Life Lessons
הייתי בזוגיות הזאת חמש שנים — שנתיים נשואים ושלוש שנים שגרנו יחד. בזמן האירוסים היינו כמעט כל הזמן בזוגיות מרחוק: נפגשנו אחת לשלושה חודשים, ובשנה אחת רק פעמיים בגלל העבודה שלו. הרגשתי שלמרות המרחק, זו הייתה מערכת יחסים מושלמת — התגעגענו, בכינו בשיחות, הצפנו באהבה בהודעות ושיחות וידאו, אף פעם לא רבנו, לא היה בינינו קנאה, ונתנו זה לזה את החופש — הוא יצא עם חברים, אני למסיבות, וכל זה היה טבעי. אפילו עזר לי לבחור בגדים, אף פעם לא שלט בי, היה גאה בי ובגוף שלי. הכל היה בריא, שקט ואידיאלי. בדצמבר אחד הבנו שלא נוכל להיות יחד לא בחנוכה ולא בראש השנה, והעצבות חיברה בינינו עוד יותר. אז הוא הציע שאעבור לעיר שלו ונחיה יחד. דיברתי עם המשפחה, הם תמכו, עזבתי עבודה ועברתי אליו. החודשים הראשונים היו טובים. השנה הראשונה – תקופת הסתגלות, להכיר את ה”שיגועים” וההרגלים שלנו, ואני, בלי עבודה, טיפלתי בבית. הכל זרם. השנה השנייה הייתה אפילו טובה יותר — הפכנו לצוות מגובש, פרץ חדש של התאהבות, ורצינו להיות יחד כל הזמן כשלא עבד. הרגשתי שעשיתי את הבחירה הנכונה. אבל בשנה השלישית משהו השתנה. הוא התחיל לחזור מאוחר, כיבה את שיתוף המיקום בלי הסבר, פתאום היה חוזר הביתה לפנות בוקר – מתקלח, אוכל ויוצא שוב, מפסיק להסביר, נהיו ריבים תמידיים. יום אחד מצאתי איפור — מייקאפ וליפסטיק — על החולצה הלבנה שלו, בולט לעין. חיפשתי תשובות והוא אמר משפט שלא אשכח: שהיה חייב לחפש בחוץ את מה שכבר לא קיבל ממני, כי נהייתי משעממת, אובססיבית לניקיון וסידור. זה הספיק לי. לא אמר “כן, בגדתי” אבל גם לא הכחיש. זה היה אישור. נשברתי. בכיתי ימים ולילות, כאב לי פיזית בלב—לא ידעתי איך להתרומם. החלטתי לעשות משהו לעצמי וחזרתי לחדר כושר. שם פגשתי גבר, דיברנו והוא הזמין אותי לשתות. הצעתי שנלך אליו. היה ברור לשנינו לאן זה הולך. אבל בבית, לפני שנפגשנו, חשבתי: “אני לא אהיה כמו בעלי. לא אעשה את זה.” החלטתי לסיים לפני שאפול. חיכיתי לו בצהריים, לא נתתי לו להיכנס אפילו לחדר שינה. במטבח אמרתי שהזוגיות מתה, שהוא בגד בי ושלא מעניין אותי מי ומה. הכל נגמר עכשיו. הוא ניסה להקטין, אמר שזו לא מישהי חשובה, שאפשר לסדר. אני עמדתי על שלי. לא סיפרתי שפגשתי מישהו, רק אמרתי שאני הולכת, והמזוודות כבר היו מוכנות. שאל לאן, אם יש שם מישהו, אמרתי שלא משנה — אסתדר. יצאתי מהבית שלו והלכתי לגבר החדש. כשהוא ראה אותי עם מזוודות נבהל, הסברתי שזה עתה עזבתי את בעלי ולמחרת אני חוזרת להורים. רק רציתי להיות איתו לאותו לילה. הוא הסכים. הלילה הזה היה החוויה הכי עוצמתית בחיי — לא בטוחה אם זה הכאב, הזעם, השנים שצברתי, אבל זה היה שונה לגמרי, אפילו מהאקס שלי. למחרת קניתי כרטיס וחזרתי להורים שלי, בלי דירה, בלי כלום. לא רציתי לשמוע כלום על בעלי לשעבר, וזה היה לפני שנתיים. היום אני לבד, עובדת, שוכרת דירה, ולא מתחרטת לרגע על שהצלחתי לעצור בזמן — לא בגדתי, ידעתי לסגור דלת לפני שאפוך למה שהוא היה בשבילי.
012
אני בתוך הקשר הזה כבר חמש שנים. שנתיים אנחנו נשואים, ועוד שלוש שנים חיינו יחד. בתקופת האירוסין, היחסים שלנו היו כמעט תמיד מרחוק. היינו נפגשים אחת לשלושה
Life Lessons
“נו, ג’ינג’י, בוא נצא…” מלמל ולדימיר, מסדר את הרצועה המאולתרת מחבל ישן. הוא סגר את המעיל עד הסוף והתכווץ. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – שלג מעורב בגשם, הרוח חותכת עד העצם. ג’ינג’י – כלב מעורב עם פרווה ג’ינג’ית דהויה ועין אחת עיוורת – נכנס לחייו של ולדימיר לפני שנה. זה היה כשחזר מהמשמרת בלילה במפעל וראה אותו ליד פחי האשפה: הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית שלו מצולקת. באותו רגע נשמע קול צורם שמתח את העצב. ולדימיר זיהה את הדובר – סרגיי “העקום”, הבריון של השכונה, בן עשרים וחמש בערך, ומסביבו שלושה נערים – “הכנופיה” שלו. “מה קורה, דודי?” אחד מהם התחיל לצחוק, “אתה משלם מסים על הטיולים של המפלצת המכוערת שלך? תראה איך היא נראית, עין עקומה!” פתאום נזרקה אבן – פגעה בג’ינג’י בצד. הכלב יילל, התקרב עוד יותר לרגל של ולדימיר. “עזוב אותם,” אמר ולדימיר בשקט, אבל בקולו הייתה פלדה. “וואו, הדוד החדש התהפך עלינו! תשמע, זה האזור שלי, כן? גם כלבים פה מטיילים רק ברשותי!” ולדימיר נדרך. