לנו תכניות, היא הייתה זקוקה לי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אלי, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. והוא, לאורך זמן, הבין. עד שלילה אחד אמר משהו שהפחיד אותי יותר ממריבה: – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה. השבתי לו בחדות, הגנתי עליה, הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים. שאי אפשר לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. לישון גב אל גב. לדבר רק על ענייני בית, אך לא עלינו. וכשהתווכחנו, אמא תמיד ידעה. – אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם. ואני האמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר את המפתחות והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך אפשר לחיות כשאמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולראשונה לא ידעתי למי לפנות. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא שלי. – נו, מה ציפית? – היא אמרה – הרי אמרתי לך… ואז משהו בתוכי נשבר. הבנתי שכל חיי פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה לגמרי את אמא שלי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני זו שלא הצבתי גבול. אני זו שערבבה בין חובה לאהבה. היום אני לומדת משהו שהייתי צריכה להבין מזמן: להיות בת לא אומר להישאר ילדה לנצח. ושנישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך שנאלצת לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?
07
גדלתי במאמץ לא לאכזב את אמא שלי ומהר מאוד לא שמתי לב איך אני בולעת בשקט את הנישואים שלי. אמא שלי תמיד ידעה בדיוק מה נכון. או לפחות עשתה רושם כזה.
Life Lessons
גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – ובכך לאусתי הבנתי שאני מאבדת את הנישואים שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון. לפחות כך זה היה נראה. כבר כילדה למדתי לקרוא את מצב רוחה לפי הטון, הדרך שבה טרקה דלת, השקט שלה. אם הייתה מרוצה – הכל היה טוב. אם לא… זה היה סימן שאני טעיתי במשהו. “אני לא מבקשת הרבה,” הייתה אומרת, “רק אל תאכזבי אותי.” וה”רק” הזה היה כבד מכל איסור. כשבגרתי והתחתנתי, הייתי בטוחה שסוף סוף החיים שלי שייכים לי. הבעל שלי היה אדם רגוע, סבלן. הוא לא אהב ריבים. בהתחלה אמא אהבה אותו. אחר כך תמיד היה לה דעה על הכל. “למה את חוזרת כל כך מאוחר?” “את לא חושבת שאת עובדת יותר מדי?” “הוא לא עוזר לך מספיק.” בהתחלה צחקתי. אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת. אחר כך התחלתי להסביר לה. אחר כך – להתחשב. ולא הרגשתי, אבל פתאום התחלתי לחיות עם שני קולות. האחד עדין, מחפש קרבה – קולו של בעלי. השני – של אמא שלי, תמיד יודעת, תמיד דורשת. כשהוא רצה שניסע רק שנינו, אמא חלתה. כשהיו לנו תוכניות, היא הייתה צריכה אותי. כשהוא אמר שהוא מתגעגע אליי, עניתי: “אתה צריך להבין, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד.” והוא הבין. הרבה זמן. עד שיום אחד אמר משהו שהפחיד אותי אפילו יותר מריב: “אני מרגיש שאני השלישי בנישואים האלה.” הגבתי בחריפות. הגנתי עליה. הגנתי על עצמי. אמרתי שהוא מגזים, שזה לא הוגן לדרוש ממני לבחור. אבל האמת היא, שכבר בחרתי. פשוט לא הודיתי בזה. התחלנו לשתוק. להירדם גב אל גב. לדבר רק על שטויות, לא עלינו. וכשכעסנו, אמא תמיד ידעה. “אמרתי לך,” הייתה אומרת. “גברים זה ככה.” והאמנתי לה. מתוך הרגל. עד שיום אחד חזרתי הביתה – והוא לא היה שם. הוא לא עזב ברעש. השאיר מפתחות ומכתב: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות עם אמא שלך בינינו.” התיישבתי על המיטה ולא ידעתי לראשונה למי להתקשר. לאמא שלי או אליו. התקשרתי לאמא. “נו, מה חשבת?” אמרה. “אמרתי לך כבר…” ומשהו נשבר בי. הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד… ואיבדתי אחר שרק רצה שאהיה לצידו. אני לא מאשימה את אמא שלי לגמרי. היא אהבה אותי כפי שידעה. אבל אני לא שמתי גבול. אני בלבלתי בין חובה לאהבה. עכשיו אני לומדת משהו שהייתי צריכה לדעת מזמן: להיות ילדה זה לא אומר להישאר קטנה לנצח. ונישואים לא שורדים כשיש בהם קול שלישי. קרה לך פעם שהיית צריך לבחור בין לא לאכזב הורה – ובין לשמור על המשפחה שלך?