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות מהר ובלי רחמים. אבל עברו שלושים שנה, והוא סתם מסגר עייף בפנסיה, שלא מחפש צרות. “בוא, ג’ינג’י,” פנה לדירתו. “אחלה!” צעק סרגיי אחריו, “פעם הבאה אני גומר לך את הכלב!” בלילה ולדימיר לא הצליח להירדם – שוב ושוב נזכר במפגש ההוא. למחרת ירד שלג רטוב. ולדימיר דחה את הטיול הכי מאוחר שאפשר, אבל ג’ינג’י ישב ליד הדלת, מסתכל בעיניים נאמנות. והוא נכנע. “טוב, טוב, מהר והביתה.” הם צעדו, משתדלים לא לעבור במקומות הרגילים. הכנופיה של סרגיי לא נראתה – כנראה ברחו מהחורף. כבר הרגיש בטוח, כשלפתע ג’ינג’י נעצר ליד מבנה קטנטן נטוש של תחנת חימום. אזן אוזן, הרח את האוויר. “מה קרה, זקן?” הכלב יילל, משך את הרצועה אל ההריסות – משם בקעו קולות מוזרים, כמו בכי או אנחות. “הלו, יש שם מישהו?” קרא ולדימיר. דממה. רק הרוח נשבה. ג’ינג’י משך יותר. במבטו האחד הייתה דאגה. “מה יש שם?” כרע ולדימיר על ברכיו – ואז שמע בבירור קול ילדי: “הצילו!” הלב של ולדימיר החסיר פעימה. הוא התיר את הרצועה, עקב אחרי ג’ינג’י. בהריסות התחנה, מאחורי ערימת לבנים, שכב נער בן 12 בערך – פניו חבולות, שפתיו שותתי דם, בגדיו קרועים. “אלוהים! מה קרה?…” כרע ולדימיר לידו. “דוד ולדימיר, זה אתה?” שאל הנער בעיניים חצי סגורות – זה היה אנדריי מישין, הבן של השכנה מהבניין ממול. נער שקט וביישן. “אנדריי! מה קרה?” “סרגיי והכנופיה שלו. ניסו לסחוט מכות כסף מאמא שלי. אמרתי שאלך למשטרה – הם תפסו אותי…” “כמה זמן אתה פה?” “מהבוקר. קר לי מאוד…” ולדימיר פשט את מעילו, כיסה את הנער. ג’ינג’י התקרב להתחמם איתו. “אתה יכול לקום?” “הרגל כואבת, נראה לי שבורה.” ולדימיר מישש בעדינות – כן, שבר, ואולי גם נזק פנימי. “יודע, יש לך טלפון?” “לקחו לי…” ולדימיר הוציא את הנוקיה הישנה והתקשר ל-101. אמבולנס יגיע תוך חצי שעה. “תחזיק מעמד, חמוד.” “אם סרגיי יגלה שאני חי, הוא יהרוג אותי,” אחז אנדריי בפחד אמיתי. “לא יתקרב אליך יותר,” ענה ולדימיר בתקיפות. “אתמול גם ברחתי מהם, לא?” “אתמול זה היה אני והכלב שלי. עכשיו… זה שונה.” לא הוסיף מילה – מה יגיד? שפעם הבטיח להגן על חלשים? שבצבא לימדו אותו לא להשאיר ילדים במצוקה? האמבולנס הגיע מהר. אנדריי הובהל לבית החולים. ולדימיר נותר לבדו עם ג’ינג’י מול התחנה הנטושה וחקר את מחשבותיו. אותו ערב ביקרה אותו אמא של אנדריי, רות. דמעות בעיניה: “חיים של הבן שלי חייבים לך!” הוא ליטף את ג’ינג’י – “לא אני, הכלב מצא את הבן שלך.” “אבל מה עכשיו? סרגיי לא יעזוב אותנו בשקט. השוטר אומר שאין הוכחות, ומילה של ילד לא עוזרת.” “הכול יהיה בסדר,” הבטיח, בלי לדעת איך. שעות שכב ער, מחשב – איך באמת אפשר להגן? לא רק על אנדריי – על כל הילדים בשכונה? בבוקר התשובה הייתה ברורה. ולדימיר לבש את המדים הצבאיים הישנים, המדליות, הביט במראה – חייל נשאר חייל, גם אם השנים עברו. “קדימה, ג’ינג’י, יש לנו משימה.” הכנופיה של סרגיי חיכתה ליד המכולת. “היי! סבא במדים! מה, יום העצמאות?” סרגיי חייך חיוך מלגלג: “לך הביתה, זקן. זמנך עבר.” “זמני רק מתחיל,” ענה ולדימיר בנחת. “מה אתה עושה עם התחפושת?” “להגן על החלשים מפני בריונים.” סרגיי פרץ בצחוק: “איזה חלשים? איזה ערכים?” “אנדריי מישין. אתה זוכר?” החיוך נמוג. “למה שאזכור לכאלה סתומים?” “אתה תזכור. כי הוא האחרון שילדך תיגע בו.” “מאיים עליי, סבא?” “אני מזהיר.” סרגיי התקרב עם סכין – “בוא אני אלמד אותך מי פה הבוס!” ולדימיר לא זז. רוח הלחימה עדיין שם. “הבוס פה זה החוק.” “חוק עלק! מי שמינה אותך?” “המצפון מינה אותי.” אז קרה הלא צפוי – ג’ינג’י, ששכב בשקט, קם, רשם את שיערו והתחיל לנהום. “מה, הכלב שלך?” התחיל סרגיי. “הכלב שלי לוחם. שרת באפגניסטן, גילה מטענים, לוחמה בטרור. יודע לזהות פושעים.” הם האמינו לכל מילה, אפילו ג’ינג’י נהיה נוקשה. “מצא עשרים מחבלים, כולם חיים. אז תגיד לי, חושב שהוא יפחד מנרקומן?” סרגיי זז אחורה. הפחד הופיע גם בעיני הכנופיה. “תקשיב – מהיום זה אזור בטוח. בכל יום אני עושה סיבוב, הכלב ימצא בריונים – ואז…” לא היה צורך להשלים. “אתה חושב להפחיד אותי? טלפון אחד ואני…” “תתקשר. רק תזכור – יש לי קשרים יותר חזקים משלך. אני מכיר הרבה יושבי כלא, כל מי שחייב לי טובה.” הכל שקר, אבל זה נשמע אמיתי. “ולדימיר ‘האפריקאי’ – זה השם שלי. אל תיגע יותר בילדים.” הסתובב חזרה – ג’ינג’י אחריו, זנב מורם. מאחור – שקט. עברו שלושה ימים. סרגיי והכנופיה כמעט נעלמו מהשכונה. ולדימיר עשה סיורים יומיים. ג’ינג’י לצידו, רציני. אנדריי השתחרר אחרי שבוע. למרות הרגל, הגיע לבקר. “דוד ולדימיר, אפשר להצטרף אליך? לסיורים?” “אפשר, תדבר קודם עם אמא.” רות לא התנגדה – שמחה שבנה קיבל דוגמה אמיתית. ובכל ערב נראו שלושה: גבר מבוגר במדים חגיגיים, נער וכלב ג’ינג’י זקן. הילדים אהבו את ג’ינג’י, ההורים הרשו להלטף אותו – משהו בו שידר אצילות. ולדימיר סיפר על הצבא, על חברות אמת – והילדים הקשיבו מהופנטים. פעם אחת, בדרך חזרה מהסיור, שאל אנדריי: “דוד ולדימיר, פחדת פעם?” “פחדתי. לפעמים אני עוד פוחד.” “ממה?” “שלא אספיק, שלא יהיה לי מספיק כוח.” אנדריי ליטף את הכלב: “כשאגדל, אעזור לך. וגם לי יהיה כלב כזה.” “יהיה בטוח.” וג’ינג’י רק כשכש בזנב. מעתה כולם ידעו – זה הכלב של ולדימיר האפריקאי. יודע להבחין בגיבורים ובנבלים. וג’ינג’י נשא בגאווה את משמרתו. הוא כבר לא סתם כלב רחוב – הוא מגן השכונה.