09
גדלתי בניסיון תמידי לא לאכזב את אמא שלי וכך, כמעט בלי לשים לב, התחלתי להפסיד את הנישואין שלי. אמא שלי תמיד ידעה מה נכון לעשות. כך לפחות זה נראה.
Life Lessons
גדלתי בניסיון לא לאכזב את אמא שלי – וככה לא שמתי לב איך מתחילה להיעלם לי הנישואין אמא שלי תמיד ידעה מה נכון לפחות כך זה היה נראה עוד מהילדות למדתי לקרוא את מצב הרוח שלה לפי הקול, לפי איך שהיא סוגרת את הדלת, לפי השתיקה שלה אם היא הייתה מרוצה – הכל היה בסדר אם не… כנראה אני טעיתי – אני לא מבקשת הרבה – הייתה אומרת – רק אל תאכזבי אותי ה”רק” הזה היה כבד יותר מכל איסור כשבגרתי והתחתנתי, חשבתי שסוף סוף החיים שלי שייכים לי בעלי היה אדם רגוע וסבלני, לא אהב מריבות בהתחלה אמא שלי אהבה אותו אחר כך התחילה להביע דעה על הכל – למה את חוזרת כל כך מאוחר? – את לא חושבת שאת מגזימה עם העבודה? – הוא לא עוזר לך מספיק בהתחלה צחקתי אמרתי לבעלי שהיא פשוט דואגת אחר כך התחלתי להסביר לה ולבסוף – להתחשב בכל מילה שלה בלי ששמתי לב, התחלתי לחיות על פי שני קולות הראשון היה של בעלי – שקט, הגיוני, מחפש קרבה השני – של אמא שלי, תמיד בטוח, תמיד דורש כשבעלי רצה שניסע קצת לבד, אמא שלי פתאום הייתה חולה כשתכננו תוכניות, היא פתאום הייתה צריכה אותי כשהוא אמר לי שמתגעגע, עניתי: – תבין אותי, אני לא יכולה להשאיר אותה לבד והוא הבין. הרבה זמן עד שיום אחד אמר משהו שהבהיל אותי יותר מכל ריב – יש לי הרגשה שאני השלישי בנישואין האלה עניתי לו בחריפות. הגנתי על אמא. הגנתי על עצמי אמרתי שהוא מגזים, שלא הוגן לגרום לי לבחור אבל האמת היא שכבר בחרתי, רק שלא העזתי להודות בזה התחלנו לשתוק אחד ליד השנייה להירדם בגב אחד לשני לדבר על עניינים יומיומיים – אבל לא עלינו וכשכעסתי, אמא שלי תמיד הרגישה – מה אמרתי לך – חזרה שוב ושוב – גברים כאלה הם ואני האמנתי לה, מתוך הרגל עד שיום אחד חזרתי והוא לא היה לא עזב ברעש השאיר מפתח והודעה: “אני אוהב אותך, אבל לא יודע איך לחיות כשאמא שלך עומדת בינינו” התיישבתי על המיטה, ולראשונה לא ידעתי את מי לחפש את אמא? או אותו? התקשרתי לאמא – נו, מה ציפית? – אמרה – הרי הזהרתי אותך… אז משהו בי נשבר הבנתי שכל החיים פחדתי לא לאכזב אדם אחד ואיבדתי את השני שרק רצה שאהיה לידו אני לא מאשימה את אמא שלי היא אהבה אותי כמו שידעה אבל אני הייתי צריכה להציב גבול אני הייתי זו שטעתה בין חובה לאהבה עכשיו אני לומדת מה שהייתי צריכה ללמוד מזמן: להיות ילדה לא אומר להישאר קטנה לנצח ונישואין לא שורדים כשיש בהם קול שלישי קרה לך פעם שהיית צריכה לבחור בין לא לאכזב את ההורים… לבין לשמור על המשפחה שלך?