093
יאללה, שומע? היה לילה קפוא כזה של פברואר, ירד גשם דק על השלוליות וקור שחודר עד העצם, ואני עם עמרי הכלב שלי, או כמו שאני קורא לו גינגי. מאלתר לו רצועה מחבל
Life Lessons
Diez años trabajando como cocinera en la casa de mi hijo sin recibir ni una pizca de agradecimiento: la historia de una maestra jubilada que después de dedicar una década al hogar de su familia, cuidando al nieto y encargándose de todas las tareas, descubre finalmente el valor de ser libre y vivir para sí misma a los 65 años
01
Durante diez años trabajé de cocinera en la casa de mi hijo y ni una palabra de agradecimiento Fui maestro toda mi vida y me jubilé con cincuenta y cinco años.
Life Lessons
הלילה שבו כמעט איבדתי את לֶרָה: רגעי אימה, אמבולנס, מרוץ בין החיים למוות ונס אחד בבית חולים ישראלי
035
17 במאי החום של תמר קפץ פתאום. מד החום הראה ארבעים נקודה חמש, וכמעט מיד התחילו עוויתות. הגוף שלה התקשח בפתאומיות כזו, שליעל פשוט קפאה לשנייה, לא מאמינה
Life Lessons
Nunca nos esperaron Nuestro padre, el de Masha y el mío, se marchó por trabajo a algún sitio y desapareció cuando yo estaba en quinto de primaria y mi hermana, en primero. Realmente fue entonces cuando se esfumó sin dejar rastro. Antes de eso, simplemente se iba y estaba meses fuera. Ni siquiera estaban casados, el padre era un espíritu libre. Viajaba por toda España, de aquí para allá. Volvía cuando y como le apetecía, aunque siempre traía dinero y regalos. Mi madre aguantaba porque le amaba con locura. —Vuelve pronto, Volo —le rogaba ella. —Venga, no te pongas así. Espérame con regalos. La besaba fugazmente y desaparecía. Cuando él faltaba, era el hermano de papá, el tío Nico, quien cuidaba de nosotros. Creo que mamá le gustaba, pero jamás lo dijo ni mostró signos evidentes de interés. Simplemente sabíamos que siempre podíamos contar con él. —¿Cómo vais, Taisía? —preguntaba el tío Nico al entrar. —¿Y los peques? —¡Hurra, ha venido el tío Nico! —gritaba, corriendo a abrazarle. —Hola, Denis —me estrechaba con su abrazo breve. A mí, me hubiera gustado que fuera mi padre. Los fines de semana, el tío Nico nos llevaba de paseo a Masha y a mí, mientras mamá descansaba. A veces venía ella, otras prefería quedarse en casa y pensar en su difícil destino de mujer. Cuando crecí un poco, el tío Nico trajo a casa una espaldera y la instaló en el pasillo. Para entonces llevaba el padre fuera casi medio año. Yo le ayudé a montar los aparatos. Masha miraba atentamente cómo el tío fijaba la barra, la cuerda y los anillas. —Oye, Nico, ¿por qué no te casas? Eres muy manitas, cualquiera se quedaría contigo —soltó Masha, con sorprendente sabiduría femenina. Su sabiduría era heredada de las conversaciones que mi madre tenía con sus amigas. —Todavía no me gusta ninguna, María. Cuando me guste, me caso. —¿Y no quieres hijos tuyos? —preguntó Masha, abriendo los brazos. El tío Nico dejó las herramientas y respondió serio: —De momento con vosotros me basta. ¿Acaso quieres echarme? —entornó los ojos. Masha no era tonta. —¿Yo? ¡Qué va, Nico! Siempre me alegro de verte. Esa noche le pregunté a Masha: —¿Por qué le insistes? Se va a enfadar y dejará de venir. —Papá siempre trae regalos… pronto vendrá, seguro —suspiró mi hermana. —Bah, qué ilusa. Te ha comprado con regalos. ¿Sabes cuánto valen esos aparatos que el tío Nico nos trajo? —¿Y a mí qué? Yo quiero vestidos y muñecas, no escalar como una mona en las barras. Esta vez Masha esperó a papá en vano. No vino. Un día Nico llegó y se encerró con mamá en la cocina. Le decía algo, y mamá lloraba desconsolada. —Taisía, no llores. No os voy a abandonar. Ya le conoces… él siempre busca lo que más le conviene. Mamá sollozó fuerte, “Ay, ay, ay”, y estuvo mucho rato llorando. Nico siguió viniendo: ayudaba, arreglaba cosas, paseaba con nosotros. Un día se armó de valor y habló con mamá de sus sentimientos. Yo, lo confieso, escuché por la puerta. —Nico, yo no te merezco. Eres un buen hombre. Mereces ser feliz, auténticamente feliz. —Ya decidiré yo lo que me conviene —insistió Nico. —¿Y si vuelve él? Nico no contestó. —Sigo esperando a Volo… ¡Le sigo amando! No puedo evitarlo, Nico. Si quieres a alguien tan vacío… Me fui de puntillas. Sentía rabia hacia mi madre. ¡Menuda tontería! Esperar y amar a alguien así. Seguimos adelante. Masha era igual que papá: buscaba cariño donde le daban de comer. ¿Podía juzgarla? Ella también empezó a entender que no valía la pena esperarle. Nico se volcó en nuestra gran familia. Mamá tuvo un hijo suyo, Vadik. Nico era inmensamente feliz. Se casaron y todo comenzó a estabilizarse. Terminé el instituto con buenas notas y obtuve plaza en la universidad pública. Mi madre brillaba como una cazuela pulida. —Vamos a tener un sabio en la familia, ¿eh, Nico? —Nosotros tampoco somos unos ignorantes. —¡Venga ya! ¿Sabio yo? Mejor brindemos con cava, que quiero probar. —Como si no lo hubieras probado —bufó Masha, y yo le lancé una mirada severa. Vadik trepaba y revolvía por la mesa. Nico le tomó y le sentó en sus piernas. —Vamos, hijo, pórtate bien. Ya no eres un bebé. Vadik tomó la cuchara, la puso en la nariz y bizqueó. Todos reímos. —¿Llaman a la puerta? —Masha aguzó el oído. Mamá abrió y retrocedió. En la puerta estaba papá. Silencio absoluto. Observó y dijo: —Bueno, seguid la fiesta. Guardamos silencio. Vadik descendió de Nico y fue hacia el recién llegado. Papá ni le miró; mamá tomó a Vadik y le usó como escudo. Nico se levantó y vaciló. —¿Dónde vas? —preguntó mamá, con voz temblorosa. —Voy… necesito aire. Se fue, apartando a Nico con el hombro. Me levanté para seguirle. Masha detrás. —Hija, mira qué ropa te he traído —le ofreció papá. Sorprendentemente, Masha ni caso. Salió tras Nico y me susurró: —Deja que yo le siga. Tú escucha lo que pasa aquí dentro. —Pero… —Venga, Denís, eres mejor espía. Tenía razón, así que me quedé en el pasillo, temiendo que mamá finalmente había visto cumplido su sueño: el amor de su vida había vuelto. ¿Y ahora qué? —¿Taisía, te has casado con Nico? —se burló papá. Mamá callaba. —Taisía… ya pasó. Da igual lo que hayamos hecho. Yo he vuelto. Se oyó una bofetada y el grito de Vadik. —Vete, Volo… largo de aquí. —Taisía, ¿qué te pasa? —He dicho que te vayas. Nadie te esperaba aquí. —Mientes. Lo veo en tus ojos. —Pues yo lo tengo claro —zanjó mamá. Papá salió pronto y me vio. —¿Escuchas tras la puerta? Así llegarás lejos. Me daba igual lo que pensara. Entré en el salón esperando a mi madre destrozada, pero allí estaba, consolando a Vadik, arreglando el pelo y la mesa al mismo tiempo, como una emperatriz. —Uff, casi nos fastidia la fiesta —sonrió torcidamente. —¿Dónde están todos? Vadik ya ni recordaba la bronca; seguía moviendo la silla. Salí a la calle. Masha y Nico estaban sentados en el parque. Ella le aferraba del brazo, apoyando la cabeza como si temiera que si soltaba, él se iría para siempre. Me acerqué por detrás, mirándoles. Llevaba tiempo queriendo decirlo. Di la vuelta al banco, miré a Nico a la cara: —Papá, venga, deja de estar aquí. Volvamos a casa, que mamá lo pide. Las manos de Nico temblaron. Masha las cubrió con las suyas y le miró: —Sí, ¿verdad, papá? Nos fuimos juntos. Al fin y al cabo, era nuestro día: yo había acabado el instituto.