02
תקשיבי, אני כל כך מרגישה צורך לשתף אותך במשהו שעובר עליי, כי אולי זה ישמע לך מוכר. כל החיים שלי גדלתי בעיקר עם החרדה לא לאכזב את אמא שלי ובדיעבד, בלי לשים
Life Lessons
האהבה האחרונה – אִירִינָה, אין לי כסף! אתמול נתתי לנָטָשָה את כל מה שהיה לי – את הרי יודעת, יש לה שני ילדים! אננה, מזועזעת עד עומק ליבה, הניחה את הטלפון. על הדברים שאמרה לה עכשיו הבת, לא רצתה כלל להיזכר. “למה זה קורה לי? שלושה ילדים אני ובעלי גידלנו, תמיד השתדלנו בשבילם, השקענו והקרבנו הכול. כולם יצאו אנשים מוצלחים – כולם אקדמאים, עם משרות טובות. ובזקנה, אין לי לא רוגע ולא עזרה מאף אחד.” “וואי, וָסִיָה, למה הלכת ממני כל כך מוקדם? איתך היה לי קל יותר!” – פנתה אננה בלבה לבעלה המנוח. ליבה התכווץ בכאב, ידה נשלחה אוטומטית אל הקופסה: “נשארה רק קפסולה אחת, אולי שתיים… אם יִהיה יותר גרוע, לא יהיה מי שיעזור לי. חייבת ללכת לבית מרקחת.” ניסתה לקום, אבל מיד התיישבה חזרה – סחרחורת איומה תקפה אותה. “לא נורא, עוד רגע הכדור ישפיע וזה יעבור.” אך ככל שהזמן חלף, לא השתפר מצבה. אננה הקישה את המספר של הבת הצעירה: “נָטָשָה…” – הספיקה ללחוש. “מאמא, אני בישיבה, אתקשר בהמשך!” הקישה את המספר של הבן: “ילד שלי, לא כל כך טוב לי. נגמרו לי הכדורים. תוכל אולי אחרי העבודה…?” אבל הבן לא נתן לה לסיים. “אמא, אני לא רופא, וגם את לא! תקראי למגן דוד, אל תחכי!” אננה נשמה עמוק. “הוא צודק. אם בעוד חצי שעה לא עובר, אתקשר למד”א.” היא עצמה עיניים והחלה לספור בראש בשקט עד מאה, כדי להירגע קצת. ממרחק, נשמע צליל. טלפון! “שלום?” – ענתה אננה בפה יבש. “אננושקה, שלום! זה פֶּטְיָה! הרגשתי שמשהו לא בסדר, רציתי לשמוע מה שלומך!” “פֶּטְיָה, לא כל כך טוב לי.” “אני כבר מגיע! תוכלי לפתוח לי את הדלת?” “בזמן האחרון הדלת שלי תמיד פתוחה, פֶּטְיָה.” הטלפון נפל מידה. לא היו לה כוחות להרים אותו חזרה. “לא נורא”, חשבה. מול עיניה, כאילו סרט מהעבר – היא נערה צעירה, סטודנטית שנה א’ לכלכלה. ושני בחורים נאים, חניכי בית-ספר לקצינים, עומדים לצידה, כל אחד עם בלון ביד. “מצחיק”, חשבה אז, “כאלה גברים, עם בלונים…” אה, זה היה תשעה במאי! מצעד, חגיגה ברחוב! היא עומדת ביניהם, עם שני הבלונים, בין פֶּטְיָה לוַסִיָה. היא בחרה בוַסִיָה: היה נועז יותר, פֶּטְיָה היה ביישן וסגור. החיים משכו אותם כל אחד למקום אחר – היא ו-וַסִיָה עברו לשירות ליד תל אביב, פֶּטְיָה קיבל הצבה באירופה. אחר כך נפגשו בעיר הולדתם, כשפרשו לגמלאות. פֶּטְיָה נשאר לבדו – בלי אישה, בלי ילדים. היו שואלים – למה? היה עונה בצחוק – “לא הולך לי באהבה, אולי צריך לשחק קלפים במקום…” אננה שמעה קולות זרים, מישהו דיבר. פקחה עיניים: “פֶּטְיָה!” ועל ידו, אולי, רופא מד”א. “אל תדאג, תכף תרגישי טוב יותר. אתה בעלה?” “כן, כן.” הרופא הדריך את פֶּטְיָה מה לעשות. פֶּטְיָה לא עזב אותה – החזיק בידה, עד שהרגישה טוב יותר. “תודה לך, פֶּטְיָה! הרבה יותר טוב.” “יופי! קחי, הנה תה עם לימון.” פֶּטְיָה נשאר, הכין דברים במטבח, טיפל בה, פחד להשאיר אותה לבד. “את יודעת, אניה, אני אהבתי תמיד רק אותך. בגלל זה לא התחתנתי אף פעם.” “פֶּטְיָה, כל חיי אני ו-וַסִיָה חיינו טוב. הוא אהב אותי. אתה אף פעם לא סיפרת לי מה אתה מרגיש, אז לא ידעתי. אבל מה הטעם לדבר, זה עבר, השנים הלכו….” “אניה, בואי נחיה עכשיו יחד באושר, כמה שניתן