00
Nunca lo esperamos Nuestro padre, el de Marisol y mío, se marchó en busca de trabajo hace ya muchísimos años, cuando yo estaba en quinto de primaria y
Life Lessons
¡Mamá, me caso! — exclamó Víctor con alegría. — Me alegro… — respondió doña Sofía con poca emoción. — Pero mamá, ¿qué te pasa? — preguntó sorprendido Víctor. — Nada… ¿Y dónde vais a vivir? — preguntó Sofía, entrecerrando los ojos. — Aquí. ¿No te importa, verdad? — contestó el hijo. — Total, el piso es de tres habitaciones, ¿cómo no vamos a caber? — ¿Acaso tengo opción? — dijo la madre. — ¿Y qué vamos a hacer, alquilar? — respondió Víctor con desánimo. — Veo que no tengo elección — comentó Sofía, resignada. — Mamá, ahora el alquiler está por las nubes, no nos quedaría ni para comer — señaló Víctor — No será para siempre, trabajaremos y ahorraremos para comprar un piso. Así será más rápido, ¿no crees? Sofía encogió los hombros. — Eso espero… — dijo ella. — Está bien, os instaláis tanto tiempo como necesitéis, pero tengo dos condiciones: la factura de la comunidad la dividimos en tres y no pienso ser la asistenta de la casa. — Vale, mamá, como digas — respondió Víctor enseguida. La pareja celebró una boda discretita y comenzaron a vivir los tres juntos en el piso: doña Sofía, Víctor y la nuera, Irene. Desde el primer día que los recién casados se mudaron, a doña Sofía empezaron a surgirle actividades inaplazables: los jóvenes volvían del trabajo y en casa no había ni rastro de la madre, las ollas vacías y el piso hecho un caos, tal como lo habían dejado al irse. Nada de cambiar, todo seguía desordenado. — Mamá, ¿dónde has estado? — preguntó extrañado Víctor por la noche. — Verás, Viti, me han llamado del Centro Cultural para el Coro de Canción Popular, tú sabes que tengo buena voz… — ¿En serio? — se extrañó el hijo. — ¡Por supuesto! Lo que pasa es que lo olvidaste, pero yo te lo conté hace tiempo. Allí nos reunimos jubilados y cantamos juntos. Lo he pasado fenomenal, ¡y mañana vuelvo! — dijo Sofía animada. — ¿Y mañana también coro? — preguntó el hijo. — No, mañana es velada literaria, vamos a leer a Espronceda. — respondió doña Sofía. — Ya sabes cuánto me gusta Espronceda. — ¿De verdad? — volvió a sorprenderse Víctor. — ¡Claro! Si siempre te lo he dicho… ¡Qué poco atento eres con tu madre! — le dijo Sofía con suave reproche. La nuera observaba la conversación sin decir ni una palabra. Desde el enlace de su hijo, doña Sofía parecía haber recuperado la juventud: acudía a todos los talleres de jubilados, sumando nuevas amistades a las de siempre, quienes se juntaban de vez en cuando en el piso, ocupaban la cocina hasta altas horas, tomaban té, con magdalenas que traían y jugaban al bingo, unas veces salía de paseo, otras se enganchaba tanto a la novela de la tarde, que ni notaba cuando los chicos entraban y la saludaban. Las tareas domésticas, Sofía se negaba a hacerlas y dejó todo el trabajo para la pareja. Al principio ellos no se quejaron, luego la nuera empezó a mirar mal, después surgieron murmuraciones y acabaron con Víctor suspirando fuerte. Pero Sofía no prestó atención, disfrutando de una vida activa, impropia de su edad. Un día volvió radiante, cantando “Clavelitos” por el pasillo. Entró en la cocina, donde los chicos cenaban cabizbajos un caldo recién hecho, y anunció con júbilo: — Queridos hijos, ¡podéis felicitarme! He conocido a un hombre estupendo y mañana nos vamos juntos al balneario. ¿No es maravilloso? — Sí, claro… — respondieron al unísono el hijo y la nuera. — ¿Y es algo serio? — preguntó Víctor, temiendo que un día apareciera otro miembro en casa. — De momento no sé, espero que después del balneario lo vea todo más claro. — dijo Sofía, se sirvió el caldo y lo comió con apetito, repitió incluso. A la vuelta, Sofía regresó desilusionada. Confesó que Alejandro no estaba a su altura y lo dejaron, pero añadió que aún le quedaba mucho por vivir. Los talleres, paseos y reuniones siguieron siendo el pan de cada día. Al final, cuando los jóvenes llegaron por enésima vez a una casa sin recoger y la nevera vacía, Irene no pudo más y, cerrando de golpe el frigorífico, exclamó irritada: — ¡Doña Sofía! ¿Le importaría encargarse también de las tareas domésticas? ¡El piso está de cabeza y no hay nada en la nevera! ¿Por qué tenemos que hacerlo todo nosotros? — ¿Y ese genio de repente? — se sorprendió Sofía. — Si vivierais solos, ¿quién iba a encargarse de la casa? — ¡Pero usted está aquí! — replicó Irene. — ¡Ni soy la criada del piso ni lo seré! Bastante tiempo me he pasado atendiendo. Y que conste, yo ya advertí a Viti que no pensaba ser la asistenta. Si él no te lo dijo, no es culpa mía — replicó Sofía. — Pensé que era broma… — murmuró Víctor. — O sea, queréis vivir bien y que yo, encima, os limpie el piso y os cocine. ¡No! Dije que no y es que no. Si os incomoda, podéis vivir tranquilos… pero por separado — Sofía se fue a su habitación. Al día siguiente, como si nada, tarareando “Por la calle de Alcalá, con la falda almidoná…”, se puso una blusa bonita, se pintó los labios de rojo y se fue al Centro Cultural, donde le esperaba el Coro de Canción Popular.