לנו – החיים עוד לפנינו!” הניחה ראשה על כתפו, חיבקה את ידו – “יאללה, בוא!” וצחקה מאושר. שבוע אחר כך, סוף סוף התקשרה נָטָשָה. “אמא, מה קורה, התקשרת, לא עניתי ואחר כך שכחתי…” “כלום, מאמי, הכול בסדר. אבל אם כבר התקשרת – שלא תהיה מופתעת, אני מתחתנת!” ברקע הייתה דממה, רק נשימותיה וצליל תנועת שפתיים. “אמא, את שפויה? מזמן היו צריכים לרשום לך נוכחות בבית קברות, ואת עם חתונה בראש? ומי בר-המזל?” אננה עצמה עיניים, דמעות זלגו – אבל אמרה בקול יציב: “זאת החלטה שלי בלבד!” וסגרה את הטלפון. פנתה לפֶּטְיָה – “היכון, הם כולם יבואו הערב! מתכוננים להגן על עצמנו!” “נחיה, אל דאגה – אנחנו חזקים!” צחק פֶּטְיָה. בערב הופיעו כולם – אִיגוֹר, אִירִינָה, נָטָשָה. “נו, אמא, תכירי לנו את הדון ז’ואן שלך!” צחק איגור. “למה להכיר? אתם מכירים אותי,” נכנס פֶּטְיָה לסלון. “אני אוהב את אננושקה עוד מהנוער. כשראיתי אותה ככה, שבוע שעבר – הבנתי: אני לא מוותר עליה. הצעתי לה נישואין, והיא נענתה בשמחה.” “תגיד, אתה נורמלי, ליצן זקן? מה זה אהבה בגיל כזה?!” צרחה אירינה. “איזה גיל זה?” ענה פֶּטְיָה בשלווה, “בסך הכול בני שבעים, יש עוד חיים. ואימא שלכם – עדיין יפהפיה!” “אני מבינה,” פנתה נטליה בטון עריכת דין, “שאתה פשוט רוצה לקחת את הדירה של אמא, נכון?” “ילדים, תפסיקו, מה הקשר לדירה שלי? לכולכם יש דירות!” “בכל זאת, בדירה הזאת יש לנו חלק!” הוסיפה נטליה. “אני לא צריך כלום!” ענה פֶּטְיָה, “אבל תפסיקו לפגוע באימא שלכם. תכבדו אותה.” “מי אתה בכלל, שחקן זקן! מי שם אותך פה?”, התעצבן איגור. פֶּטְיָה לא זז, רק עמד וענה לו בעיניים: “אני הבעל של אמא שלכם, תרצו או לא.” “ואנחנו הילדים שלה!”, צעקה אירינה. “ומחר נשים אותך בבית אבות, או נשלח אותך לפסיכיאטר!” הצטרפה נטליה. “זה לא יקרה! אנושקה, מתארגנים, הולכים מפה!” והם יצאו, יד ביד, לא הסתכלו אחורה. לא היה להם אכפת מה אומרים עליהם – הם מאושרים וחופשיים. פנס אחד מאיר להם את הדרך. והילדים עמדו, לא מבינים – איזו אהבה יכולה עוד להיות בגיל שבעים…
09
נו, תדעי מה היה לי אתמול פשוט לא להאמין. יעללה, באמת אין לי שקל בארנק! כל מה שהיה לי נתתי אתמול לרותי! יש לה שני ילדים קטנים את יודעת. פנינה בת־עמי ניתקה
Life Lessons
האהבה האחרונה – “אירוש, אין לי כסף! את כל מה שנשאר אתמול כבר נתתי לנטע’לה! הרי את יודעת, יש לה שני ילדים!” אנא פייגה ניתקה את השיחה מדוכדכת. לא רצתה לזכור אפילו מה הבת שלה הרגע הטיחה בה. “למה זה ככה? שלושה ילדים עם בעלי גידלתי, רק בשבילם חייתי. כולם מצליחים, בעלי תפקידים, לימודים – והנה, בזקנתך, אין לא שקט ולא עזרה.” “למה עזבת אותי כל כך מוקדם, שאול? אתך היה קל יותר!” – חשבה בליבה אל בעלה המנוח. הלב כאב, והיא חיפשה, כמעט אוטומטית, את הקופסה של הכדורים: נשארה קפסולה אחת או שתיים. אם יהיה רע, לא יהיה מה שיציל. חייבת להגיע לבית מרקחת. אנא ניסתה לקום, אבל מיד חזרה לכיסא: סחרחורת איומה. “אולי אחרי הכדור יהיה בסדר.” אבל הזמן עבר, ושום הקלה לא באה. התקשרה לבת הקטנה: “נטע’לה…” הספיקה רק להגיד. “אמא, אני בישיבה, נדבר אחר כך!” התקשרה לבן: “עומרי, לא טוב לי. נגמרו לי הכדורים. אולי אחרי העבודה…” – הוא קטע אותה באמצע. “אמא, אני לא רופא! תקראי למד”א, אל תחכי!” אנא נאנחה – כולו צודק. אם תוך חצי שעה לא עובר, אני מתקשרת למד”א. נשענה בזהירות אחורה בכורסה, עצמה עיניים, ניסתה להרגיע – ספרה עד מאה. מרחוק שמעה צלצול, טלפון. “הלו!” – ענתה בקושי. “אנושקה, שלום! זה פיני! מה שלומך? דאגתי, רציתי לשמוע אותך!” “פיני, משהו לא בסדר אצלי.” “אני בא מיד! תוכלי לפתוח לי?” “פיני, הדלת תמיד פתוחה אצלי לאחרונה.” אנא הפילה את הטלפון, כוחותיה אזלו. “לא נורא”, חשבה. לעיניה עלו בזיכרון תקופות נעורים: היא צעירה לגמרי, שנה א’ באוניברסיטה לכלכלה. שני קצינים מהקורס – שניהם עם בלונים. מצחיק, גדולים שכאלה עם בלונים! אה, כן – זה היה תשעה במאי, יום העצמאות – חגיגות והמצעד. היא צועדת עם שני בלונים באמצע – ליד פיני ושאול. אז בחרה בשאול. הוא היה יותר נמרץ, פיני היה סגור וביישן. אחר כך דרכי החיים הפרידו אותם – היא עם שאול עברו למרכז, פיני נסע לגרמניה. נפגשו שוב בעיר, אחרי שהשתחררו. פיני נשאר כל חייו לבד – לא התחתן, לא הקים משפחה. תמיד שאלו, למה… היה מפטיר בצחוק – לא מצליח לו באהבה, כנראה צריך לנסות קלפים. אנא שמעה קולות, הצליחה בקושי לפקוח עיניים: “פיני!” לידו כנראה רופא מד”א. “יהיה טוב, היא תחזור לעצמה. אתה בן הזוג שלה?” “כן, כן.” הרופא נתן לו כמה הנחיות. פיני לא עזב את ידה עד שחשבה טוב יותר. “תודה, פיני! הרבה יותר טוב!” “מצוין, הנה, תשתה תה עם לימון.” פיני נשאר, מטפל, דואג. אפילו כשכבר התנוחה השתפרה, פחד להשאירה לבד. “את יודעת, ענת, כל חיי אהבתי רק אותך. בגלל זה לא נישאתי.” “אה, פיני… אני ושאול היינו מאושרים. כיבדתי אותו, הוא אהב אותי. אף פעם לא אמרת לי כלום. לא ידעתי באמת מה אתה מרגיש. אבל עכשיו, כבר עבר כל כך הרבה – מה הטעם?” “ענת, מה שנשאר – נעשה אותו מאושר! כל זמן שיש – נחיה ביחד, בשמחה!” הניחה את ראשה על כתפו: “יאללה!” ושניהם פרצו בצחוק. כעבור שבוע, סוף סוף התקשרה נטע: “אמא, מה רצית, לא עניתי, אחר כך שכחתי…” “אה, לא נורא. הכל בסדר. אם כבר התקשרת, שלא תופתעי – אני מתחתנת!” שתיקה מוחלטת, רק נשימות והמהום שפתיים. “אמא, השתגעת? כבר מזמן נותנים לך דוחות בבית העלמין, ואת מתחתנת? ומיהו המאושר?” ענת התכווצה, דמעות עלו לה – אבל בקול שקט ענתה: “זה ענייני!” וסגרה. התפנתה לפיני – “יאללה, עכשיו כולם יבואו בטיסה. נתכונן, נגן על עצמנו!” “יהיה בסדר! ממה לא יצאנו?” – חייך פיני. בערב, באמת הופיעו שלושתם: עומרי, אירה ונטע. “נו, אמא, תציגי לנו את הרומיאו שלך!” – עומרי לגלג. “אין מה להציג, אתם מכירים. אני אוהב את ענת מאז שהכרנו, ומאז שראיתי אותה במצב ההוא – ידעתי שלא אוכל בלעדיה. הצעתי לה נישואין, והיא ניאותה.” “תשמע, ליצן מזדקן, התחרפנתם? אהבה בגיל כזה?!” – התפרצה אירה. “מה זה גיל כזה? רק שבעים – עוד הרבה לחיות. ואמא שלכם עדיין יפהפייה!” “כנראה רק על הדירה של אמא שמתם עין, נכון?” – נטע בעקיצה של עורכת דין. “ילדים, חבל! מה לדירה שלי? לכל אחד מכם בית! – אבל בדירה ‘שלך’ יושב גם החלק שלנו…” “לא צריך כלום! מקום לגור תמיד אמצא. ודי כבר, תפסיקו לדבר לאמא ככה!” “מי אתה, פלייבוי על ארטיקים?! שותק לא תהיה! מי אתה בכלל?!” – התקרב עומרי. אבל פיני עמד מולו, לא נרתע: “אני הבעל של אמא שלכם, בין שתרצו ובין שלא.” “ואנחנו הילדים!” “כן! מחר בבית אבות או בבית משוגעים!” “לא יקרה! ענת, הולכים!” והם יצאו יחד, צועדים יד ביד, לא מסתכלים לאחור. לא אכפת להם מאף אחד. הם חופשיים ומאושרים. רק הפנס ברחוב ליווה אותם. והילדים עמדו, לא מבינים: איזו אהבה בגיל שבעים?