00
¡Mamá, me caso! exclamó alegremente el hijo. Me alegro respondió sin entusiasmo doña Carmen Mendoza. ¿Pero qué te pasa, mamá? preguntó extrañado Alfonso.
Life Lessons
כשפבל ביקש את הכרטיס בבוקר יום רביעי בארוחת הבוקר, הוא נשמע מודאג – לא היסטרי: — קטיה, תצילי אותי, התשלום של החברה דחוף והכרטיס שלי נחסם ליומיים. ניגבתי ידיים בסינר, הוצאתי את הכרטיס מהארנק. פבל לקח מהר, נישק את ראשי: — תודה, אהובה, תמיד מצילה אותי. עשרים שנות נישואים לימדו אותי לא לשאול שאלות מיותרות. סמכתי עליו. או עשיתי את עצמי. ביום שישי בערב, בזמן שגיהצתי מצעים, שמעתי את פבל משוחח בטלפון. הדלת חצי פתוחה. קול שמח, לא כמו שהוא מדבר איתי: — אמא, אל תדאגי, הכול בשליטה. המסעדה מוזמנת, שולחן לשישה, אוכל מעולה, קוקטיילים, קאווה, בדיוק כמו שאת אוהבת. לא, היא לא יודעת. למה לספר? אמרתי שנחגוג בבית, רק המשפחה. הגיהוץ נעצר. — אשתי התמימה לא תחשוד בכלום. אישה מהעיירה, אמא, את הרי זוכרת – ממשפחה פשוטה. כבר עשרים שנה בעיר, ועדיין נשארה כפרית. בטח, אני משלם בכרטיס שלה. שלי חסום. אבל איזה חגיגה תחכה ב”חוף היהלום”! אל תדאגי, היא אף פעם לא תיכנס לשם, שתשב בבית ותראה טלוויזיה. כיביתי את המגהץ. נכנסתי למטבח, מזגתי מים, שתיתי בלגימה. הידיים לא רעדו, בפנים היה קר וריק. מרפסות, גינות וחצרות. אישה תמימה… כפרית… הכרטיס שלה… הנחתי את הכוס בכיור, הבטתי החוצה. החשיך. אולי הוא צודק. אולי באמת אני תמימה ופשוטה כמו עכברה. רק שלפעמים, כשדוחקים עכברה לפינה, היא נושכת. בשבת בבוקר חסמתי את הכרטיס. דיווחתי בבנק שאיבדתי, שחלילה לא ישתמשו בו. מהבנק נסעתי לצד השני של העיר, לאזור שבו גרתי פעם. וסילי פתח בדלת, כפכפים ביתיות, מופתע: — קטיה? כמה שנים! תיכנסי, למה את עומדת? ישבנו במטבח, שתינו תה. סיפרתי הכול, בקצרה, בלי דרמה. — הבנתי. קטיה, את הרי פעם הצלת לנו את המשפחה, כשלאבא לא הייתה פרנסה הבאת שַׂק תפוחי אדמה. אמרת שזה מיותר אצלך. אנחנו ידענו שוויתרת על האחרון. עכשיו תורי. החגיגה שלהם ביום שני, נכון? בתשע מתחיל הבנקט. אני אעדכן אותך כשיגיע הזמן לשלם. אסדר עם המלצר. ביום שני בערב לבשתי שמלה, בורדו, זו שהכנתי לפני שלוש שנים ולא הייתה לי הזדמנות ללבוש. עשיתי פן, התאפרתי. הסתכלתי במראה. לא עכברה… הטלפון צלצל בעשרה וחצי. וסילי. — תבואי. כבר ביקשו חשבון, עוד רגע ינסו לשלם בכרטיס שלך. המונית לקחה אותי בעשרים דקות. המסעדה נצצה בזכוכיות וזהב. וסילי חיכה בכניסה: — השלישי מהחלון. נכנסתי. אולם מלא אנשים, צחוק, כוסות מתנגשות. הלכתי לאטי וראיתי אותם. פבל בראש השולחן, לידו תמרה פטרובנה בחליפה חומה, אחותו מרינה ובעלה. צלחות ריקות, כוסות, שרידי קינוח. המלצר הביא חשבון במגש. פבל שלף את הכרטיס מהכיס, הניח במגש כאילו מכספו האישי. מרפסות, גינות וחצרות. — שירות מעולה, — אמר בקול רם, — אמא, אמרתי שאעשה לך חג אמיתי, לא משהו עלוב, נסיכת אמיתי. תמרה פטרובנה הנהנה בגאווה, מסדרת את התסרוקת. — בני, אתה פשוט מלך. זה חג בכל קנה מידה, לא כמו אלה שיודעות רק לתפור ולשבת בפינה. מרינה צחקקה. פבל חייך בעצמו. — ברור, אמא. בשבילך – רק הכי טוב. מזל שיש לי אפשרות. המלצר לקח את הכרטיס, ניסה להעביר. פעם. פעמיים. הביט במכשיר והזעיף פנים. — סליחה, הכרטיס חסום. פבל החוויר. — מה זאת אומרת?! בלתי אפשרי. נסה שוב. — ניסיתי שלוש פעמים. לא תקף. ניגשתי אל השולחן. תמרה פטרובנה ראתה אותי ראשונה. פניה התקמטו. — יקטרינה? — פבל קם. — מה… מה את עושה פה? הבטתי בו בשלווה: — באתי לחגיגה. זו שאתה ארגנת – על חשבוני. בלעדיי. השקט, רק צלצול של כוסות מהשולחן השכן נשמע. — קטיה, זה אי-הבנה, — פבל ניסה, מושיט יד, ואני התרחקתי. — זו לא אי-הבנה, פבל. זו שקר. שמעתי את השיחה שלך עם אמא שלך, ביום שישי. כל מילה. על האישה מהכפר, על הכפר, על זה שאני לא חושדת בכלום ואני בבית מול הטלוויזיה ואתם פה עושים שמח. מרינה נעצה עיניים בצלחת. תמרה פטרובנה קפצה באי-נוחות. — התגנבת? — פבל התקומם. — גיהצתי, אתה צעקת על כל הבית איך עקצת אותי. התפארת ליד החותנת איזה תותח אתה שעקפת את אשתך. לא התגנבתי, פבל, פשוט לא ניסית להסתתר. חשבת שעכברה לא תנשך. פבל ניסה להתאפס: — טוב, טעות, לא אתווכח. אבל לא פה, נלך הביתה ונדבר. — לא, כאן נדבר. חסמתי את הכרטיס בשבת, דיווחתי שנגנב. כי לקחת אותו במרמה ורצית לבזבז בלי שאדע. אז עכשיו אתה תשלם, יקרי, מהכיס שלך. במזומן. וסילי ניגש, ידיים משולבות: — אם יהיה קושי לשלם, אני מזמין משטרה. חייבים לסגור חשבון. פבל, פניו מחוירות, אחר כך אדומות, אחר כך סגולות. — קטיה, את מבינה מה את עושה? את מביישת אותי! — אני? — חייכתי.