05
אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה “עדינה’לה, אין לי כסף, נשמה! אתמול כבר נתתי את כל מה שהיה לי לרותּי. את הרי יודעת, יש לה שני ילדים קטנים!”
Life Lessons
האהבה האחרונה של אנה פדורובנה – אישה שגידלה שלושה ילדים, נתנה את כל כולה למשפחה, נשארה לבדה לעת זקנה בלי שקט ובלי עזרה, עד שיום אחד דופק לה בדלת פטר, ידיד נעוריה, שחושף בפניה שאהב אותה כל חייו, ומציע לה לחיות את מה שנותר יחדיו – למרות התנגדותם הקולנית של ילדיה שדואגים יותר לדירתה מאשר לאושר שלה, אנה בוחרת באהבה, בחירות ובחיים חדשים בגיל שבעים
05
אַהֲבָה אַחֲרוֹנָה מירָאבִּי, אֵין לִי כּסֶף! אֶת האַחֲרוֹן נָתַתִּי לְיָפַעֲלִי אֶתְמוֹל! אַתְּ יוֹדַעַת שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי יְלָדִים!
Life Lessons
אולגה הקדישה את כל היום להכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקיון, בישולים, סידור שולחן. זהו ערב השנה האזרחית הראשונה שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה אצל טולי בדירתו – הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות וגם אוהב לשתות מדי פעם… אבל כל זה מתגמד כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק עשה אותו לכל כך מושך בעיניה: הוא ממש לא חתיך, בלשון המעטה, אופיו קשה מנשוא, קמצן בלתי נסבל, וכסף כמעט אף פעם אין לו – ואם יש, זה רק לעצמו. ודווקא בו התאהבה אוליה. כל שלושת החודשים האלו היא קיוותה שטולי יעריך עד כמה היא אשת חיל שמבינה דרך ארץ, וירצה לשאת אותה לאישה. הוא הרי בעצמו אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איך את מסתדרת בבית. שלא תתגלי כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – נשאר תעלומה, כי הוא אף פעם לא סיפר. לכן אוליה התמסרה: לא כעסה כשהגיע שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים מהכסף שלה (שלא יחשוב שהיא מחפשת רק כסף). אפילו את שולחן החג מימנה בעצמה, וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאוליה עסקה בהכנות, גם טולי “התכונן” בדרכו – כלומר, השתכר עם חברים. הוא חזר שמח וצהלול וסיפר שבערב השנה החדשה יבואו אליהם אורחים – חבריו, שאוליה כלל לא מכירה. השולחן היה כבר ערוך, שעה עד חצות – מצב הרוח ירד, אבל אוליה שתקה, רק לא לשבור את הכלים – היא הרי לא כמו האקסית שלו. חצי שעה לפני חצות נכנסה לבית חבורה עליזה – גברים ונשים שיכורים. טולי מייד התעודד, הושיב את כולם לשולחן והחגיגה המשיכה. אפילו לא הציג את אוליה בפני האורחים, ואף אחד לא התייחס אליה – רק אכלו ושתו, דיברו וצחקו ביניהם. כשהעירה שבקרוב חצות ואולי כדאי למלא כוסות שמפניה, מבטים זרים הופנו לעברה כאילו הייתה פשוט אורחת לא קרואה. “ומי זאת בכלל?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” פרץ טולי בצחוק רם, וכל החברים בעקבותיו. הם צחקו עליה ואכלו את האוכל שהכינה. מתחת לצלילי השנה החדשה לעגו לתמימותה ושיבחו את טולי על כך שמצא לעצמו “טבחית ועוזרת חינם”. וטולי? לא הגן עליה, רק התגלגל מצחוק עם כולם. אוכל, ששתלה והכינה, והוא – מתעלם וכמעט רומס אותה. אוליה יצאה בשקט מהחדר, אספה את חפציה וחזרה להוריה. כזה ערב שנה חדשה נורא לא היה לה מעולם. אמא אמרה, כדרכה: “אמרתי לך”, אבא נשם לרווחה, ואוליה, אחרי שבכתה מכל הלב, הסירה סוף סוף את משקפי השושנה. שבוע לאחר מכן, כשנגמר לטולי הכסף, הופיע פתאום אצלה כאילו כלום לא קרה. “למה עזבת? נעלבת או מה? – ושהבין שהיא לא מוכנה לחזור, החליט לעבור להתקפה: – תגידי, ככה זה נראה לך תקין? את משתזפת אצל ההורים, ואני פה עם מקרר ריק! את מתחילה להיות כבר כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו, אוליה פשוט קפאה. כל מה שרצתה לומר לו בראש פתאום נעלם, והדבר היחיד שנותר הוא להכניס אותו ולטרוק לו את הדלת בפרצוף. כך, בראש השנה, התחילה לאוליה שנה חדשה וחיים חדשים.
043
31 בדצמבר, יומן אישי כל היום הייתי עמוסה בהכנות לליל הסילבסטרניקיתי, בישלתי, ערכתי שולחן חגיגי. זה היה החג הראשון שלי שלא עם ההורים, אלא עם בן הזוג שלי.
Life Lessons
אולגה השקיעה את כל היום בהכנות לחגיגת סילבסטר: ניקתה, בישלה והכינה שולחן – זה הסילבסטר הראשון שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טליק בדירה שלו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות, אוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, לא מתייחסים לזה. אף אחד לא הבין איך היא התאהבה בו: הוא רחוק מלהיות יפה תואר, אפילו אפשר לומר מכוער, עם אופי קשה וקמצן בצורה קיצונית – וכסף אף פעם אין לו, ואם יש, זה רק לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה ב”נס איום” הזה. כל שלושת החודשים קיוותה שטליק יעריך כמה שהיא בחורה מתחשבת וביתית, וירצה לקחת אותה לאישה. הוא אמר: “צריך לגור ביחד, לראות איך את מנהלת בית. שלא תהיי כמו הגרושה שלי”. איך בדיוק הגרושה הייתה – לאולגה זה לא היה ברור, הוא אף פעם לא סיפר. לכן אולגה השתדלה במיוחד – לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), וגם שולחן החג קנתה בעצמה. אפילו קנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה התכוננה לחג, טליק גם “התכונן” בדרכו – שתה עם חברים. חזר הביתה שתוי והודיע שבסילבסטר יבואו אליהם חברים (שלו, שהיא לא מכירה). אולגה ערכה שולחן, נשארה שעה עד חצות – מצב הרוח נהרס, אבל התאפקה לא לומר כלום – היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות נכנסה חבורה שיכורה של גברים ונשים. טליק התעורר לחיים, הושיב את כולם לשולחן, והמסיבה המשיכה. טליק אפילו לא הציג את אולגה לאורחים – הם פשוט התעלמו ממנה, צחקו עם עצמם ושתו. כשאולגה הזכירה שבעוד שתי דקות חצות וצריך למזוג שמפניה, הסתכלו עליה כאילו היא אורחת לא קרואה. “ומי זו?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טליק התגלגל מצחוק, וכל החברים צחקו יחד איתו. הם אכלו את האוכל שאולגה הכינה, ולעגו לה. בזמן הספירה לאחור צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טליק על “המהלך החכם” – שמצא לו טבחית ועוזרת בחינם. וטליק? במקום להגן עליה, צחק יחד עם כולם. אולגה בשקט יצאה, אספה את החפצים וחזרה להורים. כזה סילבסטר נורא עוד לא היה לה. אמא אמרה כרגיל: “אמרתי לך,” ואבא נשם לרווחה. אולגה, אחרי שבכתה את כל העלבון, הורידה את המשקפיים הוורודות מהעיניים. כעבור שבוע, כשלטליק נגמר הכסף, הגיע אל אולגה כאילו כלום לא קרה: “מה, נעלבת? עזבת כי נעלבת? דווקא את מתפנקת אצל ההורים ואני פה נשאר בלי שקל!” וכשהבין שהיא לא חוזרת, המשיך: “את נהיית בדיוק כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו נגמרו לאולגה המילים. היא דמיינה הרבה פעמים איך תגיד לו הכול בפנים, אבל פשוט סגרה בפניו את הדלת. וככה, בסילבסטר הזה, התחילה לאולגה שנה חדשה באמת.