— אתה ביישת את עצמך. כשהחלטת שאישה מהעיירה לא ראויה אפילו לאמת. תמרה פטרובנה קפצה, מצביעה עליי: — איך את מדברת אליו?! אפס! בלעדיו את כלום! הבטתי בה ארוכות, ואז אמרתי בשקט: — אולי. אבל היום אני כבר לא צריכה להעמיד פנים. וזה שווה הרבה יותר מאישה תמימה של מישהו אחר. עשרים דקות הם אספו כסף. פבל רוקן את הארנק, תמרה פטרובנה – את התיק, מרינה ובעלה את הכיסים. ספרו על השולחן, לחששו, חיפשו מטבעות. המלצר עמד פנים חתומות. הלקוחות האחרים הביטו בסקרנות. עמדתי בצד וראיתי איך הפאר וההצגה מתפוררים. כשסיימו, שלפתי מעטפה: — בקשה לגט. תקרא בבית. הפנתי גב, יצאתי. גב זקוף. צעדים בטוחים. וסילי פתח דלת, לחש: — כל הכבוד, יקטרינה. הלילה קיבל אותי ברוח קרירה, ובלב איזה חום נעים. חירות. את הגט קיבלתי אחרי שלושה חודשים. פבל התקשר, התנצל, לא עניתי. קיבלתי חצי מהדירה. פבל צלצל שוב אחרי שנה: — קטיה, טעיתי. אמא גרה איתי, נודניקית, איבדתי עבודתי. נחזיר הכול? — לא, פבל. ניתקתי, לא חשבתי עליו יותר. לפעמים אני זוכרת את אותו ערב במסעדה. ההליכה לאט, המבט בפבל, הנחת המעטפה על השולחן. זה לא היה סוף. זה היה התחלה. מסעדות לא מזמן פגשתי את מרינה בחנות. הסתובבה הצידה. לא קראתי לה – בשביל מה? אנחנו בעולם שונה. מוצרים אתמול וסילי קפץ: — נו, קטיה, לא מתחרטת? הבטתי בחלון. אביב, שמש, חיים. — לא לרגע, וסילי. הנהן: — נכון. מרפסות, גינות וחצרות — מצטערים על מה שלא עשינו. לא על מה שכן.
0908
כרטיס אשראי יואב ביקש ביום רביעי, בארוחת בוקר. הקול שלו נשמע נכון מודאג, אבל לא היסטרי. הדס, יש תשלום לעבודה שצריך להעביר בדחיפות, את שלי חסמו לי ליומיים, תעזרי לי?
Life Lessons
“את בושה למשפחה הזאת! באמת חשבת שאגדל את הטעות שברחם שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך מפה!” ההודעה הופיעה על מסך הטלפון של דוד מילר והאירה את הקבינה החשוכה והקרה של הגולפסטרים G650. ממליסה: “הילדים נרדמו. הבית מושלם. מתגעגעת אליך כל כך. אוהבת. נתראה בשבוע הבא!” דוד חייך, משפשף את עיניו העייפות. שישה חודשים. רדף אחרי המיזוג ביפן, בין טוקיו לתל־אביב, קפץ בין מזוודות וקפה שחור, רק כדי להבטיח עתיד כלכלי לדורות לילדיו. העסקה – הגדולה בקריירה – הייתה להקים גורד שחקים שיגדיר מחדש את קו הרקיע של טוקיו. “מתחילים להנמיך לנחיתה,” נשמעה הקריאה מהטייס. “ברוך הבא לניו־יורק, אדוני. בחוץ 34 מעלות.” הוא בכלל לא היה אמור להיות בבית עד יום שלישי. אבל העסקה נחתמה מוקדם, בזכות משא ומתן עד השעות הקטנות של הלילה. רצה להפתיע אותם. דמיין את הצרחות הנרגשות של איתן בן השש ואת החיוך המבויש של אמה בת העשר, ואת מליסה אשתו מזה שנתיים מקבלת אותו עם מרק חם ויין מול האח. הוא נחת בטטרבורו ב־2:30 בלילה. עד 3:15 פתח דוד את דלת העץ הכבדה של האחוזה בירוקווי עצי גרינוויץ’. הדבר הראשון שדפק אותו היה הקור. סטירה לפרצוף. בחורף, בבית יוקרה, באמצע נובמבר – בלי חימום. האוויר בפנים היה עבש, עוקצני. השני היה השקט. לא השקט הרגוע של בית ישן, אלא השקט המדאיג של מקום ריק. “מליסה?” הוא לחש, מניח את המזוודות על הרצפה. אין מענה. לוח האבטחה הידני שקט – לא דרוך. נכנס למטבח; לקח כוס מים, עולה במדרגות. הבית היה ענק ומפחיד בחושך. מה שראה קפא אותו במקום. על הרצפה הקרה, תחת מעט קרני ירח, מצא את ילדיו – לא במיטה, לא מוקפים בבובות ששלח פעם בחודש, אלא מכורבלים בשמיכת טלאים דהויה. היה שם קערה לכלב עם מים וגזר רקוב. “איתן? אמה?” הקול שלו רעד והדהד. אמה קפצה כאילו ירו עליה. לא רצה אליו. נשכה שפתיים, הרחיקה את אחיה הקטן מאחוריה, עיניה מבועתות. “אל תפגע בנו!” היא לחשה, “לא גנבנו כלום! זה מהאשפה! נשבעת!” “אמה, זה אני. זה אבא.” דוד הדליק את האור. המחזה שבר את ליבו. איתן רעד מקור, פניו בוערות מחום. על הרצפה, כל מה שהיה לאכול – גזר ומים בקערת פלסטיק של כלב. הביט בתנור: סיר אחד, בו שני נתחי גזר שקופים במים. “אני מצטערת!” אמה בכתה, “לא גנבתי אוכל אמיתי! אלה השאריות! אל תגלה לאמא… היא שוב תנעל אותנו!” דוד נפל על ברכיו. קירב אותם אליו וגילה עד כמה הם קלים. רזה מדי, עצמות במקום שומן של ילדים. העלה אותם לחדר שלו – היחיד עם רדיאטור. עטף בשמיכה עבה. “תישארו כאן,” לחש, “אני מביא לכם אוכל אמיתי.” כשסידר את הכרית של אמה, הרגיש משהו קשה. מחברת ספירלה – “יומן של אמה”. פתח. הכתב רועד, מוכתם בדמעות ואוכל. יום 14: אמא אמרה שאם אצלצל לאבא היא תהרוג את החתול. יום 30: איתן רעב. נתתי לו את הלחם שלי. שיקרתי שאכלתי. נעלה אותי בארון. היה חשוך. יום 45: בא גבר. אמא קוראת לו ריצ’רד. שתו את היין שאבא שמר. צחקו כשאיתן נפל מהמדרגות. דוד סגר את היומן. הוא כבר לא היה אב שותת יגון. הוא היה מנכ”ל שגילה מעילה. והוא ידע איך לבצע השתלטות עוינת. חלק 2: המארב דוד לא התקשר למשטרה. עדיין לא. משטרה עושה משפטים. הוא רצה שינוי מוחלט. השמדה טוטאלית של הרשע. הוא חיפש בבית – בקבוקים ריקים של שמפניה יוקרתית, קופסאות קוויאר, חשבונות ריקים. בדק את תיבת המסמכים. בלגן. התחבר לחשבון הבנק. משיכות: 25,000$ – “חירום רפואי (אמה)”. 50,000$ – “תיקוני בית (גג)”. 100,000$ – “העברה ל-R. Sterling LLC”. הריקון היה מוחלט. שמע רכב נכנס לחניה. 5:00 לפנות בוקר. התיישב בכורסה הגדולה מול הדלת, יומן ביד אחת, טלפון בשנייה. הבית חשוך; עיניו בוערות. הדלת נפתחת. צחוק מתגלגל – מליסה ו”ריצ’רד”. “ששש, ריצ’רד,” לחשה, “שהם לא יתעוררו. אם יראו אותך, צריך להעניש אותם שוב, וכבר נמאס לי…” “אל תדאגי, עקרת־הבית שלי,” הוא מגחך, “הכסף עבר. מחר כרטיסים לכרתים, מחלקה ראשונה.” דוד פתח את ההקלטה. “לא מאמינה שהוא נפל לזה,” מליסה צחקה, “הוא רק כספומט מהלך.” “עיוור,” תיקן ריצ’רד. דוד הדליק את המנורה. האור הכה בהם. “ברוכים הבאים הביתה,” הקול שלו קר. “וזה ל’חירום הרפואי’?” חלק 3: החקירה מליסה חיוורה. “דוד! חזרת מוקדם! אני… ריצ’רד הוא… יועץ תיקונים! הגג נזל!” “תיקונים ב־5 לפנות בוקר? או תיקונים בחשבון הבנק?” מליסה החליפה למסכנות, ניסתה לבכות. “היית ביפן! נטש אותי! היה לי קשה! אני רק בן־אדם!” “ואת הילדים?” שאל, “הם הצטרכו נחמה? או ‘ארוחות אימון’?” הוציא דף בנק. “200,000$, מליסה. איפה הכסף ל’ניתוח כליות’? איפה הכסף לגג?” ריצ’רד הבין שהוא הסתבך. הדלתות – ננעלו מרחוק. דוד לוחש: “המשטרה כבר בדרך. אתה חתום על ההעברות – בן־זוג לפשע.” חלק 4: המלכודת “אתה לא יכול להוכיח כלום! יומן של ילדה זה דמיון,” ניסתה מליסה להשתולל. הדליק טלוויזיה. מהספיקה הנוזלית שברשותו – תיעוד נסתר. הקלטות של השימוש לרעה. “זה מספיק לבטל כל הסכם. רק תא בכלא נשאר לך, מליסה.” היא נפלה על ברכיה: “אבל מי יגדל אותם? אתה תמיד עובד! אני אמא! הם צריכים אותי!” דוד הביט בה בלי רגש. “השיעור הראשון בהורות זה להגן על הגורים. וזה אומר להוציא את הזבל.” למעלה הופיעו אורות המשטרה; צרחות; אזיקים. חלק 5: הארוחה הוא חיבק את כולם. פתח את המזווה. זרק את הגזר. הזמין פיצה. פנקייקים. גלידה. “אמה? איתן?” קרא ברוך. “הלכו האנשים הרעים?” שאלה אמה, רועדת. “כולם הלכו, מתוקה. עכשיו זה רק אנחנו.” אכלו על הרצפה. דוד הבין שניסה לבנות להם עתיד – והתעלם מההווה. זה נגמר היום. חלק 6: שעת הקסם שנתיים אחר כך. מטבח חמים. ריח וניל וביטחון. 3 לפנות בוקר. דוד לא בטוקיו. לא בניירות. עם סינר: “אבא מספר 1”. מקים עמותה לילדים מוזנחים. “איתן, לשפוך את השוקולד!” צוחק. “אבא?” שואלת אמה. “פעם פחדתי מ־3 בבוקר… זה היה זמן הפחד, הרעב… כשהרגשתי שבית הוא כלוב. חשבתי שלא תחזור.” הוא מנשק את מצחה. “ועכשיו?” “הזמן שלנו לאפות. זה הזמן של קסם.” על האח תמונה שלהם, אוכלים פיצה. לצידה – אח בוערת. “דוד! התנור מוכן!” איתן קורא. הוא מביט באורות, בזיכרונות שנשרפו – ונכנס אל החום, אל הרעש, אל המשפחה. “מי רוצה ללקק את הכף?” שואל. “אני!” צועקים שניהם יחד. הכלוב כבר לא כאן. הגורים בטוחים. והטורף רק צל – שנמוג במטבח חמים שלוש לפנות בוקר.
07
“את תביישת את המשפחה הזו! חשבת באמת שיגדל את הטעות שבתוך הבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך!” ההודעה על הטלפון של דוד ברק נדלקה והאירה את התא
Life Lessons
הכלה מהבית – איך רומה הודיע לי: “אמא, אני מתחתן עם אמיליה. בעוד שלושה חודשים נהיה הורים”, ומה קרה כשילדה בת 18 ובחור שעדיין לא שירת בצבא הפכו להורים צעירים, נולדה בת בשם באשה, הנישואין עם אמיליה, השירות בצה”ל, חששותי כאמא, חיי המשפחה שלא תמיד פשוטים, ולאחר 15 שנות נישואין – הבגידות, הגירושין, אהבות חדשות, הזיכרונות מנסיכת הפירוגיות והקרפלה, והכאב של אמא שאיבדה כלה אהובה ומצאה את עצמה עם סיפור חדש ולא צפוי – החיים של רומה בין שתי נשים, והגעגועים לאמיליה, הכלה שתמיד הייתה לי הכי קרובה.
0398
אמא, אני מתחתן עם שלוות. בעוד שלושה חודשים יהיה לנו תינוק, הבן שלי הנחית עליי את הבשורה הזו כמו גשם ירושלמי פתאומי. לא כל כך הופתעתי, כי את שלוות הכרתי מראש.