01
אלישבע כל היום התרוצצה בדירה, מנקה, מבשלת, עורכת את השולחן מתכוננת בסערה לחגיגת השנה החדשה. זו הפעם הראשונה שלה בלי ההורים, רק עם האדם שהיא אוהבת.
Life Lessons
אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה שולחן. זו הפעם הראשונה שלה שחוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם בן הזוג האהוב. כבר שלושה חודשים היא גרה עם טל בדירתו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כל זה לא משנה כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא רחוק מלהיות יפה, אפילו אפשר לומר שהוא לא מושך, ויש לו אופי קשה וקמצנות בלתי נסבלת, וגם אף פעם אין לו כסף (ואם יש – זה רק לעצמו). ובכל זאת, באיש המורכב הזה התאהבה אולגה. שלושה חודשים היא קיוותה שיקלוט איזו אישה סבלנית, חרוצה ודאגנית היא – וירצה לשאת אותה לאשה. הוא תמיד אמר: “צריך לגור יחד, לראות איך את בתור בעלת בית. אולי את כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – זו הייתה בשביל אולגה תעלומה, כי הוא אף פעם לא הסביר באמת. לכן היא התאמצה להוכיח את עצמה: לא כעסה כשהגיע שיכור, דאגה לבית, קנתה מצרכים מכספה, סידרה על השולחן, ואפילו קנתה לו טלפון חדש כמתנה לחג. בינתיים טל התכונן גם הוא – כלומר, ישב לשתות עם חברים. הוא חזר הביתה שיכור והודיע שבליל הסילבסטר יבואו אליהם חבריו – אותם היא לא הכירה כלל. אולגה סידרה שולחן, שעה לפני חצות, ואווירתה התקלקלה – אך היא התאפקה לא לומר דבר, כי היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות הגיעה חבורה עליזה הביתה עם גברים ונשים זרים. טל התיישב עם כולם, ההילולה נמשכה. אף אחד לא טרח להציג את אולגה והיא הפכה בלתי נראית – כולם דיברו, צחקו ושתו כאילו היא לא שם. רגע לפני חצות היא הזכירה לשפוך שמפניה, והביטו בה כאילו היא אורחת לא-מוזמנת. “ומי זו?” שאלה אחת הנשים בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טל צחק וכל חבריו פרצו בצחוק אחריו. הם אכלו את האוכל שהיא הכינה, ובו בזמן ליגלגו עליה. בדיוק כשפעמוני החצות צילצלו, צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טל על ה”תרגיל הגאוני” שמצא לעצמו עוזרת וטבחית חינם. טל, לא זו בלבד שלא הגן עליה – אלא צחק איתם. אכל את האוכל שהיא קנתה ובישלה ו”ניגב עליה רגליים”. אולגה יצאה בשקט מהחדר, ארזה מזוודה וחזרה להורים. כזה ערב שנה נוראי לא היה לה בחיים. אמא אמרה, “אמרתי לך”, אבא נאנח בהקלה ואולגה, אחרי ששפכה את כל הכאב, הורידה את המשקפיים הורודים. שבוע אחרי, כשלטל נגמר הכסף, הופיע אצלה כאילו לא קרה כלום ושאל: “נו, למה הסתלקת? נעלבת?” וכשהבין שהיא לא מתכוונת לסלוח, התחיל להאשים: “יפה, את מחובקת עם ההורים ואני רעב! את מתחילה להיות כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו אולגה איבדה את המילים. היא דמיינה לא פעם איך תגיד לו הכל – אבל עכשיו לא ידעה מה לומר. הדבר היחיד שנותר – לשלוח אותו קיבינימט ולטרוק את הדלת. כך, מהשנה החדשה התחילה לאולגה חיים חדשים.
05
עלמה התכוננה כל היום למסיבת הסילבסטר: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זאת הפעם הראשונה שהיא לא חוגגת עם ההורים אלא עם בן הזוג שלה. כבר שלושה חודשים שגרה עם צביקה בדירתו.
© 2026 VesperUm