Life Lessons
“את בושה למשפחה הזאת! חשבת שאגדל את הטעות שבבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך!” — ההודעה שקפצה על המסך של דוד כהן והאירה את תא המטוס הפרטי, גולף-סטרים G650, באור חיוור וקר. מהילה: “הילדים ישנים. הבית מושלם. מתגעגעת אליך מאוד. אוהבת אותך. מחכה כבר לשבוע הבא!” לרגע נדלק בחיוך על פני דוד, בעיניים עמוסות מעייפות. שישה חודשים של מלחמה על מיזוג ענק בטוקיו, בחליפות, מזוודות וקפה שחור, למען העתיד של הילדים שלו — עסקה שתשנה את קו הרקיע של טוקיו. “מתחילים בהנמכה,” קרא ברמקול הקברניט. “ברוך הבא לניו יורק, מר כהן. 1 מעלות בחוץ.” הוא לא היה אמור לחזור עד שלישי הבא, אבל העסקה נסגרה בשחר של משא ומתן מייגע. הוא רצה להפתיע. בעיני רוחו ראה את הילד איתי צורח בהתלהבות, ואת בתו, אמה, מחייכת בביישנות עם שן חסרה. את הילה אשתו לשנתיים, מחכה ליד האח עם מרק חם וכוס יין. הוא נחת בטיטרבורו בשלוש לפנות בוקר. ב-3:15 פתח בשקט את הדלת הכבדה של הבית בפרברי כפר סבא. הקור הכה בו ראשון. החימום כבוי, בנובמבר. האוויר בפנים היה רטוב, עכור, נוקשה. אחר כך השקט. לא שקט רגוע של שינה, אלא שתיקה של בניין נטוש. “הילה?” לחש, משליך תיקים על הרצפה. שום תשובה. לוח הקוד אפל. האזעקה לא דרוכה. הלך לקחת כוס מים מהמטבח, חשוך כמו מערה. שם ראה אותם. שני ילדיו, מכורבלים מתחת לשמיכה מרופטת על הרצפה הקרה, לא במיטות, לא עם צעצועים רכים. מחובקים מול הרדיאטור הכבוי. “איתי? אמה?” קולו נשבר מהלם. אמה נרתעה בבהלה, גררה את אחיה לאחור — מגוננת עליו, פן יפגע. עיניה נפערות בפחד קדום. “אל תכאיב לנו!” לחשה ברעד. “לא גנבנו, זה מהפח, נשבעת!” “אמה, זה אני. זה אבא.” הדליק את האור. הבת בהלם, אחיה רועד מחום, לחיים בוערות, שיער לח מזיעה. קערת כלבים מפלסטיק לפניהם — מים וגזר יבש. המבט על הכיריים — סיר עם זוג פרוסות גזר במי ברז רותחים. “סליחה!” בכתה אמה והפילה מצקת. “לא גנבתי אוכל טוב! זה שאריות! אל תספרי לאמא! היא תנעל שוב את הדלת!” דוד ירד על ברכיו, חפן אותם. “איפה האוכל? אני שולח 18,000 שקל בחודש. זה אוטומטי.” אמה הצביעה רעדה לעבר המזווה — נעול במנעול ברזל. “אמא אומרת שאוכל יקר זה לאורחים,” לחשה. “אנחנו מקבלים רק ‘ארוחות אימון’ – כדי שנלמד להעריך.” “ארוחות אימון,” חזר. המילים נשרפו בפיו. איתי בוער מחום — כבר שלושה ימים. “אמרה שאם אתקשר אליך, תיקח את איתי למקום הרע. המקום של ילדים כפויי טובה. אמרה שלא תרצה ילדים שבורים.” הרים אותם — רזים, עצמות מבצבצות. העלה למיטה שלו. עטף בשמיכה עבה. “תחכו, אביא אוכל אמיתי.” בזמן שמסדר את הכרית, מצא יומן קטן בידיה של אמה — מוכתם בדמעות: יום 14: אמא אמרה שאם אתקשר לאבא תהרוג את החתול… יום 30: איתי רעב. נתתי לו את הלחם שלי, אמרתי לאמא שאכלתי… יום 45: בא גבר. אמא קוראת לו ריצ’רד. שתו את היין של אבא. צחקו שאיתי נפל במדרגות… דוד סגר את הספר. הכאב קרח, ההחלטה חדה: הוא כבר לא אבל, הוא מנכ”ל שגילה גניבה. חלק ב’: המארב הוא לא התקשר למשטרה. הוא רצה פתרון סופי. הוא אסף הוכחות — בקבוקים ריקים של שאמפיין יקר (“אביב הזהב”), קופסאות קוויאר, משלוחים מהסושי הכי יוקרתי בתל אביב. אמבטיה ראשית — סכין גילוח של גבר, בושם זר. משרד — התיק הפיננסי מחולל. בדק באפליקציה: רוקנו מעל 900,000 ₪ בחצי שנה. בשעה חמש בבוקר — מנועים נוסעים. ההורים נכנסים בצחוק קליל. הוא מחכה להם על הכורסא. האור נדלק. פניהם מתחלפות לפחד. “אז מי המקרה הרפואי?” שאל בקור רוח רצחני. חלק ג’: החקירה הילה מגמגמת, דמעות, תירוצים: “תיקון גג… אתה אף פעם לא בבית!” — “והילדים?” שאל, “ארוחות אימון, נעילות, איומי זעם?” “נשבעת, הם משקרים! אמה לא יציבה!” — “והכסף? והחיובים המזויפים?” חלק ד’: המלכודת דוד מציג צילומי מצלמות נסתרות, קטעים של אלימות הורית. “זהו, הילה. אין מזונות. אין בית. אין כלום מלבד כלא.” הדלתות ננעלות. המשטרה בחוץ. חלק ה’: הסעודה הם נלקחים באזיקים. דוד פותח את המזווה, מנקה את הסירים, מזמין פיצות, פנקייקים, גלידה. אכלו יחד על הרצפה. “זה לא לאורחים,” אמר. “רק למשפחה. ואנחנו כל המשפחה.” חלק ו’: שעת הקסם שנתיים אחרי, המטבח מלא ריחות של בית. דוד מכין עוגיות עם הילדים. “פעם שנאתי שלוש בלילה,” אומרת אמה, “היום זה זמן הקסם שלנו.” עיניה נוצצות — לא מפחד. מהאשבולין שעל האח תלויה תמונה של שלושתם, יום ראשון של בית חדש באמת. הוא מחייך. לא עוד כלוב. הילדים בטוחים. היועצים הרעים הפכו לזיכרון עמום בתוך לילה מלא קסם במטבח ישראלי.
077
“אתה בושה למשפחה הזאת! באמת חשבת שאגדל את הטעות הזאת שבבטן שלך? מצאתי הומלס שייקח אותך מפה!” הודעת וואטסאפ התנוססה על המסך בנייד של דביר מלמד
© 2026 VesperUm